בהפקה החדשה של תיאטרון חיפה, "קרקס של יהודים", פוקס מגלמת פאנית חרדית שחולמת לשוב ולהיות נחשקת. שיחה
קרקס של פגמים אנושיים
מה אנחנו, החילונים האדוקים, בעצם יודעים על העולם החרדי האורתודוקסי שמתקיים לצדנו, חי בקהילה מסוגרת ושמרנית ומציץ עלינו מבעד לחרכי הערוצים הצרים שמותרים על פי ההלכה, וגם אלה שלא? מה אנחנו, האפיקורסים המוחלטים, חושבים שאנחנו יודעים על נקודות ההשקה בינינו לבינם והאם בתוך השסעים והקרעים, המפריד מבטל את המחבר?
ההצגה "קרקס של יהודים", שתעלה על במת תיאטרון חיפה בסוף חודש ספטמבר, כמו הסיפורים הקצרים של נתן אנגלנדר, שעל פיהם נרקם המחזה שכתבו במשותף הבימאית רוני ברודצקי ודניאל כהן לוי, מציעה התבוננות אנושית מאד שלא חוסכת שבטה מהאורתודוקסיה היהודית אך גם מחבקת אותה ולא מתנערת ממנה. כמו בסיפורים של אנגלנדר, כך גם במחזה, משורטטות הדמויות בהרבה אהבה, רוך וחמלה, תוך חשיפה איטית מפוכחת ופקחית של הפגמים האנושיים.
שדכן שפישל וכעת, באיחור של 36 שנה, נדרש להתיר את הפלונטר שיצר השידוך הראשון שרקח; שלימזל חדל אישים ועצל, שמעדיף לבזבז את הכסף שאין בבית הכנסת, ולמורת רוחו נשלח מטעם אשתו לעבוד כסנטה קלאוס כדי לסגור חובות; אישה עתירת נכסים ונטולת טקט - הכלאה מושלמת בין יאכנע ליענטע, שבאצטלת פילנתרופיה מנפנפת ללא הרף בעושרה; עגונה שתעשה הכל כדי להשתחרר מבעלה ומזיפי הזקן שצמחו על סנטרה - אלו הן רק חלק מהדמויות במחזה המבריק הזה, שמערבב אבסורד עם שברון לב ופגמים אנושיים עם תאוות חיים ויצר.
נתן אנגלדרד (מקור: אתר ויקיפדיה)
לא סטנדרטית
בתוך בליל הדמויות בולטת רוחמה, הפאנית של רויאל הילס, שכונה יהודית אמידה ופיקטיבית לחלוטין בפאתי ניו יורק המאד מציאותית. באופן אירוני משהו אשת השדכן, זו שמלאכתה מחזקת ומעצימה במידה רבה את הנשיות הדחוקה והמוסתרת של נשות הקהילה בה היא חיה, נואשת למצוא מחדש את הניצוץ שבאותה נערה שהיתה ואבדה בין מטלות הבית, גידול שבעת ילדיה ונישואיה הדהויים ונטולי היצר. "רוחמה, מבחינתי, היא לפני הכל אשה מורדת וזו נקודת החיבור המיידית שלי אליה, גם אני מהסוג שמורד", אומרת השחקנית סיגלית פוקס, שחוזרת לתיאטרון חיפה אחרי כחמש שנים לטובת התפקיד.
אין שום דבר שעלול להיחשד כסטנדרטי בסיגלית פוקס - לא מסלול הנסיקה שלה בעולם התיאטרון, לא עזיבתו על אף שסומנה כהצלחה כבר בראשית דרכה על הבמה, גם לא בחירותיה לאורך הדרך מאז שחזרה לבמה. היא מדברת בגילוי לב על מה שאחרים אולי היו מכסים ובאופן כללי יש משהו בנוכחות שלה שגורם לך להרגיש בבית. משהו בקצב ובנינוחות, במבט ובקשב שהופך אותה לשחקנית מסקרנת ולפרטנרית נפלאה לשיחה.
היא נולדה וגדלה בקרית טבעון והתבלטה בחוג הדרמה המקומי, שם הכירה בין היתר את לירית בלבן, שמשחקת גם היא בהפקה. במסגרת החוג הופיעה בפסטיבל עכו, שהפך לאבן שואבת ולמקור השראה ואליו חזרה לאורך השנים פעמים רבות גם כדי לקטוף את פרס השחקנית הטובה ביותר בהצגה "לפעמים עוברים פה פילים" שביים בשנת 1996 איציק ג'ולי.
כנערה חלמה על לימודי משחק בסטודיו של ניסן נתיב. כשלא התקבלה, אפיזודה שגורמת עד היום לכאב לב גדול, ארזה מזוודה ונסעה ללמוד ב-HB Studio בניו יורק. את התואר הראשון בלימודי תיאטרון השלימה בשנת 1995 בסמינר הקיבוצים וזמן קצר לאחר מכן התקבלה לקבוצת הצעירים של תיאטרון הבימה. בשיא ההצלחה של קבוצת הצעירים החליטה לעזוב הכל, ארזה את חייה ועברה לירושלים. "המקום הכי רחוק ומנותק מהסצנה שיכולתי לחשוב עליו. לא רציתי להתפתות לחזור", היא אומרת בדיעבד.
קרקס של יהודים (תמונת יחסי ציבור)
החיים אחרי לוין
אבל פוקס חזרה ובגדול. שנתיים של נתק ועבודות שונות ומשונות בעיר הבירה באו לסיומן עם טלפון מהמוזיקאי יוסי בן נון, שהכירה בתקופת לימודיה בסמינר הקיבוצים. בן נון הציע שתצטרף להפקת מחזה חדש של חנוך לוין ובבימויו שעתידה היתה לעלות בתיאטרון הקאמרי. "חשבתי שאני כבר מחוץ למשחק. שיצאתי מזה. אבל פתאום חנוך לוין. את צריכה להבין שמהיום שקראתי את לוין לראשונה בסמינר הקיבוצים, חיי השתנו. זו הייתה התורה שלי, הוא היה אלוהים, אבל מעולם לא העליתי בדמיונות הכי פרועים שלי שאעבוד איתו. זה לא חצה את קו המחשבה".
עשרים שנה חלפו מאז אבל פוקס, שהיתה שותפה מאז ללא מעט הצלחות בימתיות ("למה לא באת לפני המלחמה", "Fairy Tale"), קולנועיות ("האסונות של נינה", "מוכרחים להיות שמח") וטלוויזיוניות ("שאול", "תיק סגור", "בובות"), עדיין זוכרת כל פרט ופרט בתהליך העבודה שהפך להגשמת חלום. "חנוך לוין החזיר אותי לתיאטרון אבל חזרתי אליו ממקום יותר מפוכח ושפוי", היא אומרת: "הבנתי שזה לא הכל או כלום. הבנתי שחנוך לוין יש אחד ושעם זה צריך לחיות".
אז איך בכל זאת ממשיכים אחרי לוין? "פשוט ממשיכים. אתה מחפש את מה שממלא אותך השראה. יש דברים איומים אבל יש גם דברים נפלאים", היא אומרת ומציינת את "מיין ג'רוזלם" מופע הפרפורמנס המבריק שיצר אייל וייזר לשחקנית מיכל ויינברג והניע אותה ליצור את Fairy Tale, יצירה מבריקה שהעלתה בפסטיבל עכו בשיתוף עם יהודית ג'ינג'ר ועדיין מציגה בפרינג'. "כדי לצאת מהשיתוק שהייתי בו ולחזור לעבוד הייתי צריכה להבין שזה בסדר לעשות גם דברים שבעיניי לא בדיוק מושלמים", אומרת השחקנית שבחירותיה האמנותיות רחוקות מלאפיין בינוניות.
חנוך לוין (צילום: גדי דגון)
מתחת לבוטוקס
מה משך אותך לתפקיד שאת מגלמת בהצגה החדשה בחיפה?
"זו אשה שרוצה לחזור להיות יפה. ברמה הכי פשוטה היא רוצה שיסובבו אחריה את הראש כמו פעם והולכת עם האובססיה הכי רחוק שאפשר. אני אף פעם לא הרגשתי יפה, אטרקטיבית או מחוזרת. הייתי צריכה נורא להתאמץ כדי שזה יקרה. במובן זה, לי אין לאן לחזור. למעשה הייתי צריכה להסכים להיות יפה כדי לקשור את עצמי אל הדמות וזה תהליך מעניין. התפקיד הזה מאפשר לי לדמיין איך זה יכול היה להיות".
הבל החן ושקר היופי. זה מטרד.
"אני לא חושבת שהרצון הזה שטחי. אני רואה נשים יפות מתקמטות ומשתנות עם השנים. זה קשה. במובן זה, לי קל יותר, כי אצלי זה רק יכול להשתפר. אני רואה את כל טרפת הבוטוקס המעוותת שקשה לי מאד להבין, אבל את הכאב שמאחורי זה אני מבינה. זה לא פייר שאתמול היית מהממת והיום כבר לא. זה הולך ונהיה קשה יותר ויותר ככל שהעולם שלנו סוגד לדימוי היופי. אני לא במשחק הזה".
במסגרת עבודת ההכנה לתפקיד נפגשה עם פאנית ירושלמית. "כל הנסיעה לירושלים הייתה די מטורפת. זה כל כך קרוב וכל כך רחוק", היא אומרת ופורטת לפרטים: "הקודים אחרים לגמרי, השפה דומה, אבל עם כל כך הרבה ניואנסים שאנחנו לא מבינים. ראיתי מולי אישה שחיה בעולם קשוח ומוצאת את הדרך שלה למרוד. דתייה מבטן ומלידה שבמובנים רבים הולכת נגד הזרם. זה לא מקום שבו נהוג להבליט את הנשיות, ההיפך. זה ראוי להערכה בעיניי ועם כמה שנמאס לי להתלהב מהדתיים, כמה שלא בא לי לפרגן להם עם 'וואו', זה בכל פעם מחדש - וואו".
קרקס של יהודים (תמונת יחסי ציבור)
משפחה שחזרה בתשובה
ההסתייגות של פוקס מהעולם הדתי קשורה לא מעט בביוגרפיה המשפחתית שלה. אחותה הגדולה חזרה בתשובה כשפוקס היתה בת עשר, שנים לאחר מכן חזרה בתשובה אחות נוספת וזמן קצר לאחר פטירתה של אמה השלים את התהליך גם אביה. "אמא היתה חילונית גמורה. אבא גדל כילד דתי, אבל אחרי שעבר את השואה אלוהים כבר לא היה שם בשבילו. זאת אומרת הוא היה הולך לבית הכנסת בחגים ובפסח אכלנו בבית כשר אבל לא מעבר לכך. כל אחד מהם הגיע לדת מתוך חיפוש אחר. זה מורכב. נקודות החיבור הולכות ונמסות. זה הפך להיות שני עולמות שלא נפגשים".
סיפרת שאת משחקת פאנית דתייה?
"שיחקתי המון תפקידים של נשים דתיות כך שזה לא חידוש, אבל כשסיפרתי לאחותי שאני משחקת פאנית שעושה לעצמה פאה חדשה ומגלחת את השיער היא נחרדה. מסתבר שגם בקרב הדתיים גילוח שיער נחשב לאקט קיצוני ואחותי היא לא בדיוק מה שנקרא דוסה לייט, יש לה טלפון כשר וכל היתר. יש כל כך הרבה פלגים בתוכם, ז'אנרים ותתי-ז'אנרים. זה כל פעם משנה צורה".
כותבות המחזה התעקשו שלא מדובר במחזה על דתיים, על אף שהוא מתרחש בקהילה היהודית האורתודוקסית ומדבר על פניו בקודים ובשפה שלקוחה מעולמם.
"אני מסכימה. מחזות על דתיים בדרך כלל מדברים על דילמות מוסריות שקשורות בקונפליקט שנוגע באהבת האלוהים. פה זה לא קיים. הסיפורים אמנם מתקיימים בחברה דתית, אבל רק לשם הקצנת הסיטואציה שיכולה הייתה להתקיים בכל חברה שהיא. אישה חרדית לא תדרוש מבעלה לצאת לעבוד. זה לא יקרה. אישה לא תיתן מזוודה ביד בעלה ותגיד לו: 'לך!'. זו סצנה שלא הייתה יכולה להתרחש בחיים. הדת היא המסגרת שמחדדת את הסיפור".
מה שאת אומרת זה שהמחזה למעשה עושה שימוש בעולם החרדי כדי לומר משהו על העולם החילוני?
"כן. זה מחזה ביקורתי. בפירוש. הוא לא צועק את זה, אבל זה שם".
סיגלית פוקס (צילום: רונה יפמן)
"עדיין משתוקקת לתיאטרון מחפש"
הנשים במחזה מאד חזקות ונחרצות בעוד שהגברים דהויים משהו. זה מחזה פמיניסטי בעינייך?
"אני לא יודעת מה זה פמיניזם. קשה לי לומר. זה מחזה שמדבר על נשים. קחי למשל סצנה שבה הגבר לא רוצה לעשות סקס והאישה כן. היא בוחרת לאונן. תעבירי את זה למחזה שמתרחש בדירה תל אביבית וזה עדיין וואו. האם זה פמיניזם?".
דיברנו מקודם על בחירות. מה מעניין אותך?
"החיפוש. המסע. אני יכולה היום לחיות עם דברים שהם לא לחלוטין כוס התה שלי, אבל התשוקה לתיאטרון מחפש לא עברה לי. בתהליך העבודה על 'קרקס של יהודים' היה הרבה חיפוש. מטבע הדברים כשאתה מגיע לחדר החזרות עם הצעה ולא עם מחזה מוגמר, אתה אומר: 'באתי לחפש'. זו האהבה שלי. מעבר לכך זה מחזה שלא מפחד לגעת בנושאים שהם טאבו והוא אומר את הדברים מבלי להקיא עליך. במעטפת של הצגה חמודה, האמירות שבו בעיניי מאד רדיקליות".
רוני ברודצקי (יח"צ)
המשפחה תבוא לראות?
"עד היום אחותי לא ראתה אותי באף הצגה. הקהל המעורב, התכנים, השד יודע מה. זה לא יקרה. היא גם לא באה לבקר אותי בתל אביב ולא רק כי הבית שלי טמא, אלא כי הדרך אליו טומנת סכנות. דברת מקודם על שימוש שהמחזה עושה בדת ובכן, אני מכירה מהבית את זה שמשתמשים בדת לכל מיני מטרות".
מאת: רוני ברודצקי ודניאל כהן הלוי על פי ספרו של נתן אנגלנדר, בימוי: רוני ברודצקי, תפאורה: רות מילר, תאורה: חני ורדי, יאיר ורדי, מוזיקה: רן בגנו, תלבושות: אבישג גולדמן, תנועה: טל קון.
משתתפים: סיגלית פוקס, לירית בלבן, יעל לבנטל, שרון דנון, אייל רוזלס, יואב בר לב, רון ריכטר, ולדי פסחוביץ.
ההצגה תעלה בין התאריכים 27-24 בספטמבר 2017 בשעה 20:30 וב-27 בספטמבר גם ב-16:30, בתיאטרון חיפה. להזמנת כרטיסים: 04-8600500. לאתר תיאטרון חיפה
לרכישת כרטיסים