מרב יודילוביץ' בטור דעה חדש: בין הטלטלה שמעמידה בספק את המשכיותו של פסטיבל עכו לטלטלה שחווה האקדמיה עוברים חוטי תיל דוקרניים שמאיימים לפוצץ את בלון הדמוקרטיה הישראלית. כי במחשבה ובתרבות, אין דבר כזה שאין דבר כזה
מאורעות תשע"ז
אם יש משהו שמאורעות 2017 בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר לימדו אותנו, הוא שכיום, שר מכהן לא צריך הרבה יותר מלשלח לאוויר משאלת לב, תהייה, הגיג, הלך רוח, הזויים ככל שיהיו, בכדי שבאחד מימות המחר הלא-מאד-רחוקים יהיה מי שיתרגם עבורו את כל אלה למעשה. הלכה למעשה.
כשחושבים על זה מרת התרבות, מירי רגב, לא נדרשה כלל וכלל להפעיל דה-פקטו צנזורה בעכו, היה לה במקום ובזמן את ראש העירייה, שמעון לנקרי, שיעשה את העבודה המלוכלכת בשבילה. כל מה שלנקרי צריך היה לעשות, זה לשלוף את סימן השאלה המרמז לבאות שהעלתה רגב אשתקד בנוגע ליצירתה הקודמת של עינת ויצמן, ואז לחבר את הנקודות (או "מטעני החבלה") שפיזרה לאורך השנה האחרונה בענייני "שדה התרבות: מותר ואסור", ולעשות אחד ועוד אחד.
תוסיפו לזה את מעמד הסלב, שהתווסף לתאוות כותרות באדיבות העיתונות העברית - שמחרה מחזיקה אחריה ובכך מוסיפה להקצנת הטירוף - ואת האקלים הנוח ממילא, וקיבלתם תמריץ עבור עסקנים קטנים כגדולים שבסך הכל רוצים נתח מ-15 דקות התהילה שמגיעות, למה לא, גם להם.
במידה ולא יגרור הדבר מאבק קשוח, עיקש ולא מתפשר, סיים פסטיבל עכו כפי שהכרנו אותו את דרכו, כיוון שלא באמת מדובר פה בוויכוח על העלאת יצירה פוליטית שעברה-או-לא-עברה את הגבול, אלא על יצירה חופשית. באופן כללי די מצחיק לדבר על גבולות במדינה שגבולותיה פיקטיביים, או בואו נאמר, גמישים/ נתונים לפרשנות/ פרוצים.
אין גבול הוא לא רק עניין של גיאוגרפיה, מתברר. אין גבול מחלחל פנימה, מתחת לפני השטח, מכרסם בליבה. בשנה הבאה יהיה לנקרי זה או לנקרי הבא עם האצבע המורה על השאלטר הפעם בנוגע להצגות עם עירום (נו אז בפסטיבל ישראל זה לא עבד לה, אבל היי, תמיד יש עכו!) ובשנה שאחריה, תבעט החוצה הצגה שתעסוק באהבה הומואית/לסבית/טרנסג'נדרית או סתם כזו שתעשה קרעכץ למישהו שיחליט שגם בה יש פוטנציאל לפגיעה ב"רגשות הציבור".
בפרק הבא, לא בלתי סביר שתקצוב הפסטיבל יאושר רק אם לפחות מחצית מהיוצרים והמשתתפים בו יהיו תושבי פריפריה/בני עדות המזרח/ חובשי כיפות או נניח בני מיעוטים יהודים או ספק יהודים (נאמר למשל: רוסים). ולא רק בפסטיבל. בכלל. ויבוא לציון גואל.
פוליטיקה צרה
ועוד נקודה למחשבה. לא צריך להיות פרופסור לפילוסופיה כדי להבין את המובן מאליו, או כפי שהיטיב לנסח זאת אלדד זיו, אי-שם בשנות ה-80: "באמנות כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה". זה נכון לפלטפורמות חשיפה אמנותיות על שלל צורותיהן וזה נכון גם לאקדמיה. הקוד הפתטי שניסח אסא כשר, בשירות שר החינוך נפתלי בנט, לכאורה כשר אך בפועל מסריח וכל כולו מא' ועד ת' פוליטיקה צרה וצרופה.
בראיון לפני מספר שנים, ספר לי מאסטרו אשר פיש, מבכירי המוזיקאים הישראליים בעולם, כי רק כשהוזמן בראשית שנות ה-90 (!!) לשמש כאסיסטנט למאסטרו דניאל ברנבוים בברלין, נפגש לראשונה עם יצירתו של המלחין ריכרד וגנר. הוא לא היחיד, כמובן. דורות של מוזיקאים ישראליים גילו את המוזיקה של וגנר, מגדולי המלחינים בהיסטוריה, רק כשהרחיקו עוף אל מחוזות אחרים. "כשהגעתי לגרמניה לא שמעתי ולא הכרתי כמעט את היצירות של וגנר", העיד פיש באותו ריאיון והדגיש: "החרם הזה, שהוא סימבולי בלבד, הוליד דורות של מוזיקאים נכים בישראל. זו בורות ממדרגה ראשונה שמייצרת בורות".
כיום מבקשים במשרד התרבות ובמשרד החינוך להעמיק את מפלס הבורות, להרחיב את הפערים שהולכים וגדלים בין ישראל לעולם המערבי גם כך מתת תקצוב ותת תזונה של מערכות החינוך והתרבות.
דמיינו עולם בלי יצירותיהם של סמואל בקט, ג'ורג' אורוול, ז'אן פול סארטר, סימון דה בובואר, אלבר קאמי בואכה הרצל. דמיינו עולם שממנו נמחקו ולדימיר ויסוצקי, ויסלבה שימבורסקה, נתן אלתרמן, ג'ק קרואק, אלן גינסבורג, מאיר ויזלטיר, נתן זך וסמי שלום שטרית. דמיינו עולם שמייתר יצירות מופת מחוליות של ענקים כמו ניז'ינסקי, מרתה גראהם, פינה באוש, אלווין איילי, ויליאם פורסיית ואוהד נהרין. לא מופרך להאמין שמעולם אוטופי אליבא דרגב/בנט וחבר מרעיהם ייפקדו בכיף יוצרי קולנוע מאורסון וולס ועד דיוויד לינץ'.
איך אומרים אצלנו: ערומות זה חולירע וגם פוליטיקה זה לא גליק גדול. אז זהו שבמחשבה ובאמנות כמו במחשבה ובאמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה!