לעשות את הבלתי אפשרי
 
זה הדימוי בצדו האחורי של הדף הפותח, זה שמקבל את פני הקורא, לבן, חלק ונקי, לכאורה נטול תפקיד, זולת הפרדה בין הכריכה לבין התוך, שעוצר את העלעול הראשוני בספר שאספתי מהמדף בחנות הספרים. צללית של גבר וילדה, רכובים על מטאטא כשברקע ענני נוצה וקרניים אחרונות של שמש שצורבות את הצילום.

זהו צילום ביתי, שונה מאד מזה המוקפד שעל הכריכה ובו נראית רקדנית להקת בת שבע, עדי זלטין, לבושה בבגד גוף בצבע קרם שמכסה גם את כפות ידיה, נשענת על לוח שחור ומשרטטת בגיר לבן את קווי המתאר של ראשה וכתפיה. את הרגליים מכסים גרביונים שחורים שנבלעים-נטמעים בלוח האחורי. זו אחת הסצנות הבלתי נשכחות מתוך "וירוס של אוהד נהרין", שעלתה במקור בשנת 2001 וקיפלה בתוכה נקודת מפנה, כוונון, דיוק, נחישות ובהירות, מפלס חדש בתהליך המשכי שרק הולך ומעמיק עם השנים.

הספר החדש של הרקדנית, השחקנית, הבמאית ומבקרת המחול, גבי אלדור, שראה אור בהוצאת אסיה, נושא בפשטות את השם -"נהרין". זהו באופן מפתיע הספר הראשון שעוסק ביצירתו של אוהד נהרין, האיש ששינה את פני המחול הישראלי ונחשב לאחד המובילים והמשפיעים גם בעולם. הספר, כמו אותו צילום הצלליות הרכובות על מטאטא - שכמו לקוח מעולם אחר - יוצא מהשורה, מנוקד בהומור סובטילי, אישי מאד, אינטימי, קרוב-רחוק.


אוהד נהרין ובתו נגה (צילום: גדי דגון)

זהו למעשה ספר שמבקש לעשות את הבלתי אפשרי - לחולל במילים. יש בו משהו מהמעשה השירי/פואטי, מתבונן-נוגע-לא-נוגע, ולא סתם בחרה אלדור לצטט בפתיח (בין תוכן העניינים לבין חמש נקודות זמן נבחרות על ציר הזמן שהוכתרו: "ביוגרפיה לפי אוהד" וראשיתה בכותרת "טיפת חלב" בשנת 1953 וסופה בכותרת "הר לא גבוה" בשנת 1957 – הלצה? הומור פנימי? מפתחות או רמזים סתומים?) מתוך שיר של המשורר ומבקר המחול המנוח, חזי לסקלי, ידיד-נפש, נפקד-נוכח מאד בספר. 
 


עטיפת הספר "נהרין" (תמונת יחסי ציבור)

מרחב אלטרנטיבי של מחשבה
 
"בפטגוניה, כמו
בתל אביב
היופי ניזון
מהדיבור על היופי"

אלדור מבקשת לדבר יופי. היא מתעקשת על טשטוש הגבולות בין הבזקי מחשבה, מקטעי שיחות, משפטים שנכתבו בחטף על פתקים סביב עבודות, רשמים ורשימות שנאספו לאורך יותר מעשרים שנה ויש בזה משהו חדש, מבלבל ומושך בו זמנית, מרגיז אבל גם מעשיר, חסר אבל מלא וגדוש. זהו אינו ספר קונסרבטיבי שמאגד בתוכו אסופת ביקורות על פי סדר כרונולוגי, או ביוגרפיה שמגוללת את סיפורו של הקיבוצניק שהפך לרקדן וכיוצר הדביק עולם שלם של מעריצים בווירוס הנהריני העצמתי והמאתגר שהשתלט וכבש לו מרחבים בגוף ובנפש. זהו אינו טקסט אקדמי מורחב שיורד לעומקה של יצירה, מפרק אותה לגורמים, חוקר וחופר בה. זוהי אינה ביוגרפיה.

זהו ספר שלמעשה כופר בעיקר - אם זה העיקר - ומציע מרחב חדש אלטרנטיבי של מחשבה בזכות התבוננות ארוכת שנים ביוצר, ביצר וביצירה, בזכות חברות או קרבה שנתרקמה לאורך זמן ואפשרה דיאלוגים אחרים – לפרקים מצחיקים, לפרקים מרגיזים, לפרקים פרומים ומבולבלים, אבל תמיד מבקשים להתרחק מהמובן מאליו, המוכר והברור.


פרפרטום (צילום: גדי דגון)

את הספר הגדירה המחברת כרשימות ושיחות על יצירתו. רשימות היא מילה מדויקת, לצורך העניין, כיוון שאת הביקורת השאירה אלדור מחוץ לדפי הספר ואת מקומה מילאו רשמים. במילים שלה, כמו במכחול דק, היא רושמת בצבעים אקריליים, את אהבתה לדבר. אין ספק שזהו ספר שנכתב מאהבה.     
 
"השאלות הנבונות מתנגשות בסוג אחד של טקסט שאוהד אומר. המפגש בין עיתונות, נאורה ככל שתהיה, עם שירה, שמשיבה לשאלות בשאלות חדשות, אינו עולה יפה. כמו דוברים בשתי שפות, עלינו להמציא שפת סימנים חדשה, שתשמש את שנינו", כותבת אלדור וכמו מתנצלת מראש על עצם הניסיון לכלוא את הרוח במסגרת. "אף על פי שאיני רוצה, עלי להישאר במעגל החיצוני ולהיות מובלת סחור סחור, ומתוך בליל המראות, המילים, רגעי המחול וההבלחות של תובנות חדשות, עלי להסתפק בדיבור-גוף האמיתי של אוהד, זה הגוף של ריקודיו".


עבודה אחרונה (צילום: גדי דגון)
 
בין הרהור לתיאור
 
מי שמבקש אחיזה בקונקרטי, יכול להיות שיאבד בין דפי הספר שמטייל בדילוגים בין פלחי מחשבות, לעתים משתנות לאורך השנים, לעתים סותרות ומנוגדות וגם בזה יש יופי ותחושה של "שבירת הכללים" או בעיטה בישבנו של "הנהוג" ו"המקובל". כמו למשל שיחה מוקדמת בה דבר נהרין על שמרנותו של הבלט הקלאסי. "הבלט הוא בעצם סמן של חברה מאד שמרנית, של אנשים עם כסף,  של פטרוניות, של סטריאוטיפים נשיים וגבריים", אמר בשנת 1999.

במרחק של 15 שנה נהרין מוכן לסתור את עצמו, להוסיף ולגרוע. "...אני מצטט המון תנועות שמקורן בבלט הקלאסי. אני אוהב ומאמין בזה ונמשך לרקדנים קלאסיים חזקים, אבל אני מדבר על השילוב של הממית והשמרני וזה לא כל הבלט, אלא רק מה שמנסה להישאר באמצע, כמו האופרה, שיש לה להקת רקדנים גדולה וכוריאוגרפיה בינונית וקהל שרוצה לראות שוב ושוב את 'רומיאו ויוליה'. יש בלט במיטבו, אבל בחולשתו, יש בו את החיבור הממית בין שמרנות שיכולה להיות פנטסטית לבין מה שקונבנציונאלי. החיבור בין השניים זה הטפלון של הבלט. זה יוצר קיר שהדמיון, רעיונות חדשים ויצירתיות לא יכולים לעבור דרכו הוא בלתי חדיר וזה בתחפושת של אמנות".


שדה (צילום: גדי דגון)

מי שמוכן להסתכן בללכת לאיבוד, ימצא בספר שדות צבעוניים של מחשבה מרובדת ומפגש מעניין וטעון בין מילים שרוצות לרקוד, לבין ריקוד שלעתים מתנגד להן, לעתים מתנער מהן, מפלרטט עמן או משתמש בהן.

מי שמוכן לקפוץ אל אשד המילים ילקט בין הרהור לתיאור, גם פרטים ביוגרפים, מקורות השראה, פיסות חיים משמעותיות, דפוסים כאלה ואחרים של תהליכי מחשבה, נקודות מבט על נושאים מהותיים ליצירה ויזכה לביקור מחודש בנקודות על ציר הזמן שמניע את גוף העבודות המרשים מאד של נהרין מ"פה דה פפסי", "משהו משותף" ו"הרו נו אומי" של תחילת שנות ה-80' של המאה הקודמת ועד "עבודה אחרונה" משנת 2015.

אלדור עוטפת יצירות מסוימות בקונטקסט של מקום וזמן - על הקשריו החברתיים/הפוליטיים/התרבותיים, לעתים יורדת לפרטים עיצוביים עם הרחבה על מקומם של היוצרים השותפים בעבודה, לעתים זונחת את כל זה ונצמדת רק לתיאור. בדרך לא דרך היא מצליחה להתקרב ולקרב אל הפעימה הפנימית המשתנה של הנהריניות.

טלופאזה (צילום: גדי דגון) 
  
רגישות תיעודית יוצאת דופן
 
את האלמנט התיעודי מספקות בספר עשרות מתוך מאות אלפי התמונות הנהדרות של הצלם גדי דגון, מתבונן נבון ובעל רגישות יוצאת דופן, שמלווה את נהרין בנאמנות משנות השמונים. תפקידו של דגון בהנכחת יצירתו של נהרין משמעותי ומהותי.

התמונות שנבחרו בקפידה ומופיעות בספר מעידות על קצה המזלג על מידת ההשפעה וההשראה של נהרין גם על שדות יצירה משיקים וחבל שקולו של דגון לא נשמע בפרק בו נותנת אלדור מרחב ביטוי לשותפים ביצירותיו של נהרין כמו מעצב התאורה האגדי, במבי (אבי יונה בואנו) ומעצבת התלבושות רקפת לוי.

"אי אפשר לסכם את העבודה של אוהד נהרין. איך תסכמו מים, איך תסכמו שפע, איך תסכמו תנועה?", כותבת אלדור. ובכן, "נהרין" - הספר, אינו סיכום, גם לא ביניים, הוא מעין תצרף תלת-מימדי ורב-פנים, שמוסיף נדבכים נוספים על הקיום הנזיל של הדבר עצמו.

"אני כותבת על מה שאינו מותיר אפילו סימן באוויר, אבל כל שם של רקדן, של ריקוד, כל צליל, מעלה בעיניי רוחי ארמונות מכושפים", כך במילותיה. מתנה נהדרת שמבקשת לשהות ברגעים שמהותם הם זיכרון חמקמק ולהשתהות. 



גבי אלדור (תמונת יחסי ציבור) ואוהד נהרין (צילום: גדי דגון)


"נהרין", מאת גבי אלדור. 2017, הוצאת אסיה