לחסרי הסבלנות שביניכם אומר כבר בשורה הראשונה: לכו לראות את אירה ברטמן בתפקיד מאדאם בטרפליי. על אישיותה ויכולותיה המוזיקליות והדרמטיות קמה ונופלת ההפקה כולה, והיא לא נפלה אלא הרקיעה לשחקים.  
 
פוצ'יני בווסט אנד
 
וכעת נחזור להתחלה, 117 שנים אחורנית. בשנת 1900 מגיע ג'קומו פוצ'יני ללונדון לפקח על הצגת הבכורה הלונדונית של "טוסקה" בקובנט גארדן. חבר מוציא אותו לבילוי בווסט אנד, והשניים צופים במחזה של דיוויד בֶּלַסקוֹ על פי סיפור של ג'ון לותר קינג. גיבורי הסיפור הם קצין הצי בנג'מין פרנקלין פינקרטון, המגיע על סיפון אניית חיל הים "אברהם לינקולן" לנגסקי ביפן ושם בעזרת שדכן מקומי נושא לו לאישה את הגיישה צ'ו צ'ו סאן (פרפר, או "בטרפליי"), כנוהג המקום. הוא אינו שועה להתראת ידידו הקונסול האמריקני במקום, שארפלס, שמזהיר אותו מהסתבכות צפויה.
 
אורח חייו של הימאי מכתיב לו להתייחס בקלילות, שלא לומר בזלזול, לחוזה שמקשר אותו בחוזה נישואין עם הצעירה היפנית ל-999 שנים. הוא מבלה איתה ימים אחדים ואז קם, עוזב ומבטיח לשוב. בינתיים נותרות מאחור בטרפליי והמשרתת סוזוקי עם כסף שהולך ואוזל ועם ילד כחול-עיניים, פרי אהבתם הקצרה של בטרפליי ופינקרטון.
 
שארפלס מנסה להבהיר לבטרפליי שייתכן ופינקרטון לא ישוב כלל ליפן, אך היא שקועה באהבתה ובציפיותיה ומסרבת להיעתר להצעות נישואין חלופיות - לרבות של אחד הנכבדים היפנים, ימאדורי, שיכול לדאוג לה ולבנה ולהסיר ממנה דאגות כלכליות.
 
שארפלס עצמו מגלה את דבר קיומו של הילד רק בחלוף שלוש שנים, כאשר פינקרטון חוזר לחופי יפן. אלא שהוא מגיע עם אישה אמריקנית, קייט. סוזוקי, המשרתת, רואה אותה ראשונה ומבינה שבא הקץ. בטרפליי מבינה גם היא שסוף לסיפור. בסצנה האחרונה היא, שאימצה את האמונה הנוצרית כדי להתקרב לבעלה, שבה למסורת אבותיה, נוטלת פגיון ומבצעת חרקירי. הילד עובר לרשות האבא האמריקני. מסך.


מאדאם בטרפליי (צילום: יוסי צבקר)

"כדלק הנשפך על אש בוערת"
  
למרות שלא הבין אנגלית כלל, הוקסם פוצ'יני מן המחזה. הסצנה שהרשימה אותו במיוחד הייתה סצנה ללא מלים שנמשכה 14 דקות תמימות - תמונת ההמתנה לאורך הלילה, כאשר בטרפליי מצפה לעלייתו של הימאי מן הנמל לביתה.
 
באותה הפקה אנגלית עשה הבמאי שימוש באפקטים של תאורה שנחשבו בשעתם למהפכניים. פוצ'יני הבחין מייד באפשרות לחבר כאן תמונה סימפונית מוזיקלית. "ההצגה הייתה כדלק הנשפך על אש בוערת", סיפר. הוא הטיל מייד על שני כותבי הליברית שלו, ג'אקוזה ואיליקה, להפוך את מחזהו של בלאסקו לליברית אופראית.
 
"מאדאם בטרפליי" עברה מסלול מכשולים עד שנקלטה ברפרטואר העולמי. היא החלה מכישלון חרוץ ומדהים בעוצמתו במילנו, בהצגת הבכורה בשנת 1904. פוצ'יני חיבר שני נוסחים נוספים, האחד לבית האופרה של בּרֵשָה בצפון איטליה והשני עבור פריז, שהיה לנוסח המקובל.
 
פוצ'יני עצמו החל ללמוד על התרבות היפנית. הוא הכיר שחקנית יפנית ששהתה במילנו ודרכה למד על התיאטרון היפני; הוא רכש באמצעות רעיית השגריר היפני באיטליה תווים של מוזיקה יפנית עממית; הוא למד את האופרטה "המיקדו" של גילברט וסאליבן וניסה להבין את האלמנטים היפניים שהיא מכילה. גם ביחסיו עם נשים הוא עובר מהפכות שונות באותו זמן, לרבות נישואין עם אישה ואימוץ בנה מנישואים קודמים, חוויות שהשפיעו אף הן על היצירה החדשה.  
 
את תחושת האמינות הוא מנסה להשיג באמצעות ציטוטים מוזיקליים או פרפראזות על נושאים מוזיקליים רלוונטיים, כמו צלילים מתוך ההמנון האמריקני והיפני, בחירת סולם בן חמישה צלילים המאפיין את המוזיקה של המזרח הרחוק ועוד. שיאה של האופרה היא האריה un bel di – "יום נאה אחד נִראֶה עשן מיתמר באופק. / ואחרי העשן תתגלה ספינה לבָנָה, / שתשמיע את צופרה לאות ברכה. הנה הוא בא! / האם אלך לקראתו. / לא! לא אני!  (תרגום: ישראל אובל). 


מאדאם בטרפליי (צילום: יוסי צבקר)

הרגע הבעייתי ביותר מבחינת במאי האופרה הזו הוא הרגע שכה ריגש את פוצ'יני כשראה את ההצגה בלונדון - סצנת ההמתנה בלילה. שום אירוע דרמטי אינו קורה. המוזיקה מציינת את הזמן החולף ואולי גם את הרהורי הגיבורים. אנחנו מכל מקום לא רואים אותם על הבמה.
 
התמונה נפתחת במקהלה המזמזמת מחוץ לבמה ומלווה על ידי כלי המיתר בפיציקאטו. הקטע נמשך כשלוש דקות, ולמרות שאינו כולל מילים הוא רוויי בפיוט ומסתורין. אחריו יש לפוצ'יני אפשרות להמשיך כמלחין סימפוני מובהק, והוא בהחלט מנצל את ההזדמנות היחידה במינה בתוך האופרות האחרות שלו. הוא מבריק, שופע ומחבר מוזיקה שמזכירה לא במעט את העושר הצלילי של ריכרד שטראוס.
 
השאלה היחידה היא מה עושה הבמאי עם הקטע. האם יאבד את הריכוז אותו הוא חותר להשיג? ושאלה זו מעבירה אותנו להפקה שעולה כעת על במת האופרה הישראלית בתל אביב.


מאדאם בטרפליי (צילום: יוסי צבקר)

העיקר זה המוזיקה
  
ההפקה הנוכחית מגיעה מבית האופרה לה סקאלה במילנו, שם היא מוצגת כבר כמה עשרות שנים. ביים אותה קֵייטָה אָסָרי, ובתל אביב חידשה את הבימוי מיצ'יקוֹ טאגוּצ'י.

בחירתו של אסרי הייתה להעמיד את המקהלה בירכתי האולם. המוזיקה מגיעה מאי שם ונעלמת אי שם - ועל כך מחמאות למקהלת האופרה הישראלית - כשגיבורותינו היפניות בטרפליי והמשרתת סוזוקי נמות או ממתינות בתוך בית הנייר והעץ שעל הבמה.
 
הבמה מעוצבת כגלויית תיירות מיפן של פעם: בית עץ ונייר, דלתות הזזה דקיקות הנעות חרש, כפכפים שמסירים לפני הכניסה הביתה, קימונו, שמשיות צבעוניות, עלים ופרחים המפוזרים על הבמה וסנוניות ועננים הממלאים את המסך האחורי. לאלה יש להוסיף את הקידות, הריחוק המתבקש ולבסוף את החרב והאוריגמי, שבא לידי ביטוי בעיקר בקיפולי כתם הדם שממלא את הבמה בסצנת החרקירי החותמת את האופרה.  
 
עד כאן הכל צפוי. אלא שבשונה מהפקות בטרפליי אחרות שעלו על במה זו - של כריסטופר אולדן, של מריוש טרלינסקי ושל גדי שכטר בפארק הירקון לפני כעשרה חודשים - ששמו דגש על האפקטים הבימתיים, כאן מרכז העניין היה המוזיקה, וזהו יתרונה הגדול של ההפקה. 

מאדאם בטרפליי (צילום: יוסי צבקר)

בין השקט לדרמה

שני גיבורים ניצחו על הערב. הראשונה היא אירה ברטמן (שהשתתפה בכל אחת מן ההפקות הנ"ל), אשר נשאה את האופרה כולה על כתפיה. התפקיד מפרך, והיא שרה כמעט כל הזמן - לא מפספסת שניה של דרמה, ומתגלה כשחקנית מעולה. פרנצ'סקה פרַנצ'י האיטלקיה כסוזוקי התעוררה בעיקר במחצית השנייה של האופרה.
 
בין הגברים, הטנור נַג'מידין מַבליאנוֹב האוזבקי כפינקרטון היה לטעמי מאופק מדי, בייחוד בשורות הרוויות בתאוותו של קצין צי אמריקני לנערה מלוכסנת בת 15. לעומתו הבריטון הרומני יוֹנוֹץ פַּסקוֹ, מאורחיו הקבועים של בית האופרה בתל אביב, היה טוב, ואף למעלה מכך, בתפקיד שארפלס. פסקו ידע לכוונן את זמרתו ואת משחקו לסיטואציה וגילה אמינות רבה ברגע בו הוא קולט שלאמריקני יש ילד ביפן. הטנור האנגלי אַלַסדיר אליוט הצליח לעצבן כהלכה בתפקיד גורו השדכן, הרואה בכל סיטואציה אפשרות להרוויח כסף. 
 
הגיבורה השנייה של ההפקה היא התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון שעליה ניצח דניאל אורן.
 
אם נסיר מן הבמה את התפאורה, התלבושות והניצבים ונישאר עם התזמורת, המקהלה ואירה ברטמן (וכמובן עם התרגום החיוני תמיד של ישראל אובל) יש לנו סיפור הצלחה. אלא שדניאל אורן, לפחות במחצית הראשונה, הריץ והעצים את צליל התזמורת גם במקומות שלא היה בכך צורך. לאחר ההפסקה הוא התמתן, וצליל התזמורת נשמע מאוזן יותר. וכך, בין השקט של "יום נאה אחד", הפיציקאטו השקט של פרק המקהלה והסוף הקשה והדרמטי, הובילו ברטמן והתזמורת את ההפקה של "מאדאם בטרפליי" לניצחון אמיתי. 
 
ועוד מילה לסיום, בעקבות שיחה שהתנהלה בהפסקה: 113 שנים אחרי הצגת הבכורה בעולם שמושגיו השתנו לא מעט, לא הגיע הזמן לנסות ולהציג את הסיפור כמו שהוא באמת, פדופיל אמריקני קולוניאליסט שנטפל לנערה בת 15 ונוטש אותה לאחר מעלליו? זה הסיפור בעצם, לא?


מאדאם בטרפליי (צילום: יוסי צבקר)

מנצח: דניאל אורן, במאי: קייטה אסרי, במאית מחדשת: מיצ'יקוֹ טאגוּצ'י, תפאורה: איצ'ירו טקאדה, תלבושות: הנאה מורי, תאורה: מרקו פיליבק, תרגום וכתוביות: ישראל אובל.    
 
סולנים: מאדאם בטרפליי: סוזנה ברנקיני, שוויי סאן ואירה ברטמן. פינקרטון: נג'מדין מבליאנוב, מתאו ליפי, שארפלס: יונוץ פאסקו, ולדימיר בראון, סוזוקי: פרנצ'סקה פרנצ'י, שי בלוך, קייט: ענת צ'רני, מיכל דורון, גורו: אלאסדיר אליוט, יוסף ארידן, בונזה: קרלו סטריולי, ימדורי: נח בריגר,  עודד רייך, נציב קיסרי: עודד רייך, יאיר פולישוק, רשם נישואין: אנטולי קרסיק. מקהלת האופרה  הישראלית, התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון.       

"מאדאם בטרפליי" תעלה עד ה-28 ביולי 2017 בבית האופרה הישראלית ע"ש צ'יץ' בתל אביב. מחירי כרטיס: ₪ 190- 470 ₪. שעה לפני תחילת כל מופע מתקיימת הרצאת מבוא באורך כחצי שעה באולם, הכניסה להרצאה חינם לבעלי הכרטיס באותו הערב. להזמנת כרטיסים: 03-692777 או באתר האופרה

לרכישת כרטיסים