בדומה לסיפורים לא מעטים שכולנו מכירים, על ההסתרה שהסתירו ילדי משפחות בנות עדות המזרח את התרבות של ארצות מוצאם בישראל הצעירה והמתפתחת, כך חשו בושה גם אשכנזים לא מעטים ביידיש שדיברו הוריהם, ועשו הכל כדי להתרחק מהשפה הזו, שלא הרגישה סקסית, חלוצית וצעירה, כמו שרצו להרגיש הישראלים החדשים.

גם נתן דטנר מכיר את התחושה הזו, ואת הפיוס שלו עם היידיש הוא עושה בשנים האחרונות, בתהליך שהחל כשחזר לאוניברסיטה כדי ללמוד את השפה, ומגיע לשיא כעת עם ההפקה "משפוחה כן בוחרים", ערב תיאטרלי מוזיקלי של תיאטרון היידישפיל בבימויו ובהשתתפותו, כשלצדו שלומית אהרון והאחים אסנר.

ביחד עם יעל יקל והילית דייטש, שוזרים משתתפי המופע את זיכרונותיהם הפרטיים בכמה מהשירים המוכרים לכל מי שגדל עם סבתא, ומעלים באוב את השפה שאותה שמעו בביתם, בערב שרובו מתנהל בעברית, לתוכה נמסכות מעט יידיש ואפילו לדינו.
 
תיקון למתכחשים
 
"המופע הזה הוא סוג של תיקון", אומר דטנר. "כל שנה לקראת הקיץ יוצא תיאטרון היידישפיל בקונספט שמחבר כל מיני הרכבים לאירוע מוזיקלי תחת המורשת של היידיש והאינטראקציה שלה עם מורשות אחרות. השנה עלה הרעיון שהאחים אסנר, שלומית אהרון ועבדך הנאמן ייצאו בקונצרטים כאלה של קיץ, תחת הכותרת 'משפוחה כן בוחרים'.

"מה שמחבר את הסיפור של שלושת האמנים שהזכרתי זאת העובדה שכולנו גדלנו גם במשפחות של ניצולי שואה וגם של תרבות יידיש, ואיכשהו, גם כצברים ראשונים, היינו מהמתכחשים, כילדים.


משפוחה כן בוחרים (צילום: ינאי יחיאלי)

"ההכחשה הזו נבעה מהעובדה הפשוטה שהיה איזה צורך בזמנו, שנכשל, בכור היתוך. זו הייתה האידאה פיקס בזמנו, כשהמדינה קמה: תנור גדול שתכניסו לתוכו תורכי, עירקי, פולני, הונגרי – ומהצד השני ייצא ישראלי. ובאמת ניסו לעשות כמה שיותר בארץ את הדבר הזה, בזמנו.

"היה אפילו אסור להופיע ביידיש. בשנות ה-50 שילמו קנס אם הופיעו ביידיש, בגלל הרצון באותו כור היתוך, אמיתי, ואנחנו היינו השגרירים שלו. צעקנו לאמא ואבא, 'דברו עברית! יידיש זו שפת הגולה!'." 

 
יידיש, לדינו ושלמה ארצי
 
היידיש לא הייתה סקסית מספיק בשביל הצבר הישראלי המסוקס, אלא ייצגה יותר את היהודי המסכן, כביכול

"בדיוק. וזרקנו הצידה את כל ההבנה שמאחורי השפה הזאת יש תרבות מטורפת, שהייתה מאות שנים באירופה, אבל אנחנו, כמובן, התכחשנו אליה."

ובכל זאת, הערב עצמו בעברית.

"באופן עקרוני המופע הוא בעברית, כשכל אחד מאתנו מביא את המשפחה שלו אל הבמה בכל מיני צורות, וכמובן מתובל בהרבה יידישקייט ומסורת אשכנזית מבית אבא ואמא, שגם מרגשת וגם מצחיקה. כי ביידיש, את יודעת, יש גם הרבה הרבה הומור."


נתן דטנר (צילום: גיל לוין)

"ביידיש זה נשמע יותר טוב"...

"אה... זה משפט ידוע של אבא שלי ושל כל היידישאים. אני בעצמי מופתע, אני מוכרח להודות, לגלות במופעים האחרונים שעשינו שהקהל יוצא מטורף, כי הוא עובר סוג של ריגוש וצחוק כמו בכל ההומור במסע היהודי, כמו חופה ששוברים בה את הכוס, כי זה מה שנקרא השילוב היהודי הגדול, בכל שמחה חייב להיות גם קצת עצב.

"ואנחנו שרים שירים מהרפרטואר שהקהל מאוד מכיר, ומי שלא מכיר נופל שבי אחר הדברים האלה. 'צימוקים ושקדים', 'על הדרך עץ עומד', שירים מ'כנר על הגג', כמובן. יש שיר של שלמה ארצי ששלומית אהרון שרה לאבא שלה, 'אבא תגיד לי', יש את 'מכתב לרבי' ו'אדון עולם' ו'שטייט א בוחר', יש גם חיבור נורא יפה בין לדינו ליידיש, כשאנחנו משתעשעים עם זה שהלדינו היא היידיש של הספרדים. שלומית ואני שרים ביחד ולחוד, והאסנרים שרים ומספרים בדיחות, ואנחנו מספרים סיפורים אישיים. אין סוף. מלא."

ואיך אתה מרגיש כשהיידיש פתאום בתוך הפה שלך, אחרי כל ההתכחשות הזו לשפה כילד?

"חבל שההורים שלי לא בחיים לראות ולשמוע את זה. מאוד חבל."
 
"כנר על הגג חיבר אותי ליידיש"
 
מה בעצם התחיל אצלך את תהליך ההתקרבות המחודש לשפה? התיקון הזה, כמו שאתה קורא לו

"התיקון הזה החל בזה שניסיתי ללמוד יידיש באוניברסיטה לפני שלוש, ארבע שנים, ובעצם שם התחיל הדיאלוג שפתח לי את הצוהר, ואיפשר בכלל את העובדה שהחיבור שלי עם ה'יידישפיל' יקרה בכלל, כי עד אז היינו בהכחשות זיכרון מהבית.

"על הבמה אני מספר, למשל, על הצורה בה גדלנו. אצלנו, כשההורים היו מדברים ביניהם ביידיש, היה ברור שהם מדברים עליי. זה החינוך הידוע של 'תדברו יידיש כדי שהילדים לא יבינו'. אם היה איזה ויכוח באיזשהו נושא ואז היו עוברים לדבר ביידיש, ישר ידעתי שהם מעלים לדיון את הדבר, ותיכף תגיע ההכרעה, ואני מסתכל עליהם, 'אבא, אמא, דברו עברית... אתם מדברים עליי....'"


משפוחה כן בוחרים (צילום: ינאי יחיאל)

מסתבר שבשנים האחרונות לא מעט אנשים הולכים ללמוד יידיש, על כל פלפוליה ועושרה הפנימי, כמו שאתה הלכת לאוניברסיטה, והפריחה הבלתי צפויה הזו של השפה רק הולדת וגדלה

"אני לא יודע הרבה על הפריחה הזו אבל זה נכון שזו שפה מרתקת. זו שפה מטורפת, כי היא שפה שנולדה כמעט בימי הביניים והלכה עם עם ישראל לדורותיו לכל מקום. בכל פעם היא התאימה את עצמה לאירועים, ולכן נולדו בה כל כך הרבה קהלים וזמנים ומינים. עד היום יש גם ויכוחים מאוד גדולים על איזה יידיש היא היידיש 'הנכונה', הליטאית, הלודז'אית, הפולנית, וכו'.

"יש גם תרבות שלמה של סופרים ענקיים כמו שלום עליכם ובשביס זינגר ומנדלי מוכר ספרים שהשאירו אחריהם מורשת גדולה, והכל הולך אחורה. ההפקה שעשיתי, 'כנר על הגג', בעצם חיברה אותי לכל הסיפור הזה מחדש, באופן טבעי."


משפוחה כן בוחרים (צילום: ינאי יחיאל)
 
כמו בסרט ערבי
 
אתה מזהה את הפריחה הזו שהזכרנו גם בקהלים חדשים שמגיעים לאירועי היידיש?

"תרבות תיאטרון היידיש החלה בניו יורק, בסקנד אווניו, כשהחלה העלייה הרוסית להגיע בהמוניה לארה"ב, והיא הביאה איתה את תיאטרון היידיש, שבעצם הוא היסטוריה שלמה של תיאטרון שמנסה להביא גם מסרים.

"זה נורא מעניין, כי זה נורא מזכיר את הסרט הערבי שראינו בימי שישי, ששם תמיד היו סוג של סרטים שהיה מאחוריהם מסר. הסרטים נועדו לתת לאנשים איזשהו רעיון, או איזו שהיא הבנה לגבי החיים האישיים או הלאומיים.

"התיאטרון היידי עשה אותו דבר, ועשה את זה בצורה מופלאה, כתיאטרון וודוויל של מערכונים ושירים, שהיה, אגב, הבסיס למיוזיקלס האמריקאים. שם נולד גרשווין ושם נולדו עוד רבים אחרים. ואז לאט לאט נוצר התיאטרון שמספר סיפור ושר שירים, וזה התיאטרון שהקהל גדל עליו, את זה הקהל רוצה ואת זה הוא מקבל. הקהל הזה, באופן טבעי, הולך ונעלם, וצריך עכשיו לגרות את הקהל האחר, הצעיר".  

"אם אני מסתכל על הרפרטואר, אז יש ניסיון להתחיל לערב קצת גם שחקנים וכוכבים ישראלים, או לעשות לפעמים גם מחזות מודרניים או מחזות ישראליים מתורגמים ליידיש, כדי לבדוק איך אפשר להביא את הקהל החדש. מעניין מה יהיו התוצאות של זה."

בימוי: נתן דטנר. בהשתתפות: שלומית אהרון, נתן דטנר, האחים אסנר, הילית דייטש-שני ויעל יקל.


נתן דטנר (צילום: גבי בהרליה)

המופעים הקרובים יתקיימו ב-7 באוגוסט 2017 בהיכל התרבות ראשון לציון, 10 באוגוסט בבית החייל בתל אביב, 13 באוגוסט בהיכל התיאטרון קריית מוצקין, 14 באוגוסט בהיכל התרבות פתח תקווה ו-17 באוגוסט באודיטוריום חיפה, כל המופעים יתקיימו ב-20:00. מופעים נוספים יתקיימו בכל רחבי הארץ. להזמנת כרטיסים: 6797*, 03-5254660

לרכישת כרטיסים