בקיץ האחרון התנהלו שלוש סדנאות לזמרי אופרה בישראל: הסדנה הוותיקה והמוכרת של המכון הישראלי לאמנויות הזמרה שהתקיימה בתל אביב והופקדה השנה בידיה של שרון רוסטרוף-זמיר, סדנה שנייה בניהולה של סוניה מזר, פסנתרנית ומאמנת זמרים שהתקיימה בירושלים, והשלישית: "המאסטר קלאס הבינלאומי על שם ז'מבוקי" בניהולה האמנותי של רונה ישראל קולת, שהתנהלה אף היא בירושלים.

פירות העבודה של הסדנאות היו בין היתר הפקות אופראיות - הסדנה התל אביבית העלתה את "נישואי פיגרו" של מוצרט ואת "הילד והקסמים" של ראוול, סדנתה של מזר העלתה את "כך עושות כולן" במרכז אלמא בזיכרון יעקב ואת "לה בוהם" עם הסינפונייטה הישראלית בבאר שבע, ולאורחי המאסטר קלאס ע"ש ז'מבוקי הוצעו שתי אופרות: "ויוה לה מאמא" של דוניצטי, ו"אלברט" -  אופרה חדשה מאת משה זורמן לליברית על פי מחזהו של עודד ליפשיץ.
 
מחנוך לוין עד פאוסט
 
קיצור עלילת "אלברט" כפי שמופיע בדף התכנייה: אלברט, גבר בן שישים,  מאובחן על ידי רופאו כמי שלוקה בעודף רצון ובחוסר שליטה כלפי תשוקתו לנשים, שלא הולמת את גילו ואת יציבותו הרפואית. אלברט מחליט לצאת למסע לכריתת הרצון ולמציאת שלווה נפשית. לאחר שמסעו אל המזרח כושל, הרופא ממליץ לו על זריקה מהפכנית להשמדה כוללת של הדחף הפנימי.

אלברט והרופא (תמונת יחסי ציבור)

התרופה אמנם פועלת אך אלברט מגלה שהרצון שלו נולד בדמות אלברט נוספת, אלטר אגו מסוכן. אלברט יוצא על מנת  להזהיר את האישה הנמצאת בסכנת פיתוי של אלברט השני. בין השלושה מתפתחת מסכת חילופים ויצרים, המבלבלת את אישיותו של אלברט עוד יותר. באין ידיעה מיהו האלברט הטוב ומי האלברט הרע, מבקשים שני האלברטים להרוג זה את זה ואת מי שנקרה בדרכם.

השטן מופיע, ומסכים לקנות את נשמתו של אלברט ללא תמורה, וכך לעקר אצלו את שארית הרצון. לבסוף נותר אלברט חסר תשוקה אך גם חסר חיות, בוהה בעולם החולף אל מול עיניו בחוסר עניין, בבית המרפא.
 
על פניה, ניתן לראות בדרמה מחזה קליל שייקרא "געגועים לוויאגרה", אך  עודד ליפשיץ אינו משאיר את הדמויות שם. בלשון פיוטית ועם לא מעט דיאלוגים ומונולוגים, יוצר ליפשיץ מחזה מסע, רומן הרפתקאות ברוח דרמות החיפושים "אלקסטיס" של אויריפידס ו"כולם רוצים לחיות" של חנוך לוין. במידה לא מועטה נוכח כאן גם פאוסט התר אחר נעורים אבודים ופגניני המחפש טכניקת נגינה שטנית. 
 


אלברט ובנות חווה (תמונת יחסי ציבור)

שפע של הומור וביקורת
 
אצל ליפשיץ הכל לכאורה אנושי יותר. הגיבור פשוט לוקה בתשוקה בריאה לנשים, ואותה הוא שואף לדכא. הכל יכול להיות מאד משעשע - מסעותיו על המזרח לפגוש במאסטר הגדול, שיטוטיו המדומיינים בין אצטבאות הספרייה הציבורית בארץ, כל אלה הם חוויות עליזות רוויות הומור וביקורת.

אבל בתחנה האחרונה לא מופיע ה"דאוס אקס מכינה" - הפתרון הדרמטי המוכר לתסבוכות ביחסים בין גיבורי המחזות. את מקומו ממלא השטן, שבלשון המחזה: "עושה הכול דומה. פעם, לפני חמש מאות שנה, אלוהים היה מגיע בעצמו בסוף המחזה, כדי לסגור את העניין. היום, בגלל שהוא כבר לא איתנו, הוא בא במקומו."  

השטן בעצמו מסביר לקראת סוף המחזה: "זה היה מזמן, אני מודה, הייתי בעסקי הרוח. היום אני כבר לא בתחום. פתחתי עסק פילנתרופי, ואני נוכח רק בטקסים. מחלת הפוליו, סרטן הדם. וחוץ מזה גם ממלא מקום האל - במילואים."

מחזהו של ליפשיץ מרתק, עם אזכורים לא רק לפאוסט של גתה ושל תומס מאן, חנוך לוין ופגניני, אלא גם לטולסטוי ולעמוס עוז ששמם צף ועולה בדיאלוג בספריה, בדרמה הגדולה המתנהלת מול חכמי הזֶן במזרח ובדילמות האלטר אגו מסדנתו של זיגמונד פרויד.  
 


האופרה אלברט (תמונת יחסי ציבור)

המוזיקה מנגישה את המחזה
 
עם כל אלה צריך להתמודד המלחין שבחר בדרמה, משה זורמן. האם להעניק למוזיקה נוכחות מעצימה, קשה ועכשווית שעוצמתה ובוטותה שווה לזו של הטקסט? זורמן הוא אשף הביטוי הקל שהכרנו ב"זמן שאול", איש הסאטירה  ב"הגלגול" וב"סיפורי בראשית", רומנטיקן מובהק ב"לילה בלי ירח" וב"פונדק הרוחות", ונאמן לרוח החלוציות המוזיקלית בארץ ישראל המתחדשת ב"מלך הילדים" על חייו של לוין קיפניס.

ב"אלברט" הוא מציע מוטיב מוביל הנשמע כבר מפתיחת האופרה ולכל אורכה, ונתקל היתקלות מוזיקלית שנבנית על גרעינים מלודיים, מוטיבים תיאוריים לכל תמונה שלעולם אינם מתרחקים מאד מן הבסיס המובהק של "אלברט". לכאורה מזמנת העלילה עימותים דרמטיים - המפגש של אלברט עם השטן, ועם האלטר אגו האחר שלו - שמסוגלים להמיט אסון על הנוטל בהם חלק. מוזיקלית יכלה להיות כאן דרמה מצמיתה, אלא שהמוזיקה של זורמן מציעה דרך ביניים.

גרעיני המוזיקה במחזה הולכים ומתאחדים - כשבתוכם הוא שותל לכמה שניות אסוציאציה פרטית משלו ל"מטריות שרבורג", סרטו האופראי הנודע של מישל לגראן. המוטיבים חוזרים לאורך האופרה כזיכרונות או כאסוציאציות מוזיקליות לאירועים הדרמטיים שהגיבור אלברט חווה - אבל רק במינון בטוח ונגיש, כזה שמותיר את הדרמות והדיסוננטיוּת מחוץ לבמה.

עודד ליפשיץ, משה זורמן וקאסט האופרה אלברט (תמונת יחסי ציבור)


באשר לביצוע של המשתתפים, כולם כאמור זמרים צעירים, תלמידים במאסטר קלאס - רועי סרוק בתפקיד אלברט מצליח להחזיק את הערב מוזיקלית. לצדו בלטו סיון קרן בתפקיד אירינה האישה בספריה וירדן קיפרמן שהפגינה כמה  רגעים משכנעים בתפקיד הרופא. אלישע קרביץ הוביל היטב את המוזיקה מן הפסנתר ודור מגן ניצח בהקפדה על 12 המשתתפים. יצאתי מן האופרה כשבדבר אחד אני בטוח - שאשמח לראות דרמות נוספות של עודד ליפשיץ על הבמה.