מלחמת הקיום
 
לפני חמש שנים נפתח בעיר הנמל פוטי שבגיאורגיה בניינו החדש של התיאטרון המקומי. שנתיים לאחר מכן נחנך באותו מקום פסטיבל תיאטרון שנתי בינלאומי. אלו הן העובדות. מרתקות יותר הן הנסיבות לעצם הקמת המפעל הזה. בשנות השלטון הסובייטי היה בכל עיר ברחבי ברה"מ תיאטרון (כמו גם בתי אופרה, תזמורות, להקות מחול וכד'). כל העובדים היו עובדי מדינה ואמנות נחשבה למלאכה שאפשרה קיום. מאז קריסת האימפריה הסובייטית נשארו מאותם תיאטראות מבנים, בחלקם מפוארים ביותר, וצוותים מקצועיים שננטשו.

מאז צמח דור חדש של אמני במה שמעמדם לא ברור, והם יודעים שהם צריכים להיאבק על מנת לשרוד. חלקם חיים משכר מינימלי תמורת הופעות וחזרות - לא שכר מינימום שמעוגן בחוק ובהסכמי שכר אלא מינימום אמיתי, שיש להשלימו במלאכות אחרות. 

ענין נוסף שטעון הבהרה הוא מעמדו של תיאטרון בעיר הגדולה ומעמדם של תיאטרונים בערים הקטנות, בפריפריה. תיאטרוני הערים הקטנות הם מקצועיים, ושחקניהם מתמודדים עם מאבק קיום יומיומי וגם מאבק אמנותי. הפסטיבל בפוטי הוא סוג של הצהרה, "אנחנו כאן". מתוך מעמד זה מרכז הפסטיבל כוחות רבים, בהם מבקרי תיאטרון ויש כאן הרבה כאלה, שידווחו לאמצעי התקשורת השונים.


יאקיש ופופצ'ה (צילום: Irina Abzhandadze)

המנהלת האמנותית של הפסטיבל היא נינלי חנקווצאדזה, אחת השחקניות הנודעות בגיאורגיה. חנקווצאדזה עושה את מלאכתה ברצינות יתרה והצליחה לגייס לעזרת הפסטיבל תורמים פוטנציאליים, ציבוריים ופרטיים, קרנות שמעניקות מלגות להפקות המצטיינות ועוד. כך היא מצליחה להעמיד את הפסטיבל על הרגליים, לרבות הזמנת להקות מחו"ל, אירוח האמנים בבתי מלון וכמובן צוותי הפקה שמתפעלים שלוש הצגות ביום. 

חנוך לוין מדבר גיאורגית
 
הפסטיבל נפתח עם הצגת "יאקיש ופופצ'ה" של חנוך לוין בבימויו של דויד סקווארלידזה, שהכין את הנוסח הגיאורגי וגם הוסיף מוזיקה. סקווארלידזה ביים בעבר את "פעורי פה" בגיאורגיה ומאז התאהב במחזותיו של לוין. שמו של התיאטרון הוא "קונסטנטין גמזחורדיה הדרמטי של סוֹכוּמי" (סוכומי היא בירת אבחזיה, מדינה שהייתה חלק מגיאורגיה ונודעה כמרכז תרבות קווקזי, חיה בתודעתם של הגולים והפכה לאחר קרבות לחלק מן המדינות בחסות רוסיה.

בתחילת שנות התשעים התנהלה באבחזיה מלחמה שהביאה לגלות של תושביה הגיאורגיים). האבחזיים שנקלטו בגיאורגיה הם פליטים וגם השחקנים הם פליטים שמתגוררים בטביליסי, בירת גיאורגיה, בתנאים לא תנאים. העובדה שגולים אבחזים נמנים עם קבוצות התיאטרון האזוריות משדרגת את מעמדם עוד לפני שעלה המסך.

סקווארלידזה צמצם את מספר המשתתפים לשמונה וגייס לתפקיד יאקיש את יאנו איזוריה, אחד מכוכבי הקולנוע והטלוויזיה המקומיים שכמובן הקפיץ את הסקרנות והעניין שגילה הקהל המקומי במחזה של לוין. יאקיש ופופצ'ה הם בני זוג שכיעורם עומד דרכם לקיום מצוות פרו ורבו. ההורים שלו, ההורים שלה והשדכן מנסים לעזור ומפגישים את יאקיש עם זונה.


דיקטטורה (צילום: Irina Abzhandadze)

הבמאי לקח את מחזהו של לוין למחוזות הקומדיה דל ארטה, דמויות חד ממדיות המתפקדות בקו קריקטורי ברור על במה ריקה – למעט מיטה הכרחית – וממשיכות לתפקד מאחורי וילון שקוף הגלוי לקהל. מה שנוצר הוא מסע מתוזמר, מעין תנועה מתמדת של שמונת השחקנים כשהם גלויים ונסתרים חלקית מעינינו. אותי כמובן סיקרן קשר הבמה-קהל, וזה נולד תוך זמן קצר. הקהל היה "עִם" ההצגה, ותגובותיו העניקו לי תחושה של בית.

בהמשך למדתי שהקהל הגיאורגי מגיב בתיאטרון כמו באופרה, מוחא כפיים מיד אחרי מונולוגים שנשאו חן בעיניו, או שיר שזוכה לביצוע מוצלח. נדיבותו של הקהל היטיבה ללא כל ספק עם השחקנים. התחושה העיקרית הייתה כמובן שחנוך לוין הוא קלאסיקון ומחזותיו "מדברים" לכל קהל בכל ארץ. נראה נכון להזמין את ההפקה לפסטיבל חנוך לוין של תיאטרון הקאמרי.
 
איראן, איראן
 
תיאטרון "ניֶיה מה" משצ'צ'ין בפולין, הציג נוסח משלו לסיפורו של  הקיסר הרומי קליגולה - "ק+ ד" (קליגולה ודרוסילה). המחזאית טטיאנה מלינובסקי-טישקייביץ' ערכה את הסיפור הדרמטי מתוך התיעוד ההיסטורי ומתוך המונודרמה של אלבר קאמי המתמקדת ביחסים המורכבים בין קליגולה לאחותו דרוסילה. קאמי רואה במשבר הזה את המפתח להבנת דמותו של קליגולה כשליט שתקופת שלטונו נרשמה בהיסטוריה כעידן של טירוף. במופע יחיד מרשים, השחקן איגור קרופצ'ינסקי שוכב, נע, מתרוצץ ומטפס על הקירות תוך כדי פירוט יתר של המאבקים הפוליטיים שהוא מנהל. 

התיאטרון המקומי תיאטרון "ולריאן גוניה" מן העיר פוטי, העלה מחזה על פי ספרו של  בָּסָה יניקשווילי "דיקטטורה". המחזה מתרחש בתוך משרדו של התובע הכללי של המדינה. המשרד סגור ואיתו נמצאים שופט, עיתונאי, אזרח  שביצע פשע, מנקה שנכנסת מדי פעם להכריז את תובנותיה וזבוב (הוא הזבוב על הקיר שמשמש כמשאת נפש פיוטית). הבמאי דויד מברישווילי, מערב את הקהל, בעזרת העיתונאי והזבוב הנעים בין שורות הצופים. אט אט הופך  דיון למאבק כוחני בין המשתתפים והתובע עובר מדיון ענייני בפרשת הפשע לדיקטטור שמכתיב את דפוסי ההתנהגות. אני מודה שלא התרגשתי מן הביצוע, והמחזה נראה, לפחות על פניו, כמעניין יותר מן הנוסח שהוגש לקהל.


המזוודה וכלב השעשועים (צילום: Irina Abzhandadze)

שתי להקות תיאטרון מאיראן הופיעו בפסטיבל: הראשונה, תיאטרון "דימק" הציגה את "המזוודה וכלב השעשועים" - עיבוד של "הגברת עם הכלבלב" של צ'כוב. הקבוצה השנייה, תיאטרון "קריאטיב", העלתה את "מאמא ירמה" על פי "ירמה" של לורקה. ההצגה הראשונה מפגישה גבר איטלקי ואישה רוסיה בתחנת רכבת בפריז. הוא פוצח בסדרת תרגילי חיזור שבסופם היא נעתרת. השחקנים מוחמד רזה מלקי ופאהימה אבדיני החזיקו בידיהם בובות גדולות שמייצגות את הגבר והאישה המועמדים לזוגיות קרובה, תוך השמטת הטקסט המקורי של צ'כוב והמרתו בשגרות לשון צפויות שיכולות להתקבל היבט בכל ארץ. גם כאן השחקן ניסה לערב את הקהל בשירה ובזמזום, לשמחת הקהל המקומי, המפרגן כמעט לכל תנועה. אני התלהבתי פחות. הנוסח המרודד העלה מייד בזכרוני את הפקה הנהדרת שהעלה "תיאטרון טביליסי" לפני כמה שנים בפסטיבל ישראל.  

קבוצת "קריאטיב" עסקה גם היא ברידוד מחזהו של לורקה: ירמה היא אישה עקרה החושקת בילד ומתעמתת עם חואן בעלה, עובד האדמה, שילד אינו משאת נפשו. הרצון שלה גובר ומסתיים בעימות שבו היא הורגת אותו. האווירה הקשה והחונקת משמשת מטען לסוללת התאווה הבלתי ממומשת של ירמה, כשלורקה בונה את המתח המצטבר והמחפש דרך להתפרץ. הבמאי פארזין נבראני הציב פיוט משלו אל מול הפיוט של לורקה. את ההצגה מלווה הזמרת מהטאב דהג'ין ולהקת נגנים ועל הבמה אנחנו פגשים את ירמה ואת חואן ושתי דמויות נוספות שנראות כאילו נלקחו מתרבות עידן המכונה, מעין רובוטים המחזיקים סולם מערכת גלגלים שאותו הדמויות מפעילות על גיבוריו של לורקה. בדף שחולק במקום מסבירים האיראנים שהחילו על המחזה המתומצת של לורקה את עקרונות התיאטרון של ויקטור שקלובסקי ויותר ממנו את עקרונות "התיאטרון העני" של יז'י גרוטובסקי. התוצאה לטעמי חנקה את הפיוט המקורי.

העימות העוצמתי של גיבוריו של לורקה על הכוחות המיתיים שמהם הם יונקים את כוחם, התגמד כאשר צד ג' בצורת שני גאדג'טים אנושיים-מכניים מתפעלים אותם. עם זאת החיבור בין המוזיקה החיה, הכוריאוגרפיה והדרמה, מסקרן דיו על מנת לראות הפקה אחרת שלהם, דבר שמן הסתם לא יקרה בעתיד הקרוב.


מאמא ירמה (צילום: Irina Abzhandadze)
 
הפקה מרגשת ל"גטו" של סובול
 
תיאטרון "אקקי טסֶרֶטַלי"  מן העיר חיאטורה הציג את "גטו" של יהושע סובול. קבוצת שחקני התיאטרון היהודי בגטו וילנה משמשים כבובות משחק בידיו של המפקד הנאצי קיטל בהצגה מרשימה ביותר. הבמאי ממוקה טסֶרטסוַואדזֶה והכוריאוגרפית נַטיָה מֶטרֶוֶולי הציגו הפקה מרגשת למחזהו המוכר של סובול, כאשר התחושה העיקרית היא שהדמויות רוקדות את עצמן למוות.

קשה לדבר על שחקן אחד מבריק מאחר שכל השחקנים הצטיינו - החל מגיורגי צ'אצ'אנידזה (קיטל) גוצ'ה אבשידזה (גנס) ארחיל חוודלידזה (וייסקופף), אנזור טסַאבַּדזה (הבובה) ולא רק הם. בהפקה המרשימה שמרו שחקני חיאטורה על רמת המתח ועל העשייה המשובחת לאורך כשעתיים ללא הפסקה.

תיאטרון "לאדו מֶשחישווילי" מן העיר קוטאיסי העלה את "דוּפּלֶט" (צמד, שני דברים זהים, במוזיקה שני רצפים של צלילים הבאים זה אחר זה), מחזה שחובר על פי או בהמשך ל"קהל" - מחזהו של וצלב האוול. "קהל" או "ואנק" (שמו של הגיבור), הוא מחזה שגיבורו הוא בן דמותו של האוול, סופר המתנגד למשטר ונשלח לעבודה במבשלת שיכר על מנת שיתרום לחברה במקום להיות נטל בורגני אינטלקטואלי.


גטו (צילום: Irina Abzhandadze)

מנהל המפעל מזמן אותו לשיחה, למעשה תשאול, שבמהלכו ברור שהמנהל רוצה ממנו דבר מה, אך כלל לא ברור מהו אותו הדבר. במהלך התשאול מציע המנהל לסופר לחבר דוחות במקומו, אך הסופר מתקומם - איך יוכל לחבר דו"חות על עצמו?

הבמאי קונסטנטין אבשידזה עשה עבודה מצוינת עם שני שחקניו הראשיים דויד רוינישווילי וזוויאד סוַונאדזה, שבלטו במשחקם המדויק, מורט העצבים והמרגש שהיה למעשה דיון באיכותה של החירות.