בימים אלה עולה בתיאטרון חיפה מחזהו של פיטר קווילטר, "מהוללת", המביא אל הבמה את סיפור חייה האמיתי של פלורנס פוסטר ג'נקינס, יורשת המיליונים שהצליחה לחיות את חלומה ולהיות זמרת אופרה פעילה, כמעט עד סוף ימיה, כשהקהל, מצדו, מילא את האולמות רק כדי לצחוק אל מול פניה של מי שכונתה "הזמרת הגרועה בעולם".

"אנשים יכולים להגיד שאני לא יודעת לשיר אבל לעולם לא יוכלו לומר שלא שרתי", מצוטט מפיה של פלורנס. היה לה את הכסף, הייתה לה התשוקה, היו לה החזון והאומץ, אבל נעדרו הקול והיכולת.

נורא קל לצחוק מול פלורנס כשהיא פותחת את הפה, אבל היום אפשר לזהות בה גם את העוצמות שהפכו אותה לאייקון מסוים - כמי שמעולם לא איבדה את הנחישות, ההתמדה והאמונה הבלתי מתפשרת בעצמה, ושהיה לה האומץ לחיות את החלום, בלי קשר למציאות.

גאווה ודעה קדומה

לפני כשנה יצא סרט הנושא את שמה (אחד מתוך שניים באותה שנה), בכיכובה של מריל סטריפ. בגרסה הבימתית של תיאטרון חיפה מגלמת את דמותה לאורה ריבלין, אייקונית מרשימה לא פחות, כשלצדה מככבים יעל לבנטל ועידן אלתרמן, המגלם את קוזמה, הפסנתרן של פלורנס. נועה רבן על הבימוי, ואבי בנימין על המוזיקה.


עידן אלתרמן ולאורה ריבלין ב"מהוללת" (צילום: ז'ראר אלון)

"את המחזה הזה עשו בווסט אנד, באנגליה, לפני כעשר שנים", מספר אלתרמן, "ובניגוד לסרט, שבו הדמות של הפסנתרן היא יחסית מינימליסטית, בהצגה הוא מוביל את הסיפור דרך עיניו, ומספר את כל התהליך שהוא עבר, כשבהתחלה הוא חושב שהוא בא לקבל את הגיג של החיים שלו, כי הוא צריך כסף, והוא לא יודע שמדובר בזמרת עלומה. הוא חושב שמדובר בזמרת נפלאה, הוא לא שמע אותה לפני כן שרה, זה לא שהוא נכנס ליוטיוב כדי לדעת, השנה היא 1944.

"כשהוא שומע אותה הוא בשוק מכמה שהיא לא זמרת, ובאותו הרגע הוא רק חושב איך להתחמק. כשהיא מציעה לו הרבה כסף הוא מסכים, אבל הוא לגמרי מסויג ממנה. המחזה עובר על התהליכים שלו. על איך הוא מתאהב בה כבנאדם, מתאהב בה כאמנית, ופותח את עצמו וגם את המיניות שלו. קוזמה היה הומו בארון, מה שעובר בסרט בצורה מאוד רדודה יחסית, בקטנה. בהצגה שלנו זה משהו מהותי, כי הוא עובר דרך פלורנס תהליך מסוים לשינוי התפיסה שלו לגבי מוזיקה, לגבי עצמו, לגבי החיים."

לצאת מכל הארונות?

"סוג של. מעניין שכמה אנשים שעובדים אתנו בהפקה והכירו את הדמות של פלורנס אמרו שהיא גיי אייקון מאוד מפורסם, והסבירו שזה בגלל כל העניין הזה של לא להתנצל על מי שאתה, ללכת בגאווה עם מי שאתה, לא להסתיר, למרות מה שהחברה אומרת. אולי היום, כשיותר קל לחברה לקבל הומואים, זה פחות מאפיין, אבל בטח שבשנות ה-50-40 זה היה יותר קשה, והיא הייתה אייקון גדול, כי היא הייתה דיווה ועשתה מה שהיא רוצה, ולא התנצלה על זה לרגע אחד."

חודש אחרי ההופעה האחרונה, בה התחוור לה שהקהל אכן מגיע כדי ללעוג לה, או לצחוק ממנה, היא נפטרה.

"לפי הדמות שבנינו, אנחנו משחקים על זה שהיא די מודעת לכך שהיא לא הזמרת הכי טובה שיש, וזה לא מזיז לה, כי זה מה שהיא רוצה לעשות - לשיר. כך שזה לא סיפור על מישהי חסרת מודעות, אלא סיפור על מישהי שעושה מה שהיא רוצה כדי להגשים לעצמה את החלומות. באיזשהו מקום זה בעצם אומר, 'follow your dreams'. היא יודעת שימיה ספורים, כי היא חולה ולא תאריך ימים, ומחליטה לחיות את החיים ב-100 אחוז."


עידן אלתרמן ב"מהוללת" (צילום: ז'ראר אלון)

תנו לנו אסקפיזם

ואם הזכרנו פה את המילה אייקון, אתה משחק לצדה של לאורה ריבלין.

"לאורה היא קודם כל כמו חברה טובה. אני לגמרי שוכח את הפרשי הגיל, ושגדלתי עליה כשחקנית, גם בתיאטרון, לא רק ב'קרובים קרובים' וכולי. היא נותנת תחושה מאוד נעימה, יש לה הומור שטותי ואינפנטילי כמו שלי ושל יעל לבנטל. בכלל, השלישייה הזו היא כמו מיקשה אחת ואוהבת, וזה חשוב.

"גם לאורה באה לתפקיד הזה עם הרבה סימני שאלה והרבה חיפוש. עברנו דרך. זו לא חוכמה לעצב את הדמות של פלורנס רק כמי שמזייפת נטו. מבחינת מי שרואה את ההצגה, הוא שמע פעם אחת את הזיוף. זה מצחיק. רואים את התגובה של קוזמה, אבל אז יש המשך לסיפור. החיפוש העיקרי שלנו היה איך להראות שמאחורי הזיוף הזה לא עומדת מישהי טיפשה או לא מודעת, אלא מישהי עם לב עצום, שמשחקת על חבל דק עם העניין הזה של האם היא מודעת עד הסוף לזה שהיא לא מריה קאלאס אבל זה לא משנה לה, כי היא כל כך אוהבת להופיע.

"עוד דבר שחשוב לרקע של הסיפור זו המלחמה. הסיפור מתרחש ב-1944, ממש בסוף מלחמת העולם השנייה, שאמנם ארצות הברית ניצחה בה, אבל במחיר מאוד-מאוד כבד. האמריקאים היו המומים וכואבים והדרישה לאסקפיזם הייתה מאד חריפה. לא היה יותר מדי מקום לציניות. אנשים נורא רצו להתפרק על משהו רומנטי ופלורנס באה במקום הנכון להביא את האסקפיזם הזה, עד שזה אפילו המציא מחדש איזשהו ז'אנר שלא היה קיים. כששומעים הקלטות אמיתיות שלה מבינים שהיא עשתה סוג של אוונגרד. וזה לא יותר אוונגרד מ..."

יוקו אונו.

"בדיוק. אונו, בהרבה מובנים, הרבה יותר מזעזעת כי פלורנס ניסתה לשיר שירים רומנטיים, ואונו, מראש, עשתה את כל המוזיקה שלה מאוונגרד. זה לא שהיא כזו מזעזעת כמו שזה היה חדשני. משהו שהוא לא בטון, ולא בטמפו."

היום אנחנו חיים בעולם שבו הרבה יותר קל לה להתקבל כלגיטימית.

"זו כבר התקופה של אחרי דילן, ואחרי הרבה אנשים שהם לא זמרים 'by the book', הם לא זמרים סטייל סינטרה, אז יכול להיות שהיא הייתה מתקבלת אחרת לגמרי. אבל חלק מהשם שלה, אז, נבע מזה שהיא הייתה כל כך שונה מכל זמרות האופרה הסטנדרטיות."


יעל לבנטל ועידן אלתמן ב"מהוללת" (צילום: ז'ראר אלון)

האמת כמשל

לראות את הסרט הזה מנקודת המבט שלי, כמי שעומדת על במה, נגע אצלי באיזה מקום של פחד שקיים עמוק בלב, שאתה תמיד חושש שאולי בעצם אף אחד לא אומר לך את האמת על מה שאתה עושה.

"אין לי ספק שהרבה אנשים הגיעו אליה בשביל להשתעשע, ואל תשכחי שאני לא בטוח שפלורנס האמיתית הייתה מלאת לב ונוגעת כמו העיצוב של הדמות שלה על ידי לאורה, או כל שחקנית שתעשה אותה במחזה. מי כמוך יודעת שחלק מהאמנות זה לקחת סיפורים אמיתיים ולהשתמש בהם כמשל למשהו אחר. אני רק יודע שאנשים כמו טוסקניני וקארוזו וכל מיני כאלה כן היו מגיעים לקונצרטים שלה בשביל לצחוק."

אתה עצמך לא מכיר את הפחד ממצבים כאלה?

"אני מכיר, אבל את יודעת מה, בארץ אין כמעט דבר כזה להיות מאוד-מאוד מפורסם, אבל אנשים שמפורסמים כמונו זה לא אנשים שבאמת פוחדים שמתייחסים אליהם בצביעות. מבחינה זו כסף ופרסום אלה דברים שהרבה פעמים הולכים ביחד. אני חושב שכוכבים מאוד גדולים חיים במין בועה כזאת, שבה אף אחד לא באמת יודע אם אנשים אוהבים אותו באמת או רוצים ממנו משהו."

קצת ברחת לי מהשאלה... אני מתכוונת, למשל, למצב שבו אם יש עשר ביקורות ותשע מהן טובות, אני תמיד אאמין לביקורת האחת הגרועה.

"לא חשבתי על זה לעומק, אבל אצלנו יש פתרון יותר מיוחד לרגע הזה בסרט שבו בעלה של פלורנס מנסה להסתיר ממנה את העיתון עם הביקורת הגרועה, כדי לא להחמיר את המצב הבריאותי שלה. אצלנו זו מישהי מהקהל, שמשחקת יעל, שעוצרת את ההופעה ויש לה מניפסט שלם על זה שזה איום ונורא, והיא זו שאומרת שהמלך הוא עירום, ובוא נקרא לילד בשמו, פלורנס היא זייפנית, אין לה שום קשר למוזיקה, כולם באים להופעות שלה רק בשביל להשתעשע, אבל היא מציבה סימן שאלה מאוד גדול לקוזמה: האם הוא בחר נכון כשהלך עם פלורנס, או שאולי הוא מכר את נשמתו לשטן, במירכאות, עשה עסקה. זה קונפליקט מעניין, כמו שיש אצל כל דמות טובה. האם הוא לא מוזיל את עצמו כפסנתרן וגומר לעצמו את הקריירה בכך שהוא מתחבר עם מישהי כמו פלורנס ומלווה אותה? זו שאלה יפה."


עידן אלתרמן, "מהוללת" (צילום: אילן בשור)

החיבור המוזיקלי איתך הוא טבעי, בהתחשב בסניף המוזיקלי שיש לך עצמך.

"כן, כבר ארבע שנים שאני עושה ערב מחווה לדיוויד בואי, יש גם את 'ענן על מקל' שזה פרויקט מוזיקלי לילדים שרץ כבר הרבה זמן ב'זאפות' והולך נהדר, ויש לי עוד מופע מוזיקלי קומי של שירים מצחיקים שתרגמתי מאנגלית לעברית, שנקרא 'אלט שיפט'. זה כיף. אני לרגע לא רואה בזה בטח לא פרנסה וגם לא את העיסוק המרכזי שלי בחיים, אבל אנשים שמכירים אותי טוב אומרים שכשאני שר ומנגן, בעיקר עם הלהקה, אז הזיק בעיניים הוא הזיק הכי נלהב שיש לי. זו באמת האהבה הכי גדולה שלי.

"ב'מהוללת' הקהל שואל אם זה אני מנגן באמת על הפסנתר או שיש מאחוריי פסנתרן, ואני לא אחשוף את זה, כמו קוסם שלא חושף, אבל עבדתי על הנגינה הרבה הרבה זמן".

ההצגה הקרובה של "מהוללת" תתקיים ב-3 ביוני 2017, בשעה 21:00, בתיאטרון חיפה. הזמנת כרטיסים בטלפון: 04-8600500, או באתר התיאטרון