בגיל 46, אחרי כמעט עשור כשחקנית בתיאטרון הבימה, החליטה ליליאן ברטו לצאת לדרך עצמאית. ארבע שנים ושתי הפקות עצמאיות מצליחות מאוחר יותר, היא יכולה בהחלט להישען לאחור ולטפוח לעצמה על השכם. באמתחת: הצגת בידור עם דניאלה לונדון דקל, גיחות רצוניות לתיאטרון בית ליסין ("אהבת מוות") ותיאטרון באר שבע ("הלוויה חורפית"), והדובדבן שבקצפת - "אוי אליאס אליאס" - מופע ממיטב המערכונים והפזמונים של בעלה המנוח של ברטו, המחזאי חנוך לוין. 
  
מאז הפציע לראשונה לפני כשלוש וחצי שנים על הבמות ברחבי הארץ, עלה "אליאס" כ-350 פעם, והפך ללהיט קאלט מסחרר בקרב הקהל והמבקרים. ההפקה העצמאית שברטו ביימה יחד עם דרור קרן ומוני מושונוב, ושתעלה ב-8 בספטמבר בצוותא תל אביב, היא גם ההצגה הראשונה ב-20 שנות קריירה שבה משחקת ברטו ביצירות שכתב בעלה לשעבר, מאז הכירו לפני 24 שנים בעקבות תפקיד שמילאה במחזה שלו, "הילד חולם". 

אוי אליאס, אליאס (צילום: גדי דגון)


"פחדתי שיקשרו אותי אליו"
 
"מאז שהכרנו והפכנו לזוג לא שיחקתי אפילו במחזה אחד שלו," היא מטעימה. "התפקיד ב'הילד חולם' היה הפעם הראשונה והאחרונה ששיחקתי במשהו שכתב חנוך, עד 'אליאס"." 
 
 מה שבר את האמברגו?
 
"עזבתי את הבימה אחרי תשע שנים כי הגעתי לצומת בחיים שבה התחלתי לחשוב – מה אני עושה עכשיו? מאז שסיימתי את הלימודים בבית צבי הייתי תמיד חלק מתיאטרון רפרטוארי, והרגשתי שמשהו חסר לי. אבל רגע לפני שאני עוזבת עצרתי שנייה לחשוב מה הלאה.
 
"עשיתי מספיק תפקידים משמעותיים בקריירה, וקלטתי שהגעתי למקום שבו אני מספיק בטוחה בעצמי לעשות משהו עם היצירות של חנוך, שאת עזבונו אני מנהלת, ומספיק עצמאית כדי לעשות את זה לבד."
 
לא החלטה פשוטה.
 
"לא. תמיד היה לי פחד שיקשרו אותי אליו ויגידו, 'היא לא עשתה את זה בזכות עצמה'. כשהיינו יחד הוא תמיד הציע לי לשחק במחזות שלו, ותמיד סירבתי. גם אחרי מותו. נלחמתי בשיניים להיות בזכות עצמי. היום זה מצחיק אותי כי השלמתי עם זה. ברור לי שלא משנה מה אני אעשה, תמיד יקשרו את זה לחנוך." 
  




להביא את לוין לפריפריה
 
איך נוצר החיבור עם דרור ומוני?
 
"אחרי שהחלטתי ללכת על הפקה של מערכונים של חנוך פניתי לשניהם. מוני בדיוק עזב את הבימה ודרור לא שיחק כמה שנים בקאמרי. עם מוני שיחקתי בכמה הצגות בהבימה ואנחנו חברים טובים, ודרור גם חבר אהוב שלי, למרות שאף פעם לא שיחקנו ביחד. החלטנו שאנחנו הולכים על זה לבד, כדי שאף אחד לא יצר את החופש היצירתי שלנו."
 
החלטה אמיצה.
 
"נכון. לא היה לנו תקציב, אז ישבנו ארבעה וחצי חודשים בסלון שלי וסיננו את החומרים. כתבנו את שמות המערכונים על פתקים צהובים שעד היום תלויים לי על המקרר. ביימנו בעצמנו, עוד משהו שיצא לי לעשות פעם ראשונה, והרמנו את המופע. החזון היה להביא את חנוך לפריפריה, למקומות שלא מכירים אותו, וככה באמת התחלנו.

  הפתקים הצהובים (צילום: ליליאן ברטו)


"ההצגה הראשונה הייתה בספריית אשדוד, בליל סערה. סחבנו את התפאורה לבד בגשם, מוני רץ רטוב עם הברזלים, שכחנו את המסך וחזרנו הביתה פעמיים." 

כמו טירונות.
 
"אבל מגניבה. הרגשתי בכל הגוף את התשוקה האדירה, את האהבה למקצוע הזה, את הזכות לשחק את החומרים של חנוך. זה ממשיך אצלי עד עכשיו." 
  
איך הקהל בפריפריה קיבל את המערכונים? לחלקו זה ודאי הייתה היתקלות ראשונה בחנוך לוין.
 
"ההתקבלות הייתה מדהימה. יוצאת דופן. חלק מהקהל באמת לא הכיר את חנוך והם באו אחרי ההצגה ושאלו אותנו, 'מי כתב את זה?' זה היה מחמם לב. די מהר זה תפס תאוצה והפך להצלחה מסחררת. הופענו בכל התיאטרונים הרפרטואריים – בית ליסין, באר שבע, הקאמרי, חיפה, בתיאטרון ירושלים, זאפה, צוותא, כל הארץ. 'אליאס' הפכה להצגת קאלט שאנשים רואים שבע ושמונה פעמים. אין עונג יותר גדול ממה שקרה לנו עם ההפקה הזאת. היא גם העמיקה מאוד את החברות בינינו."



אוי אליאס, אליאס (צילום: גדי דגון)

בלי פוליטיקה
 
למה "אליאס" לא כוללת מערכונים פוליטיים של חנוך?
 
"תהליך הסינון של המערכונים כלל קריאה ועריכה קפדנית של המון חומרים, אבל היה לי ברור מהתחלה שמערכונים פוליטיים לא ייכנסו.
 
"זה נבע קודם כל מכך שחנוך התנגד בתוקף שיעלו את המחזות הפוליטיים שלו. הוא טען שהוא כתב אותם בתקופות ספציפיות, מתוך כעס וזעזוע שנבעו מאירועים ספציפיים, ולא רצה שהם יהפכו לנוסטלגיה. במשך שנים רבות הקפדתי למלא את רצונו.
 
"עכשיו אני קצת יותר משחררת, אבל ב'אליאס' לא רציתי לעשות סלט מהמערכונים האישיים והפוליטיים וליצור איזה מיש מש נוסטלגי. המטרה גם לא הייתה לעשות ערב פוליטי. לכן הוצאתי אותם מהמשחק כבר מההתחלה.
 
"אבל המופע ערוך בסדר מסוים. אחרי מערכון מתוך המחזה 'קרום' שמדבר על קולנוע, הכנסנו את המערכון 'המשתין' שכולל שלושה אנשים מול מסך קולנוע, למשל. המערכונים קשורים אחד לשני "  
  


אוי אליאס, אליאס (צילום: גדי דגון)


מגלה יוזמה

ב"אליאס" את מתגלה כקומיקאית רבגונית ומבריקה. העבודה על חנוך גילתה לך צדדים שלא הכרת קודם בעצמך?
 
"כן. למדתי המון ממוני ודרור, ששחו בתוך החומרים האלה, על איך לעשות דמויות. למוני ולי למשל יש את המערכון 'שתי נשים', על שתי פולניות, וזו פעם ראשונה שהתנסיתי בלעשות מבטא. מגוון כל כך עשיר של דמויות נפרש בפניי במופע הזה, משום שהמערכונים מציעים הכול – צחוק, עצב, עומק, חוכמה. והפואנטות - כל משפט בומבה לבטן. שירה אמיתית. אף אחד לא כותב כמוהו. הייתה לו הבנה שאי אפשר לתאר של מה זה שחקן, מה זה טקסט בימתי. פשוט תענוג.
 
"בכלל, כל החוויה הזאת שמה אותי במקום חדש. פתאום אני יוזמת, ולא פוחדת. במשך שנים בתיאטרון הרפרטוארי היה לי ביטחון ושקט אבל כל הזמן הייתי תלויה – בהסכמות של אחרים, בהצעות של אחרים. פתאום הבנתי שאני יכולה לעשות דברים בעצמי. אני טיפוס שדואג לגרוע מכל, ועכשיו אני יודעת שאני יכולה להתכונן לקראתו. יש בזה הקלה, אני מרגישה מחוזקת, ויטלית, מועצמת. זו המתנה הכי גדולה בעולם בשבילי – להיות במקום של עצמאות ועשייה בתוך המקצוע שלי - הדבר שאני הכי אוהבת בעולם חוץ ממשפחתי." 



אהבת מוות  בבית ליסין (צילום: כפיר בולוטין)

 
חנוך חסר לך?
 

"העצב והכאב על מותו קיימים אצלי בחיים ברבדים רבים ושונים. 18  שנה הם לובשים צורות שונות ואני מטיילת בין עצב, כאב, החמצה, געגועים, כעס, אשמה ועוד. יחד עם זה ולמזלי הרב פגשתי את בעלי הנוכחי, האדריכל מורן פלמוני, שהוא האיש הכי מקסים ונפלא בעולם והצלחנו ביחד להקים משפחה ולגדל את אלכסנדר, בני מחנוך ואת אלונה, בתי ממורן, כאמא ואבא לכל דבר, בתא משפחתי חזק ויציב שיכול להכיל את הזכרונות, הכאבים והשמחות ולהתקיים גם בזכות עצמו, וזה מזל גדול מאד."

חנוך לוין (צילום: גדי דגון)


"לצערנו הוא צדק"  
 
בשנים האחרונות מחזותיו של חנוך זוכים להצלחה אדירה בחו"ל. כמנהלת העיזבון שלו, זו בטח חוויה משכרת.  
 
"זה באמת מדהים. דרך ההסתכלות האוניברסלית שלו, המקורית כל כך, פתחה ליצירותיו דלתות בכל מיני מקומות בעולם. תרגמו אותו לפולנית, לצרפתית, גרמנית, הונגרית, מחזות שלו עלו בכל אירופה. המחזה 'קרום' אפילו עלה במרוקו. בנובמבר תצא אנתולוגיה ראשונה שלו בסין.
 
"מה שחסר זה רק המדינות דוברות האנגלית. יש לנו שלושה מתרגמים מעולים שמתאימים לזה, כי מסובך לתרגם את הכתיבה הפיוטית שלו בלי לאבד את המהות. אז מצאנו את המתרגמים נעמן תמוז, אבן פלנברג וג'סיקה כהן, שזכתה לאחרונה בפרס מאן בוקר על התרגום לספרו של דוד גרוסמן. הבעיה היא שאנחנו לא מצליחים להשיג תקציב, והלוואי שמישהו ירים את הכפפה הזו, כי ברור שכל העולם חייב להכיר את הכתיבה של חנוך לוין."
 
 
בארץ הוא נתפס בהתחלה כאנדרדוג בועט, ועם הזמן הפך למיינסטרים וליקיר התיאטרון הישראלי. איך הוא הרגיש עם חיבוק הממסד בארץ?
 
"הוא היה יוצר חד פעמי. פורץ דרך. ובתחילת דרכו הוא באמת חטף יריקה גדולה וקשה כי לממסד לקח זמן להבין אותו. אבל לזכותם של אלה שיצאו נגדו ייאמר שהם התעשתו ברובם, והבינו איזה יוצר ניצב מולם. הוא שמח שרואים אותו הרבה אנשים, אבל הקבלה הזו לא שינתה אותו. הוא היה ונשאר אחד היוצרים הכי אמיצים שהיו פה. הוא העז להגיד דברים שאף אחד לא אמר, ולצערנו גם התברר כצודק." 
  
מה לדעתך הוא היה אומר על "אליאס"?
 
"אני אף פעם לא חושבת מה חנוך היה חושב, כי אי אפשר היה לדעת מה הוא חושב על שום דבר. הוא היה אדם מאוד יוצא דופן עם חשיבה מקורית ומפתיעה." 
   
ועל מצב התיאטרון הישראלי והמצב בארץ בכלל? יש טעם לשאול?
 
"אין טעם, אבל לא קשה לנחש." 


ליליאן ברטו (צילום: יונתן בלום)
 
משחק, עריכה ובימוי: ליליאן ברטו, מוני מושונוב ודרור קרן. פסנתר: טל בלכרוביץ'/מיכל סולומון/ אודי גרשוני/נדב רובינשטיין. הפקה: עינת בסר.

ההצגה "אוי אליאס אליאס" תעלה ביום חמישי, 30 בנובמבר בשעה 20:30 בהיכל התרבות נתניה, להזמנת כרטיסים: 09-8308811

לרכישת כרטיסים 

לרכישת כרטיסים באתר בראבו