קומדיה בטעם פפריקה 
  
באמצע יוני ישובו לתל אביב כ-120 אנשי תיאטרון האופרטה הממלכתי של בודפשט - זמרים, חברי מקהלה, נגני התזמורת וצוותים טכניים - ויעלו על במת בית האופרה בתל אביב את "הרוזנת מָריצה", להיט בימתי שמועלה על במות בינלאומיות לא מעטות. 
 
האופרטה החלה את דרכה בווינה לפני 93 שנים, ב-1924, כשאת סיפור העלילה חיברו אלפרד גרינוולד ויוליוס ברמר. הסיפור נפתח בהכרזה של מאניה, מגדת עתידות צוענייה צעירה הטוענת: "משהו מוזר עם בלה טרק, המנהל החדש של אחוזת הרוזנת. הוא איננו האיש שבשמו הוא מזדהה. יש לו זהות אחרת!". ואכן, טרק אינו אלא הרוזן טאסילו שמשפחתו ירדה מנכסיה. בשל כך הוא נאלץ לחפש לעצמו משרה עתירת הכנסה כדי לדאוג לנדוניה של אחותו ליזה. טאסילו מבכה את מצבו, מקונן על מר גורלו ומתגעגע לעָבָר, לימי העושר והעינוגים. טאסילו, אם כן, הוא המתחפש הראשון. 


הרוזנת מריצה (באדיבות התיאטרון המלכותי של בודפשט)
 
הרוזנת מריצה - צעירה, עשירה, תוססת ויפהפייה, עומדת להגיע לארוחת הערב לציון אירוסיה. גם זו מראית עין, תחפושת, שכן למריצה אין תכניות להינשא לאיש. היא מעדיפה לשמר על עצמאותה, בינתיים לפחות. על מנת לדחות את שורת המחזרים המתדפקים על דלתה, או מפנטזים על חשבון הבנק שלה – היא ממציאה דמות מחזר פיקטיבית ומספרת שיישא אותה לאישה. "מי האיש?" שואלים כולם. "הברון קוֹלוֹמוֹן ז'וּפַּן", היא משיבה. בהמשך תסביר שאת שמו של החתן הפיקטיבי המיועד שאלה מגיבור האופרטה "ברון הצוענים" של יוהן שטראוס. 
 
טאסילו, כיאה למנהל אחוזה, יארגן את ארוחת הערב החגיגית לרוזנת ול-30 אורחיה. טאסילו נדהם לגלות שאחותו ליזה, היא אחת האורחות. הוא ניגש אליה ומפציר בה לא לגלות זהותו, פן יבולע להם. בינתיים ממשיכים מחזרים למיניהם להשקיע מאמצי שווא בניסיון לכבוש את ליבה של מריצה, ובראשם הנסיך דרגוֹמיר פּוֹפּוֹלֶסקוּ. הכל מתנהל לפי התכנית עד שלמקום מגיע אדם – בשר ודם - שטוען שהוא הברון קולומון ז'ופן (הוא כמובן חברו הטוב של טאסילו, שהתחפש לדמות מתוך אופרטה): "על פי הידוע לי, מן התקשורת, אני מיועד להינשא לרוזנת ואני נכון לממש את הבטחת הנישואין מייד ולצאת עם הכלה הטריה לארמוני."  טאסילו, הלא הוא טרק, מתרגז. בליבו פנימה חלם שיגיע הרגע שבו הוא יחשוף את זהותו האמיתית והרוזנת תיפול לזרועותיו. אלא שדעתה של מריצה איתנה כשהיתה. היא לא תינשא לאיש לעולם.
 
מריצה אמנם נחושה שלא להינשא לעולם, אלא שהצועניה קוראת בכף ידה ופוסקת: "תוך ארבעה שבועות תתאהבי!" לאור התחזית מבטלת מריצה את תוכניתה לשוב לבודפשט - שם ישעטו לעברה גדודי מחזרים. היא נשארת באחוזה, בה היא מוגנת מרודפי הבצע שמתחזים למאהבים. ז'ופן החליט בינתיים שהוא מעדיף את ליזה על פני מריצה. וליזה? היא מאד מאושרת לבלות בחברת המחזר הלוהט והלהוט.

המסקנה המתבקשת: ניתוק קשרים מיידי. למחרת טאסילו בא למריצה על מנת להיפרד. לשניהם ברור שהם אוהבים זה את זו, אבל הכבוד ההונגרי אינו מניח להם להודות בכך. למריצה רעיון ליציאה מן המצב המביך. היא כותבת מכתב המלצה למעסיקים פוטנציאליים. כשטאסילו פותח את מכתב ההמלצה הוא מוצא בו את המשפט: "אמנם אינך מתאים לשמש כמנהל אחוזה, אבל אשמח מאד אם תיאות להיות לי לבעל." טאסילו המום ממכת האושר שנחתה עליו. כאן מתבקש חיבּוּוּוּק גדול וממושך. בינתיים גיבורי עלילת המשנה, הברון ז'ופן שכידוע הוא  חברו הטוב של טרק, מחבק את ליזה, אחותו של טרק. מן הסתם ענין הנדוניה כבר לא יעמוד ביניהם. שני הזוגות מקנחים בוואלס עתיר הורמונים.


הרוזנת מריצה (באדיבות התיאטרון המלכותי של בודפשט)
 
"האופרטה היא סיפור הצלחה כלכלי"
  
סיפור צפוי? בהחלט, אבל כאן נכנס לתמונה אשף מוזיקת האופרטות היהודי-הונגרי אימרֶה קופשטיין, חברם לספסל הלימודים של בלה ברטוק וזולטן קודאי, גדולי המלחינים של הונגריה במאה ה-20. קופשטיין החל לחבר מוזיקה למחזות, שינה את שמו לאֶמֶריך קלמן ועבר לווינה בירת האופרטות, עד שנאלץ לברוח מן העיר שקיבלה בהתלהבות את הכובשים הנאציים. 
 
בשנת  1924 הוצגה "הרוזנת מריצה" לראשונה. היצירה הייתה רוויה בלהיטים, כשהגדול שבהם הוא "בוא צועני", או "קוֹם ציגַאן" בשפת המקור. המוזיקה עשתה את העבודה  עם להקת זמרי אופרה טובים, מקהלה ולהקת בלט. מהרגע הראשון כבשה האופרטה את העולם בסערה. אפילו כאן, בארץ ישראל של לפני יותר מ-50 שנה, שמעתי בתל אביב רפדים, שרברבים ובעלי מקצוע אחרים מזמזמים או שורקים את נעימותיו של קלמן במהלך העבודה.
 
במפגש עם צוות ההפקה ההונגרית במרץ האחרון, הסבירה עַיישָה קַרַאדפי בת ה-18 את ההצלחה חוצת הגילים של האופרטה בהונגריה, הבאה לידי ביטוי באולמות מלאים ערב ערב. "צעירים מגיעים לתיאטרון לראות מחזות זמר כמו 'שיר אשיר בגשם', 'חלף עם הרוח' או 'נשים על סף התמוטטות עצבים' על פי סרטו של אלמודובר. אבל אחרי שהם צופים באופרטה אחת, רוב הסיכויים שיגיעו להפקות נוספות."
 
בישראל, הקהל של האופרטה ממרכז אירופה שונה מן הקהל שפוקד את הפקות בית האופרה בתל אביב. רבים מן הצופים, שנולדו ברוסיה ובמדינות חבר העמים, גדלו על האופרטה שהושרה ברוסית.    

"העבודה שלנו באופרטה תובענית יותר מן האופרה", טוען הבמאי. "הזמרים כאן צריכים להיות לא רק זמרים טובים, אלא גם שחקנים מצטיינים שיודעים להתמודד עם דיאלוג מדובר וכמובן גם לרקוד. באופרה הקהל מגיע בעיקר בזכות המוזיקה, אצלנו הוא מקבל את השילוב". גם מוניקה פישל, שתשיר את התפקיד הראשי, מחזיקה בדעה זו ומביעה אותה בנחרצות: "שרתי גם באופרות של פוצ'יני ויצירות אחרות באופרה ההונגרית. כאן העבודה מפרכת יותר. זו עבודה שחוץ מן השירה והריקוד דורשת גם לא מעט פעלולים אקרובטיים. תחשבו על אופרה שהולכת לקרקס".  

"האופרטה הממלכתית היא סיפור הצלחה כלכלי," אומר קריני. "עלות של הפקה כמו זו הייתה כ- 200,000 יורו. אנחנו מקבלים מן המדינה כשלושים אחוז מן התקציב וההכנסות שלנו הן כשבעים אחוזים. אלה מספרים מאד משמעותיים. באופרה הלאומית בבודפשט, הממוקמת כמה עשרות מטרים מן האופרטה, המצב הפוך. חלקה של המדינה הוא כשבעים אחוזים וההכנסות הן בשיעור של כשלושים אחוזים.

"אנחנו מכירים היטב את הקהל בישראל. זה קהל קשוב ומאד מעריך משפטים שנאמרים בעברית, וחלק גדול מן החזרות לקראת הנסיעה מוקדש לשינון אמירות בעברית. מאד חשוב לנו שהקהל, גם הצעיר, לא ירגיש שמשעמם לו.

אבל מנגד יש לכם קהל מבוגר שמכיר את האופרטה כבר עשרות שנים?

"נכון, וזה אחד האתגרים. לעתים הפקה חדשה לוקחת את העלילה למחוזות שמהם הקהל המסורתי יסתייג, ולכן אנחנו צריכים בכל הפקה לעמוד על המשמר ולראות מהן נקודות המגע המרביות עם הקהלים השונים." 

הרוזנת מריצה (באדיבות התיאטרון המלכותי של בודפשט)
  
"הז'אנר צובר יותר ויותר מעריצים"

מי שמלווה מן הצד את ההפקות ההונגריות הוא המתרגם אדם ברויאר,  ישראלי ששולט בהונגרית ובסינית ומופקד כבר שנים על צינור הקשר הדו-לשוני. בשיחה איתו הוא מעיד ש"אבא שלי מעריך אופרטה גדול ולכן גדלתי עליה."

עד כמה האמנות הזאת פופולרית בהונגריה?

"הז'אנר עצמו צובר יותר ויותר מעריצים מדי שנה. ב-20 השנים האחרונות ניתן לראות שמספר הצעירים עולה. השינוי בבימוי ובהפקות של האופרטות המסורתיות הופך את האופרטות למודרניות יותר, והאופרטה חזרה להוות חלק מהתרבות היומיומית של הדור הצעיר. כל מופע היום בבית האופרטה מלא עד אפס מקום, ואחוז הצעירים בקהל גדל משנה לשנה."
 
מה לדעתך גורם לאמנות הזאת להמשיך להתקיים?
 
"השינוי לדעתי הוא בפרסום ובמרקטינג. תיאטרון האופרטה החליט לשנות את התפיסה בקשר לז'אנר. לפני 50-40 שנה היה מדובר במופע אריסטוקרטי, מיושן, מימי האימפריה, והיום מדובר במחזמר קליל, עם מוזיקה שמחזירה אותנו לימים עברו. גם הסיפור עצמו קבל תפקיד חשוב יותר, והפך לאופרת סבון מוזיקלית."
 
הצלחותיהם של קלמן, להאר, יוהן שטראוס ורוברט שטולץ היו ביצירות שנכתבו והושרו ראשית כל בגרמנית ותורגמו להונגרית גם כאשר המלחין עצמו היה ממוצא הונגרי. לא מוזר שמתייחסים להונגרית כשפת המקור של היצירות האלה?  
 
"הרוב המוחץ של הקהל ההונגרי אינו יודע ששפת המקור של היצירות היא גרמנית. כל עוד המלחין עצמו היה הונגרי שעשה את עבודתו באימפריה האוסטרו-הונגרית, הז'אנר עצמו נחשב לאותנטי. העובדה שהמלחין ההונגרי עבד עם מחברי ליברית שלא דיברו הונגרית הוא פרט שולי לחלוטין בתפיסה ההונגרית. "  

האופרטה תעלה ב-15 ביוני 2017  ב-20:00, ב-16 ביוני ב-13:00, ב-17 ביוני ב-21:00, ב-19, 20 ו-21 ביוני ב-20:00, ב-23 ביוני ב-13:00 וב-24 ביוני ב-21:00 בבית האופרה הישראלית בתל אביב. מחירי כרטיסים –190- 470 ₪. להזמנת כרטיסים: 03-692777, באתר האופרה הישראליתאו באתר בימות גלובל.

לרכישת כרטיסים