מעטים הכוריאוגרפים בהיסטוריה של המחול במאה השנים האחרונות שהעזו לעבד יצירות שקספיריות לשפת תנועה בימתית. מעטים עוד יותר הם אלה שאזרו אומץ לגעת בקומדיות של הגאון האלמותי, הנחשבות לסיכון מטורף שרק יחידי סגולה יצלחו אותו בשלום.

כזו היא היצירה "אילוף הסוררת", שחיברה הכוריאוגרפית האסטונית המוערכת מרינה קסלר במיוחד ללהקת בלט ירושלים, ותעלה בבכורה עולמית במרכז סוזן דלל במסגרת פסטיבל תל אביב דאנס.
 
למה לפחד מהבולשוי?
 
"שקספיר זה הימור גדול," פוסקת מרינה קסלר, שוויתרה על נוכחות בבכורת יצירתה "כרמן" בפסטיבל בינלאומי לאופרה בסארמה, אסטוניה לטובת המופע בישראל. "כשבלט ירושלים הזמינו ממני את הכוריאוגרפיה ל'אילוף הסוררת', התלבטתי מאוד אם ללכת על זה. גם שקספיר, גם קומדיה, ונוסף לכל להקה קטנה, כשבדרך כלל אני עובדת עם להקה גדולה במופעים באורך מלא.

"ואם נוסיף עוד סיבה ללחץ, הכוריאוגרף הידוע ז'אן כריסטוף מאיו, המנהל האמנותי של בלט מונטה קרלו, יצר לפני שלוש שנים עיבוד כוריאוגרפי ל"אילוף הסוררת" -  הפקה עם מאה רקדנים מהבולשוי שמצליחה בטירוף ברחבי העולם. פחדתי ליפול."



בלט ירושלים (מקור: אתר סוזן דלל)

מה היטה את הכף?

"מרינה נאמן, מנכ"לית בלט ירושלים, לא ויתרה לי. לפני חמש שנים הבלט קנה את הזכויות ליצירה שקספירית אחרת שחיברתי לה כוריאוגרפיה, 'אותלו', שהצליחה מאוד בארץ וגם בעולם. אני מניחה שבזכות זה היא האמינה ביכולת שלי להתמודד עם חומרים כאלה. היא אמרה לי, את לא צריכה להיות מאיו או להתמודד עם הבולשוי. פשוט תהיי את. זהו, השתכנעתי." 



מרינה קסלר (צילום: לאוניד חרומצ'נקו)

יש לה את זה
 
"ההפקה של 'אותלו' הייתה חוויה מדהימה לבלט ירושלים," משחזרת נאמן. "אחרי שקיבלנו את הזכויות לבלט מבית האופרה הלאומי של אסטוניה מרינה הגיעה ועבדה איתנו, ונשארה לחזות בתשואות שהמופע קיבל בכל הארץ. זה מאוד הפתיע אותה, בייחוד משום שמדובר בלהקה קטנה של עשרה רקדנים.

"לפני קצת יותר מחודש השתתפנו בפסטיבל המחול ע"ש יקתרינה מקסימובה בצ'לבינסק שברוסיה. יומיים לפנינו עלתה לבמה להקה ענקית עם 'רומיאו ויוליה', ואנחנו סך הכול עשרה רקדנים לא מוכרים. היו המון חששות, אבל התגובות היו נהדרות. הקהל יצא מגדרו, הביקורות קראו למופע 'מרגש, דרמטי, דינמי וסקסי'. אפשר לומר שהיינו הפתעת הפסטיבל."

אותלו של בלט ירושלים. כוריאוגרפיה: מרינה קסלר (תמונת יחסי ציבור)



ככה הבנת שיש לה את זה?

"אני מאוד סומכת על הכישרון של מרינה. ההצלחה של 'אותלו' נתנה לי להבין שהיא מצליחה לגעת בנפש הצופה שיושב באולם. אנשים ממש ישבו על קצה הכיסאות מרוב עניין, התחברו במאה אחוז לכוריאוגרפיה. זה מאוד ריגש אותי.

"בעולם המחול המודרני והניאו קלאסי יש מעט מאוד נשים שהצליחו להשתוות לגברים. זה אולי לא פוליטקלי קורקט להגיד, אבל זו המציאות. מרינה היא אחת היחידות שמסוגלות לזה." 
 


מרינה קסלר והרקדנים בחזרה לאילוף הסוררת (צילום: לאוניד חרומצ'נקו)


החידה שבלב היצירה 
  
מרינה קסלר למדה מחול באקדמיה לבלט באסטוניה, והמשיכה באקדמיה הרוסית לאמנות התיאטרון במוסקבה בפקולטה לכוריאוגרפיה. חשיפתה הראשונה כיוצרת הייתה בתחרות בינלאומית שנערכה במוסקבה, בה קטפה פרס שני בכוריאוגרפיה. במהלך התחרות ניגשה אליה הרקדנית הידועה נטליה מקרובה, שערקה בשנות ה-70' מברית המועצות לארה"ב, ובישרה לה שכישרונה עשוי לסייע לה להפוך לכוריאוגרפית גדולה. מאז קסלר מגשימה את הנבואה בשורה של יצירות בלט מרשימות ומרגשות, רובן מבוססות על קלאסיקות ספרותיות.

"יש משהו שאי אפשר להגדיר, משהו חידתי, שנמצאת בלב כל יצירה," מסבירה קסלר את סוד הצלחתה. "אני נותנת חופש מלא לדמיון שלי להתחבר עם מה שקורה על הבמה, והקסם מתחיל לעבוד."

ככוריאוגרפית עם רקע קלאסי מובהק, איך היית מגדירה את הסגנון שפיתחת עם השנים?

"הסגנון שלי מעורב. הרקע הקלאסי משחק אצלי תפקיד גדול, אבל בעיקרון אני מערבת סגנונות - קלאסי, ניאו-קלאסי ומודרני. אני לא חושבת על זה או מגדירה מה יהיה איפה, זה קורה ספונטנית. כמו אישה שנכנסת למטבח ומשתמשת בכל מיני חומרים בלי לדעת איך ייצא התבשיל. כמו שבאותלו התחלנו בקלאסי ולקראת הסוף ירדנו לאדמה, ככה גם ב'אילוף הסוררת' - יש בה הכול. זה עיבוד דינמי עם המון הומור וגרוטסקה, לפעמים אפילו קרקסי, ושזורים בו קטעים ליריים של אהבה. אני מאמינה שהמופע יהיה מרגש."

מריה סלקטור ומיתר בסון - חזרה אילוף הסוררת (צילום: נדיה טימופייבה)



מאיזה יוצרים קיבלת השראה?

"ל'אילוף הסוררת' קיבלתי לא מעט השראה מגרסת הבלט המופתית של ג'ון קרנקו מ-1969. הוא הצליח ללכוד היטב את האלמנט הקומי של הסיפור דרך התנועה ושפת הגוף של הדמויות. שאבתי השראה גם מהסרט של זפירלי משנות ה-60' בכיכובם של אליזבת טיילור וריצ'רד ברטון, שהיו אז זוג טרי. זה היה אירוע מלא צבע, תפאורה ותלבושות תקופתיות מדהימות ומשחק מבריק.

"באופן כללי אני מושפעת מאוד מהכוריאוגרף יירי קליאן, שגם הוא מערבב כמה סגנונות ביצירותיו. למרות שהשפה שלו מודרנית, הרקע הקלאסי שלו בולט לטובה. תמיד אפשר להרגיש אם יש לכוריאוגרף הבנה בקלאסי. כשאין לו, משהו ביצירה שלו יהיה חסר."

אם כבר מדברים על עיצוב תקופתי, זה הכיוון העיצובי שהלכתם איתו בהפקה?

"ממש לא. בשיתוף עם מעצב התפאורה והתלבושות הישראלי סרגיי ברזין, העברתי את המחזה מאיטליה של תקופת הרנסנס לאיטליה של שנות ה-50 של המאה הקודמת. שנינו מחזיקים מהתקופה הזו, של אחרי מלחמת העולם השנייה, כתקופה רומנטית במיוחד." 
 

מרינה קסלר - חזרה אילוף הסוררת (צילום: לאוניד חרומצ'נקו)

"זו לא יצירה שוביניסטית"
 
 מה לגבי המוזיקה?

"בחרנו את המוזיקה הנפלאה של המלחין האיטלקי האגדי נינו רוטה, שהלחין בין השאר סרטים של פליני ושל זפירלי. ברגע ששמעתי אותה, הבנתי שנגמרו החיפושים."

איך הייתה העבודה עם רקדני בלט ירושלים? הם השתתפו ביצירת הכוריאוגרפיה?

"כן. למרות שבאתי עם היצירה מוכנה בראש, שיתפתי את הרקדנים בתהליך היצירה. קיבלתי מהם פידבק כל הזמן. הרקדנים האלה מאוד משקיענים, חיים את המופע. היה כיף לעבוד איתם, בדיוק כמו שהיה לפני חמש שנים.

"חשוב לציין שהרעיון ליצור בלט חדש על פי קומדיה הגיע מהמנהלת האמנותית של בלט ירושלים, נדיה טימופייבה. כל תקופת העבודה על 'אילוף הסוררת' נדיה הייתה לידי, נתנה לי חופש מלא בתהליך היצירה ובמקביל עזרה בניהול החזרות עם הרקדנים. חלק מן התלבושות שעיצב סרגי ברזין היא אפילו תפרה בעצמה. בכל התקופה המאתגרת הזו עבדנו בשיתוף פעולה."

מרינה קסלר בירושלים (צילום: נדיה טימופייבה)



זו פעם שנייה שלך בישראל. מעבר לפן המקצועי, איזה רושם משאירה עלייך הארץ?

"זה לא פשוט. אני באה ממדינה מאוד שונה, במזג האוויר ובמנטליות. אנחנו הרבה יותר מאופקים, אפילו קרירים, מהישראלים המוחצנים, וזה יוצר קונטרסט.

"ישראל היא מדינה מאוד דינמית ומלאה חיים, אבל אני מוכרחה להודות שאני קצת במבוכה לגבי ירושלים. יש פה הרבה מאוד דתיים חרדים שהולכים עם בגדים שלא מתאימים לקיץ, נשים חייבות לכסות את הגוף בחום הזה. אני נוצרייה מאמינה ולא רוצה לצאת נגד תפיסות דתיות, אבל אני באמת לא מבינה איך עיר הבירה של מדינה כל כך מודרנית מונעת מנשים חופש."

מה שמביא אותי לשאלה חשובה בהקשר של "אילוף הסוררת". במרכז הסיפור עומדים פטרוקיו וקתרינה, שתי דמויות חזקות בעלות רצון ברזל, כשבמהלך העלילה פטרוקיו מכניע את עקשנותה של קתרינה. איך את מסתדרת עם המסר הזה, שמדיף ריח של שוביניזם?

"בעיניי זו לא יצירה שוביניסטית. אני חושבת שכמו הרבה גברים ונשים, קתרינה פוחדת מקשר מחייב, ולכן היא מתנהגת בחוצפה, יוצרת פרובוקציות שמטרתן להרחיק את פטרוקיו. אולי היא אפילו בוחנת אותו. לכן הוא מחליט 'לחנך' אותה, וזו החלטה שבאה משיקול דעת. הוא מבין שהיא צריכה לרדת מהעץ, ובונה לה סולם שתוכל לרדת ממנו שלב אחרי שלב. בסופו של דבר מה שקתרינה רוצה זה לפתוח את הלב ולגעת במישהו אחר, וזה משהו שגם אני, כמו כל אחד, יכולה להזדהות איתו." 


מרינה קסלר (צילום: לאוניד חרומצ'נקו)

רקדנים: להקת בלט ירושלים. כוריאוגרפיה: מרינה קסלר (אסטוניה), מוזיקה: נינו רוטה, תפאורה ותלבושות: סרגיי ברזין, תאורה: שי יהודאי.

המופע יתקיים ב-13 בפברואר 2018 בשעה 20:30 באודיטוריום חיפה. להזמנת כרטיסים: 04-8382001; וב-19 בפברואר ב-20:30 בהיכל אמנויות הבמה הרצליה. להזמנת כרטיסים: 09-9729999.

לרכישת כרטיסים