לעונת 2017-18 נכנס תיאטרון החאן כשהוא חוגג 50 שנה לקיומו, עם עונת הצגות חדשה הממשיכה לבסס את האג'נדה על פיה פועל החאן ויוצר את הייחוד שלו בנוף התיאטרוני הישראלי, ולצדה שלל אירועי תרבות מיוחדים ויוזמות חדשות.
 
רוח תיאטרונית חדשה
 
"אני חושב שלתיאטרון יש תפקיד בחברה, כמו שלחלום יש תפקיד בחיי הנפש", אומר הבמאי והמחזאי מיכאל (מיקי) גורביץ', מנהלו האמנותי של החאן ב-16 השנים האחרונות. "ניסים אלוני דיבר הרבה פעמים על החלום כבא מהשורש של המילה 'החלמה', ועל החילופין בין האותיות ש' ל-ח', חלום ושלום, החלמה והשלמה, כלומר להיעשות שלם יותר. החלום בא לשקף לי את החלקים הלא מודעים שלי ואני חושב שהתיאטרון בא לשקף לחברה את החלקים הפחות מודעים שלה.

"זה לא חייב להיות פוליטי, אגב. זה בהחלט יכול להיות וגם צריך להיות, הרבה פעמים, פוליטי, אבל גם כשאתה עושה את 'אותלו', או את 'מקבת', או את 'החולה המדומה', אתה משקף לקהל מקומות בנפשו שהם פחות מודעים. לפעמים אתה עושה את זה בצחוק, לפעמים בצורת טרגדיה, אבל האפקט נשאר, אם זה עשוי טוב, והצופה יוצא שלם יותר."


מיקי גורביץ' (צילום: טלי מאייר)

החאן חוגג 50 להיווסדו, 16 שנים מהן, לפחות, אתה עצמך יכול לסכם מעדות אישית.

"תיאטרון החאן לא היה ב-50 השנה האלה 'תיאטרון החאן', אלא כמה תיאטראות, בחלוקה לשלוש או ארבע תקופות בסיסיות. התקופה הראשונה היא תקופת ההיווסדות שלו על ידי קבוצת תיאטרון בראשות פיליפ דיסקין. נדמה לי שהתיאטרון התחיל עם ההצגה 'המלך אובו' שדיסקין ביים, עם ז'ק כהן שהיה המלך אובו, ואני לא ראיתי את ההצגה, הייתי עדיין נער, אבל אני זוכר רק שאמא שלי חזרה מירושלים כולה נפעמת מההצגה הזאת.
"בעקבות דיסקין הגיע מייקל אלפרדס וייסד קבוצת שחקנים שיצרה רוח תיאטרונית חדשה לגמרי בארץ."
 
"אנשים עפו באוויר"
 
במה הייתה השפה התיאטרונית של החאן חדשה על רקע התיאטרון של אותה תקופה?

"קודם כל בזה שזו הייתה קבוצה שעבדה בדרך חדשה, שהתגבשה עם עצמה כל הזמן. הם גרו בירושלים ועבדו כל הזמן, בעיקר בראשותו של אלפרדס שהיה במאי יוצא דופן. ראיתי שם כמה הצגות, אבל בעיקר אני זוכר את 'משרתם של שני אדונים', קומדיה דל-ארטה של גולדוני. זה היה בתחילת שנות ה-70, הייתי אז תלמיד למשחק, וזאת הייתה הצגה שמבחינות מסוימות שינתה את התחושה ואת ההשקפה שלי לגבי תיאטרון. זו הייתה הצגה מאד מאד פיזית, אני זוכר שאנשים פשוט עפו באוויר, וסגנון המשחק של האנשים, והאנרגיה שהייתה על הבמה, היו דבר שלא ראינו עד אז. זאת באמת הייתה הצגה מופלאה. את דרכו של מייקל אלפרדס המשיך אילן רונן שפרש עכשיו מניהול הבימה. הוא בא לחאן ישר מבית צבי, אחרי שמייקל אלפרדס עזב את הארץ די בכעס."

מימין: פיליפ דיסקין. משמאל: מייקל אלפרדס (תמונת יחסי ציבור)

על מה הוא כעס?

"להפתעתי היו לו תלונות על השחקנים הישראליים. אני אומר 'להפתעתי', כי מבחוץ, קבוצת השחקנים הזו נראתה מתנת אל לכל במאי. היו שם שחקנים כמו ספי ריבלין ואבי פניני ונטע פלוצקי ואורי אברהמי וששון גבאי, קבוצה יוצאת מן הכלל, גם במסירות שלה לתיאטרון ולהצגה ולעבודה, ובעיקר זה היה משהו חלוצי שנוצר באמת, וזה תמיד מסעיר ומלהיב.

"אילן רונן המשיך את זה, ואחרי שש שנים הבנתי שהיה שם איזשהו משבר שאני לא בדיוק יודע את שורשיו אבל נדמה לי שאילן עזב והגיעה עדה בן נחום, והיא, בעצם, פירקה את התיאטרון. היא פיטרה את הלהקה, ממה שאני יודע, וניסתה להפוך את החאן לבית ליסין, שאז היה משהו אחר, אגב. עדה בן נחום ניסתה להפוך את החאן לתיאטרון מסחרי. אחד הדברים שמייקל אלפרדס ייסד בחאן זה תיאטרון אמנותי ממש מחקרי. שחקנים נסעו ועבדו וחקרו בירושלים, וגם אילן עשה את זה. עדה בן נחום, שבאמת לא הייתה אשת תיאטרון, היא הייתה... לא יודע בדיוק מה, אבל לא באמת אשת תיאטרון, והיא בעצם פירקה את החאן, שלא הצליח להתאושש, מבחינת למצוא את ייחודו בנוף התיאטרון, עד שהגיעה אופירה הניג.

"אופירה הניג הקימה מעין להקה. אני אומר 'מעין' מפני שעדיין היו שם כוכבים, במרכאות. היא עדיין הביאה אנשים כדי לשחק תפקידים ראשיים. הייתה לאורה ריבלין, ג'יטה מונטה, דורון תבורי, שלא היו חלק מהלהקה אלא שחקנים אורחים, אבל התיאטרון חזר להיות שוב תיאטרון עם אינטגריטי, ועם להקה.  צריך להבין שהתיאטרון בארץ, גם בגלל נסיבות, וגם, אולי, בגלל האנשים שעובדים בו, הפך רובו ככולו לתיאטרון מסחרי, והחאן של אופירה הניג היה שונה."


ג'יטה מונטה (צילום: יח"צ)
 
"מרגיש כמו יין שמשתבח עם השנים"
 
ואז הגעת אתה.

"ואז הגעתי אני, שאני אף פעם לא שאפתי להיות מנהל תיאטרון. מה שעניין אותי היה לעבוד עם להקה, לא מעט בהשפעת מייקל אלפרדס. זה היה החלום שלי מאז שהתחלתי לעבוד, ומי שהביאה אותי לחאן הייתה אופירה הניג שהציעה אותי כשביקשה לפרוש. התקופה שלי בסך הכל הייתה מבחינתי ברובה שנים של יצירה. גם של כתיבה, גם של דברים שבתיאטרונים אחרים עשיתי מעט, יחסית, ופה, בחאן, יכולתי לעשות. גם כתבתי, גם ביימתי הצגות, חלקן קלאסיות, רובן הגדול הצגות שלא נעשו קודם בארץ או שנעשו בצורה שונה מאד, ואלה, בין היתר, הדברים שהפרידו ביני לבין אופירה. אני הקפדתי שתהיה להקה, ושכל התפקידים, גדולים כקטנים, ישוחקו על ידי חברי הלהקה."

כי מה זה נותן?

"קודם כל זה נותן שפה, שנית זה נותן התפתחות של שחקנים. כשאתה נותן לשחקן תפקידים שבהם הוא צריך להימתח, שהם לא הבחירה הטבעית שלו, הם לא הטייפקסטינג הטבעי שלו, הוא מתפתח, ואני חושב שזה מה שקרה עם הרבה מאד שחקנים ב'חאן'. אני חושב גם שאחת ההצלחות הגדולות שלי הייתה בחירת השחקנים לא רק על פי כשרונם אלא גם על פי כישוריהם האנושיים. יש שם אנשים שעובדים יחד כבר למעלה מ-16 או 17 שנה. כשהרגשתי ששחקן לא מתאים הוא נפלט, אבל אני חייב להגיד שיחסית מעט נפלטו, והמטרה שלי הייתה להאריך עד כמה שאפשר את השהות של השחקן בתיאטרון, וליצור תחלופה כמה שיותר קטנה.

"אני באמת מרגיש שזה קצת כמו יין שמשתבח עם השנים ואני חייב לומר שהתענוג הגדול שלי בכל ניהול החאן זאת העבודה עם להקת השחקנים. למרות שכאילו אפשר היה לומר, מה, אתה עובד עם אותם שחקנים כל הזמן, לא נמאס לך? לא נמאס לי בכלל. לא נמאס לי בכלל. החאן, בשבילי, השחקנים, זה הפך כמעט למשפחה. יש לפעמים גם מתחים, שלא יהיו אי הבנות, אבל באופן מהותי, באמת שעם כל הצגה אנחנו מוצאים עוד רובד, הייתי אומר, ביחסים בינינו. כי אי אפשר להגיד שאין פה יחסים. אני בכלל לא מאמין במקצועיות, במרכאות. אני באמת מאמין שעבודה בתיאטרון גם קשורה ליחסים בין שחקן לשחקן, בין במאי לשחקן, וכן הלאה, והאינטימיות הזו בין בני אדם עוברת גם מהבמה לקהל, ואני חושב שכל מי שבא לחאן יודע את זה. אני חושב שלהקת השחקנים מאד מאד אהובה גם על ידי קהל המנויים בירושלים וגם על ידי קהל המנויים בתל אביב ובמקומות שונים בארץ שרואים אותנו בהצגות.

"עוד דבר שמאפיין את החאן הוא שזה תיאטרון – או לפחות אני מנסה שזה יהיה – תיאטרון ששיקוליו אמנותיים, לא מסחריים. זה לא אומר שאנחנו לא עושים כל שנה גם הצגה שהיא קומוניקטיבית יותר, אבל ההצגות הקומוניקטיביות האלה הן מהרפרטואר הקלאסי, הן לא איזה קומדיות מברודווי או דברים כאלה. אנחנו מנסים שגם ההצגות הקומוניקטיביות תהיינה יצירות."


מיקי גורביץ' (צילום: יח"צ)
 
"תיאטרון טוב הוא דבר נדיר"
 
אלה לא בהכרח שנים קלות לתיאטרון, באופן כללי, שצריך להמציא את עצמו מחדש ולתת סיבה אמתית ואחרת לקהל לצאת מהבית ולחוות את הסיפור שיש לבמה לספר, לעומת מדיות אחרות כמו הטלוויזיה והקולנוע.

"זה באמת הייחוד הגדול מאד של התיאטרון, ואני חושב שהרבה תיאטרונים לא מבינים את זה ולא הולכים עם זה, אבל אני אגיד מה לדעתי המשמעות העמוקה של התיאטרון בימים האלה. אנחנו חיים בעידן של מסכים. מסכים של טלוויזיה, של מחשבים, של אייפונים וכך הלאה. בתיאטרון נוצר אירוע חד פעמי של מפגש בין שחקן לקהל. האירוע הזה מתרחש פעם אחת, הוא לא יתרחש שוב לעולם. ההצגה של מחר לא תהיה ההצגה של היום, והאירוע הזה מטיל אחריות גם על הקהל, על האיש באולם.

"כשאתה רואה מלך בקולנוע או בטלוויזיה, אתה יודע, בדרך כלל, שזה צולם באיזה ארמון באירופה ושהכתר הוא, כנראה, כתר, יחסית, אמתי, או מזהב, וכך הלאה, אבל כשאתה רואה שחקן מהחאן או הקאמרי או הבימה או כל מקום אחר, ואתה מכיר אותו, ואתה יודע שהוא לא מלך אלא הוא מוישה יענקל, והוא עומד פה לפניך, ואתה כקהל צריך לתת את הסכמתך לזה שהוא יהיה מלך, ולזה שגזיר העץ שהוא רוכב עליו הוא סוס, כי אחרת לא יקרה כלום. ההסכמה הזו והעולם האישי שלך שאתה תורם להצגה, זה דבר שמתרחש אך ורק בתיאטרון, לא בטלוויזיה ולא בקולנוע, שהם מדיומים מאד ריאליסטיים, בעוד שהתיאטרון הוא מדיום פיוטי במהותו. הבמה היא חלל מטאפורי, וברגע שאתה מעלה משהו על הבמה אתה כבר עוסק בדימוי, וזה דורש גם מהקהל להיות יצירתי."

אבל גם מיוצרי התיאטרון.

"בלי ספק בכלל. אני חושב שכל התיאטרון היום, שנשען על כוכבים ועל אפקטים, זה באמת מיותר, כי קולנוע יוכל לעשות את זה תמיד יותר טוב. כלומר, התיאטרון צריך לשאול את עצמו, מהי החוויה – שהיא תמיד היותר פשוטה בעיניי – של כאן ועכשיו. אני תמיד חושב בהקשר הזה על השיר של נתן זך, 'ראיתי ציפור רבת יופי, הציפור ראתה אותי, ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד, עד יום מותי. עבר אותי אז רטט של שמש, אמרתי מילים של שלום, מילים שאמרתי אמש לא אומר עוד היום'.

"זו, בעיניי, החוויה המושלמת של תיאטרון. קודם כל ראיתי ציפור, אבל הציפור גם ראתה אותי. בקולנוע הציפור לא רואה אותי, בתיאטרון הציפור רואה אותי. 'מילים שאמרתי אמש לא אומר עוד היום'. החוויה היא של שינוי. כל הדברים האלה הם החוויות שעוברות מתיאטרון טוב, שהוא נדיר." 


נסים אלוני (צילום: יעקב אגור) 
 
"להפוך את החאן למרכז תרבותי"
 
עם אילו הצגות חדשות אתם מגיעים לעונת היובל של "החאן"?

"ממש עכשיו עומדות לצאת שתי הצגות שאני מחכה להן בשקיקה, האחת היא 'בדמי ימיה' של עגנון, בעיבוד של שחר פנקס לסיפור הנפלא הזה, ובבימוי שיר גולדברג שהיא במאית הבית של החאן. מיד אחרי החופש, בספטמבר, תצא הצגה שגם לה אני מצפה בכיליון עיניים, 'נפוליון חי או מת' של ניסים אלוני, בבימוי אודי בן משה. זה מחזה שבעצם לא נעשה אף פעם בתיאטרון הרפרטוארי מאז שניסים אלוני עשה אותו בפעם השנייה בקאמרי, ונכשל פעמיים, ואני חושב שבאיזשהו אופן, תפיסת הבימוי של אודי בן משה פותרת את המחזה יותר טוב מהבימוי של אלוני.


שיר גולדברג (צילום: רוני כנעני)

"אחרי זה אני עושה מחזה שנקרא 'חקירה חוזרת בעניין מותו המוזר של אנרכיסט מפוקפק'. זו הייתה ההצגה הראשונה שביימתי בתיאטרון הרפרטוארי, ורציתי לחזור אליה עכשיו כי זו בטח ההצגה האחרונה שלי כמנהל תיאטרון החאן, אז ככה רציתי לסגור מעגל. מה גם שזה מחזה שנעשה יותר ויותר אקטואלי, כי זה מחזה שעוסק, לכאורה, בשחיתות המשטרה, אבל בעצם בשחיתות המדינה, והוא נכתב מנקודת מבט אנרכיסטית אמתית. זה מחזה של דריו פו בתרגום של ניסים אלוני, ואני קצת מעדכן אותו לימינו, בגלל שזה מחזה כל כך פוליטי, וההקשרים הפוליטיים דורשים עדכון. להגיד היום 'פרשת ווטרגייט' כשיש את טראמפ...

"המחזה הבא שאנחנו עושים נקרא 'המפלט' או 'העולם האחר', שזה מין מחזה בלשי עתידני מאת ג'ניפר האליי, בבימוי איה קפלן ותרגום של אלי ביז'אווי, על אתר אינטרנט שהמשתתפים בו יכולים לחיות בזהות שאולה, והמחזה מעלה שאלה פילוסופית, האם פשע שאין לו קורבן הוא פשע. אחרי זה אנחנו עושים מחזה מאוד מעניין בעיניי של יוצרת צעירה, דניאל כהן לוי, שהגיע לידיי, 'הפרקליט', על פי רעיון של קפקא. קפקא כתב ארבע שורות על הסוס של אלכסנדר מוקדון שהפך להיות פרקליט, ודניאל לקחה והפכה את זה לנושא המרכזי של המחזה שלה, ששואל איך צריך לחיות, למשל, כי הסוס הזה שהפך לפרקליט, ניתק בעיניה את עצמו לחלוטין מהיצרים שלו ומהרגשות שלו והוא חי על פי החוק, וכל הפיתויים שעומדים בפניו, להרגיש או אולי להיות קצת יותר גמיש וכולי, נדחים על ידו. אני מצפה למחזה הזה בסקרנות רבה. דניאל גם מביימת את המחזה וזו הפעם הראשונה שהיא עובדת בתיאטרון רפרטוארי.

"אחרי זה נעשה את 'נושים' של סטרינדברג שיביים יוסי יזרעאלי, מחזה לשלושה שחקנים, כבר מזמן קלאסי, מחזה קשה מאד, על משולש של אשה ושני גברים. את המחזה האחרון שפרסמנו, 'מקבת', אנחנו עוד לא בטוחים אם נעשה בעונה הזו או נדחה לעונה הבאה ונביא במקומו משהו אחר."


יוסי יזרעאלי (צילום: יח"צ)

אילו אירועים מיוחדים אתם מציעים לקהל לכבוד שנת היובל?

"יש לנו איזה רצון למנף את תיאטרון החאן ולבסס הרבה יותר את המחלקה החינוכית של החאן. בשנה שעברה עשינו מנוי לנוער שוחר תיאטרון. זה מנוי ל-20, 30 נערים ונערות שרואים את עתידם בתיאטרון ומתעניינים בתיאטרון באופן מיוחד. תמורת סכום שנתי לא גדול הם מקבלים כניסה חינם לכל הצגה בכל ערב שהם רוצים, על בסיס מקום פנוי. הם יכולים לבוא לחאן מתי שהם רוצים ולהיכנס, והם יכולים לבוא לחזרות, על פי תיאום, אבל מתי שהם רוצים, כקבוצה או כיחידים. הם מקבלים ארבעה או חמישה אירועים שנתיים של מפגשים עם יוצרים ובמאים ומחזאים, הם מקבלים טקסט של כל הצגה לפני שהם באים לראות אותה, וכמובן פגישות איתי ועם עוד יוצרים בתיאטרון, וזה דבר שאני מאד גאה בו ורוצה לקדם אותו עוד, ובצד זה אנחנו רוצים לפתוח מחלקה חינוכית יותר רחבה ויותר פעילה.

"מעבר לזה אנחנו מתכוונים לעשות אירועים פעם בחודש בחצר של החאן שבהם יעלו נושאים שונים כמו משוררים ישראלים, ערב על יהודה עמיחי, כמובן על עגנון, אנשים כמו ז'בוטינסקי, ישעיהו ליבוביץ', ואנחנו באמת רוצים שהערבים האלה יהפכו את החאן לאיזשהו מרכז תרבותי יותר משמעותי ויותר פעיל, לפחות בשנת ה-50 שלו, ואני מקווה שיהיה לכך המשך גם אחריי." 


ערב בחצר החאן (צילום: יעל אילן)
  
עונת 2017-18 בתיאטרון החאן - לפרטים על מועדי ההצגות, ולרכישת מנוי בטלפון: 02-6303630 או באתר התיאטרון