שקספיר בחדר כושר
 
רגע לפני שתלמידי מחזור נ"ה של בית הספר לאמנויות הבמה בית צבי יוצאים לדרכם העצמאית והופכים מפרחי משחק לחלק מהנוף התיאטרוני בארץ, תוכלו לראות אותם על הבמה בשתי הפקות הסיום של המחזור - "מקבת" ו"דוניה רוסיטה הרווקה".

את "דוניה רוסיטה", מחזהו של לורקה, בתרגומו של שמעון בוזגלו, מביימת מאיה שעיה. "מקבת", בתרגומו של מאיר ויזלטיר, זוכה לטיפולו של ארתור קוגן, מנהלו האמנותי והפדגוגי של בית צבי, ובמאי שכל נגיעה שלו בשקספיר מזכה אותו בפרסים הנחשקים ביותר בתיאטרון הישראלי, כפי שקרה כשביים בקאמרי את "ריצ'רד השני" ו"ריצ'רד השלישי" לפני ארבע שנים. גם כעת, בבימוי ובעיבוד שיצר ל"מקבת", קשה לפספס את הריגוש שאוחז בו כשהוא חוזר לעסוק ביצירתו של המחזאי האהוב עליו.

"רק תני לי לעשות את זה כל חיי", אומר קוגן. "כי זה מקיף, כי יש בזה פיוט, כי יש בזה עוצמה, כי מבחינת המקצוע, פרופר, זה חדר כושר, גם לבמאים וגם לשחקנים וגם למעצבים, אתה יכול לקחת את זה לכל מקום. הנה, תוך כדי העבודה הזאת, עכשיו, כבר חשבתי על ארבעה קונספטים שונים שאפשר לעשות לאותו מחזה.

"מעבר לזה, 'מקבת' הוא המחזה האהוב עליי. מפני שהוא הקצר ביותר של שקספיר, הפיוטי ביותר, הרלוונטי ביותר, העוצמתי ביותר ברמה הדרמטורגית, זאת אומרת, הוא הכל 'ביותר', בכל פינה שתבחני אותו, ובעיניי הוא לא פחות מאסטרפיס מ'המלט'. לא משנה לאיזה כיוון קונספטואלי אתה לוקח אותו, הוא עדיין תומך בך ולא נמוג לך בין האצבעות."

שכרון הכוח שדבק בגיבורו הטרגי של שקספיר, וההבנה שהאדם הוא זה שבוחר את המהלכים שיובילו אותו לגורלו, זוכים אצל קוגן, לצד הבימוי, לעיבוד המדגיש את הרלוונטיות של הסיפור ושל יוצרו. כך, למשל, הופכות המכשפות המברכות במחזה המקורי את מקבת ומנבאות לו כי יהפוך למלך סקוטלנד, ליצורים מטאפוריים בגרסת 2017.

ארתור קוגן (תמונת יחסי ציבור)

"מקבת הוא רוצח עם מצפון"
 
"אני מתאים את הסיפור לזמן," אומר קוגן, "או לפחות לתקשורת עם הזמן. למשל, כל היחס שלי למכשפות, או לבנות הגורל כפי שאנחנו קוראים להן, שהן קצת דימוי, בעצם. אם זה היה עיבוד תקופתי, בתקופת שקספיר האמינו במכשפות, ושקספיר בכלל מתחנף למלך האנגלי וכותב מכשפות כי הוא יודע שהמלך אוהב מכשפות. היום להגיד מכשפות זה בדיחה, זה לא רציני. אז אצלנו המכשפות הן יותר מטאפורה למה הבנאדם מעדיף לשמוע ולפרש. כשאני אומר לך שאני אוהב אותך, מה את מבינה מזה? תמיד יש פער בין מי שמתכוון ומי ששומע, ומקבת טועה בפרשנות.

"המכשפות אומרות שעד שיער בירנם לא יצעד, אין לו מה לפחד. הן אומרות לו את האמת, אבל היא אובייקטיבית. הוא בוחר לעצמו את המבט הסובייקטיבי. הוא אומר, 'יער לא יכול לצעוד, זה לא יכול לקרות'. ככה הוא אומר לעצמו, ככה הוא בוחר. ואלה הבחירות שלנו, שהן גם המטעות שלנו וגם התומכות שלנו. אנחנו יוצרים לעצמנו מציאות, מה שנקרא, מפני שבסופו של דבר, מה שקרה במציאות הוא שהחיילים שתוקפים אותו מתחבאים עם עלים וענפים, וזה נראה כמו יער שצועד. אז המכשפות לא שיקרו לו, הן לא שקרניות. הן אומרות אמת אובייקטיבית, וזה מה שקורה. הוא נותן לזה פרשנויות משלו."

שכרון הכוח גם הוא לא משהו שאנחנו צריכים להפליג רחוק כדי לזהות בחיים של עצמנו

"היצר החזק ביותר שלנו הוא הכוח. ב'מקבת' בנאדם מוכן להרוס את מערכת היחסים שלו עם הבנאדם שהוא הכי אוהב, אשתו, בגלל שהוא טועם מהכוח, וזה מתקשר למה שקורה אצלנו, אבל זה אוניברסלי. זה וירוס. מקבת הוא רוצח עם מצפון. הוא גיבור על. הוא המנצח הגדול, גיבור המלחמה, ובהתחלה הוא אומר, אם בנות הגורל אמרו לי שזה יקרה ושאני אהיה המלך הבא, זה יקרה. אולי אני לא צריך לעשות כלום, אני לא צריך לזרז את התהליכים. אבל מה, הוא, כמו אותלו, וכמו כל דמות טרגית, נדבק בווירוס. הכוח הוא ויראלי, והוא לא מצליח לא לפעול. אז הוא אומר, אוקי, אז אני אזרז את התהליכים. ובדרך הבנאדם מאבד את הדרך ומעגל פינות, הוא מזרז את הדרך למלוכה, לכוח, לשלטון, ובדרך אתה מתחיל לעשות הנחות לעצמך, ולמצפון שלך בעיקר, מה מותר, מה אסור, וכך הוא מאבד, כמובן, את הכל, כולל את אהבת חייו, אשתו.

"מצד ליידי מקבת התהליך הוא הפוך. האישה הזאת מתחילה בתור סוג של מפלצת כוחנית שרוצה את המלוכה יחד עם בעלה, ומדרבנת אותו לפעולה, אבל ככל שהיא מתקרבת לשלולית הדם הזאת ככה היא מבינה שאין בזה שום עונג. אין בזה סיפוק. זה כמו שאנחנו אומרים לעצמנו, אם הייתי מרוויח עכשיו חמישים מיליון בלוטו, וואי, זה היה מסדר לי את החיים. זה היה הופך אותי אדם מאושר מעכשיו ועד סוף העולם, שזה כמובן בולשיט." 



מקבת (יח"צ)

"מכאן הם יוצאים להישרדות"
 
העבודה על הפקת הסיום של בית צבי היא יצירת אנסמבל שמאפשרת למשתתפים בה להתנסות בדברים שבמבט לאחור יוכלו, כנראה, רק להתגעגע אליהם.

"מכאן הם יוצאים להישרדות", אומר קוגן. "הבועה תסתיים בסוף העבודה ומכאן הם ייצאו להישרדות. מה שחשוב בעיניי זה שאף אחד מהם, ממקבת ועד התפקיד האחרון, סביר להניח שלא ייתקל בעשור הקרוב בחומר הזה, שהוא חומר מופלא. מבחינתם זה חדר כושר, באמת, אמיתי. לדבר טקסט שקספירי בתרגום של מאיר ויזלטיר, שהוא לא קל, אבל הוא כל כך פיוטי, כל כך ציורי וכל כך חזק, זו מיומנות בפני עצמה. עוד לפני המשחק. פשוט לעמוד על הבמה, ולדבר את הטקסט הזה, שהוא שירה אחת צרופה, ולהפוך אותו לשלך. כך גם ב'דוניה רוסיטה' של לורקה. אין יותר פיוטי מלורקה בעיניי, וזה חומרים שהם לא יתעסקו בהם כבוגרים צעירים, וזה בעיניי מופלא.

"שתי ההפקות, גם 'מקבת' וגם 'דוניה רוסיטה', הן הפקות אנסמבליות. אצלי, למשל, אחד התלמידים, תום שינצקי, כתב, לראשונה בחייו, את המוזיקה להצגה, ועמית זייתון, שהיא תלמידה, עשתה את הכוריאוגרפיה. בנוסף לכך, כל מנהלי ההצגה ועוזרי הבמאי הם תלמידי מסלול ההפקה שלנו, זאת אומרת שההפקה היא של התלמידים וכולם מעורבים ועוזרים אחד לשני, וברמה הזאת זו עבודת אנסמבל, וכך גם בהפקה השנייה."

דוניה רוסיטה (יח"צ)


במה הייתה העבודה שונה אם היית מביים את אותה הצגה בתיאטרון הבוגר?

"לטוב ולרע, מה שנקרא, התלמידים הם הרבה יותר מתאבדים. אולי אין להם עדיין את העיצוב ואת הכלים הטכניים שיבואו עם הניסיון של השנים, אבל הם מתנפלים על זה ברעב, לפעמים לא מרוסן, ובמובן הזה הם מתאבדים, במובן של ההתלהבות ושל ההתמסרות ושל יכולת העבודה, של לעבוד שמונה, תשע, עשר שעות ברצף בחזרה. הנה, היום עבדנו מעשר בבוקר וסיימנו רק עכשיו, בשמונה בערב. והיום יום שישי, חלק מהם הלכו להצגת ערב עכשיו, אחרת היינו ממשיכים. ומחר גם כן, אנחנו מהבוקר עד הלילה עובדים.

"והדבר הזה, איכשהו, מדרבן אותך. זה עושה אותך יותר צעיר. אתה לומד מהם כל מיני דברים. היות שאנחנו עובדים כאנסמבל, חלק גדול מהרעיונות הם שלהם, וזה נפלא. במשחק, בניגוד לריקוד, למשל, אתה מתפתח. הנפש שלך מתפתחת עם השנים, ונוצר ניסיון שהוא הכרחי, והם עוד אפרוחים, אבל אני לא חושב על זה בכלל.  האנרגיות שלהם, ההתמסרות שלהם, מחפות על חוסר הניסיון, וזה, בעיניי, ראוי להערצה."

ארתור קוגן (צילום: יעקב בר און)


"מקבת" תעלה ב-29-10 ביולי 2017 ב-20:30, ימי שישי ומוצאי שבת ב-21:00 בתיאטרון הספרייה ברמת גן, אולם גרי בילו. "דוניה רוסיטה הרווקה" תעלה ב-29-15 ביולי ב-20:30, ימי שישי ומוצאי שבת ב-21:00 (ביום שישי 21 ביולי גם ב-12:00) בתיאטרון הספרייה, אולם אלי ליאון. להזמנת כרטיסים: 03-5799290 או דרך אתר בית צבי