גולת הכותרת
 
בסופו של המופע האחרון ב"ורוצלב שרה", הפסטיבל השנתי ה-52 של העיר הפולנית, הצהירו הצופים המשתאים: "רק בשביל הקונצרט הזה היה כדאי להגיע!" - ובצדק רב. המופע כלל ביצוע קונצרטי של "חסדי טיטוס", האופרה הלפני-אחרונה של מוצרט, בניצוחו של תיאודור קוּרֶנטציס היווני, כשלצדו סולנים מעולים, התזמורת והמקהלה מוסיקאֶטרנָה שבסיסה הוא בעיר פֶּרם ברוסיה, בהרי אוּרַל. את בית האופרה של העיר הזאת הפך קורנטציס בשנים האחרונות לאחד המוסדות המוזיקליים החשובים בעולם, וכיום שמה של עיר הפריפריה הרוסית נעשה למותג מבוקש בפסטיבלים ובמוקדי המוזיקה בינלאומיים.
 
האופרה "חסדי טיטוס" הוזמנה ממוצרט על ידי הקיסרות האוסטרית, על מנת שתלווה את טקסי הכתרתו של ליאופולד השני מלך בוהמיה, בשנת 1791, שנת מותו של מוצרט. היצירה נכתבה במקביל לחיבור "חליל הקסם", אך בעוד בשעה שב"חליל" הוא נדרש לסגנון חדש, אופרה עממית שמדברת לכל, הרי שב"טיטוס" שב מוצרט לסגנון ה"אופרה סריה" המיושן, שהוא עצמו נטש כעשר שנים קודם. חרף זאת הצליח מוצרט להפיח חיים חדשים בסגנון המיושן.

סוג האופרה, סיפור עלילתה וסגנונה, תאמו את רוח ההזמנה, שנועדה להבליט את תכונותיו הטובות של השליט. זהו סיפורה של ויטליה, המתכננת קשר נגד הקיסר טיטוס שעלה לכיסאו לאחר שהדיח את אביה מכס שלטונו. תקוותה לשוב לעמדת השליטה על ידי נישואיה לטיטוס נכזבה, מאחר שטיטוס התכונן לשאת לאשה את בריניקי, בתו של אגריפס, מלך יהודה. ויטליה מגייסת את סקסטוס, ידידו הקרוב של טיטוס, שיהרוג את השליט תמורת אהבה ונישואים. האופרה מסתיימת לאחר שטיטוס, המגלה את ניסיונות ההתקוממות הרבים נגדו, מפגין חמלה וחסד, כלפי הקושרים וזוכה לשבחי נתיניו הרומאים.
 
הפקה חדשה זו של "חסדי טיטוס" החלה את דרכה כאירוע אופראי מלא בפסטיבל זלצבורג שאותו ביים פיטר סלרס. לצרכיו האמנותיים הוסיף סלרס לאופרה מספר קטעים מיצירות אחרות של מוצרט, בהם קטע מתוך המיסה הגדולה בדו מינור, אדג'ו ופוגה בדו מינור ובסיום האופרה על רקע מאד מינורי ולא מפואר כמו בנוסח המקורי של האופרה מוצרט, סיום תוגתי בסיועה של "מוזיקת האבל של הבונים החופשים" (יצירה מוקדמת של מוצרט). 
 


תיאודור קוּרֶנטציס (צילום: אנטון זביילוב מתוך האתר הרשמי של תיאודור קוּרֶנטציס)


מנצח סוחף ואיכותי
 
ניצוחו של קורנטציס עשוי להלהיב -  אותי הוא הלהיב ללא כל ספק - ובה בעת עלול להכעיס את הטהרנים ונאמני הגישות המסורתיות. כך או כך, אין כל ספק שהוא מצליח להוציא מנבחרת האמנים שלו את המיטב. התזמורת היא בבסיסה תזמורת בארוק מורחבת, כשהנגן הראשי מתפקד לאורך האופרה כולה כמנצח משנה, ושומר על ריכוז הנגנים העומדים בכל פעם שהם מנגנים לאורך כל האופרה. הדיאלוג בין כלי הקשת לבין כלי הנשיפה אינו מאבד לרגע מן המתח, לרבות הקישוטים הרבים שמאפיינים את האופרה סריה. קורנטציס גם מגדיל משמעותית את נוכחות הכלים ברצ'יטטיבים ולפסנתר הפטישים מצטרפים לסירוגין תיאורבו ארוך-צוואר וגיטרת בארוק הקטנה בממדיה מן הגיטרה הרגילה. 

בין מרכיבי ההצלחה המוזיקליים בהפקה ראויה לציון הבלטת האמצעים הקישוטיים שמוצרט מעניק ברוח האופרה סריה -  הדיאלוג המושלם בין כל הקשת לכלי הנשיפה, המקהלה המצוינת והעצמת הדרמה באריות הגדולות של האופרה, בעיקר באריה המפורסמת "עוזב הולך" (parto parto). קורנטציס נוכח בכל שניה באופרה הזאת גם כשהוא לכאורה אינו דרוש, בקטעי הרצ'יטטיב של הזמרים או של כלי הפריטה. הוא מתרחק ממקומו בחזית התזמורת אל חזית הבמה ועומד לפני הזמרים או לצדם כשהוא שר איתם בשקט את כל הטקסט ותומך בהם בתנועות יד וגוף.
 
צוות הזמרים מעולה: סטפני ד'אוסטרק הצרפתייה (ססטו) הגישה את התפקיד ברגעים רבים כמי שחייה תלויים לה מנגד. איש לא יכול להישאר אדיש לאיכות שירה כזו. את תפקיד ויטליה גילמה הזמרת הקנדית קָרינה גוֹבין ברגעים מרגשים לא מעטים ובמשפטים מוזיקליים ארוכים ומושלמים. ז'נין דה ביק ריגשה כאָניוֹ ובעיקר בפרק מתוך המיסה שקבלה כבונוס, יחד עם זמר הבריטון סר וילארד וייט - שניהם זמרים מן האיים הקריביים, שהשתתפו בהפקה המקורית בזלצבורג בתחילת הקיץ. בתפקיד טיטוס הגרמני שר מקסמיליאן שמיט, שהציג אף הוא רגעים משובחים רבים. אחרונה ברשימת הסולנים היא הגרמניה אנה לוצ'יה ריכטר בתפקיד סרוויליה, לכאורה החוליה החלשה, אך עדיין בקנה המידה של ביצוע סוחף ואיכותי שאינו מותיר איש מן הצופים אדיש. מספר הקידות ורעמי מחיאות הכפיים היו עדות לחוויה המיוחדת שחתמה את הפסטיבל. 
 



גילויים מסעירים
 
נכחתי בשבעה קונצרטים שהתקיימו באולם המרכזי, היכל התרבות המקומי, ובכנסיות שונות בעיר ובכולם חשתי את אותן תחושות מעוררות קנאה. הקהל כאן אינו כולל מבוגרים בלבד אלא מאזינים מכל קבוצות הגיל; הכרוז אמנם מודיע על כיבוי טלפונים לפני כל מופע אבל הקהל אינו נזקק לאזכור - ברגע שנכנסים לאולם, השקט לעין ולאוזן משתלט על האולמות. תענוג.
 
ולעצם התכנית. לדידי פסטיבל הוא המקום שבו הצופים נחשפים ליצירות חדשות, לגילויים מסעירים, לביצועים חדשים ליצירות מוכרות ומוכרות פחות. בפסטיבל הזה, המנהל המוזיקלי האיטלקי ג'ובני אנטוניני משקיע רבות בבניית התכנית. הוא ושליחיו נוברים בארכיונים ובמדפי ספריות התווים וחושפים את הקהל ליצירות פחות מוכרות ומעניקים להם ביצועים מצוינים. גם היסוד החברתי פריפריאלי אינו מוזנח כאן, ומרבית הקונצרטים מתקיימים בחינם בערים קטנות סביב ורוצלב, ערי שלזיה תחתית. גם בוורוצלב עצמה מחירי הכרטיסים נעים בין 50 ל-120 ₪ למופע, מחירים שידהימו את הקהל בישראל וברור שהם מהווים מוקד משיכה נוסף. 
   
בקונצרט הראשון שהאזנתי לו ניגנה הפילהרמונית ורוצלב את יצירתו של אוליבייה מסייאן "ואני מצפה לתחיית המתים" - יצירה שנחשבת לחדישה, ונכתבה לפני מעט יותר מ-50 שנה. מסייאן, המודרני לכאורה, אינו פוסע בנתיבים המוכרים של האסכולה הווינאית השנייה, של שנברג וממשיכיו, אלא בונה יצירה סימפונית גדולה, עתירת שכבות ומרקמים שאינה מאבדת את כוחה המלודי.

היצירה על חמשת פרקיה, אינה מסתייעת בקולות זמרים או קריינים. את הצלילים מפקיד מסייאן בידיהן של קבוצות כל הנשיפה וכלי הנקישה בתזמורת היושבים כשפניהם אל המאזינים. התחושה הבולטת היא אפוקליפטית, כאשר לחצוצרות תפקיד בולט ומשמעותי. האפקט הצלילי מרגש ומסעיר, מה גם שכל פרק מסתיים בדממה ממושכת. גם כאן לא שמעתי מאזינים מתחכמים, שמזדרזים למחוא כף עוד לפני שהמנצח הוריד את ידיו, ואפקט השקט מרגש לא פחות מן היצירה עצמה.
 
שניה בקונצרט הייתה "אור שמיים", יצירתה של גראז'ינה פסטרוקונסקה-נאוורטיל, אחת משלוש תלמידותיו הפולניות של מסייאן. היצירה בוצעה על ידי זמר טנור, מקהלת קרול שימנו בסקי מקרקוב והתזמורת הפילהרמונית של ורוצלב. שתי היצירות הסימפוניות הללו בוחנות את נוכחות מוזיקת המאמינים בכלים סימפוניים מופשטים, והתוצאה מרשימה - בעיקר בזכות עבודתה של המנצחת הצעירה מאזֶ'נה דיַאקוּן,  שהובילה בדייקנות את היצירות המורכבות והעניקה להן ביצוע מסעיר. 
 


ג'ובני אנטוניני (צילום: יוסי שיפמן)

המלחין הלאומי של פולין
 
הקונצרט הבא נקרא "מוֹניוּשקוֹ – רוחות". מי זה מוניושקו? שאלו אותי ישראלים שהיו בפסטיבל. ובכן, סטניסלב מוניושקו הוא המלחין הלאומי של פולין, שפעל בעיקר באמצע המאה ה-19, ומחברן של כמה אופרות שהיו ועודן להיטים בפולין - בהן "הַלקָה" הנחשבת לאופרה הלאומית של המדינה. בשונה משופן, שפעל בעיקר מחוץ לגבולות מולדתו, מוניושקו נשאר בבית, וחי בין שתי המרידות הכושלות של הפולנים כנגד הצאר הרוסי. את היצירה הנוכחית  חיבר לטקסט המחורז של אדם מיצקביץ', המשורר הפולני הדגול שממוקם בתרבות האירופית בין גיתה הגרמני לביירון האנגלי. מוניושקו הפך את הטקסט לאורטוריה - יצירה דרמטית קונצרטית עם מספר, סולנים ומקהלה.

שמה המקורי של היצירה הספרותית היה "חג אבותינו הקדמונים" וצירה המרכזי נטוע בהתכנסות ליד קברי האבות הקדמונים וזימון רוחותיהם על מנת לסלול דרך בטוחה לעולם הבא. הרוחות צריכות להיות כאלה שחטאו וכפרו על חטאן ולא כולן עומדות במבחן. היצירה משלבת רעיונות לאומיים ומאוויים פרטיים של המשורר, וכבר בתחילת דרכה על הבמות אסרו שלטונות רוסיה הצארית את השימוש במילה אבות קדמונים ובקשו לשנות את שם היצירה ל"רוחות". בשנת 1968 אסרה הממשלה הפולנית להעלות את "רוחות" בוורשה ואיסור זה עורר את תנועת המחאה הפולנית שהושפעה מן האביב של פראג. 

המוזיקה פשוטה, קליטה ורומנטית, כמו ברבות מיצירותיו של מוניושקו, שהרבה לעבד ולשלב יסודות עממיים פולניים. הביטוי הבימתי שמספק הבמאי פאסיני ליצירה מתמקד במאבק בין אדם לשטן כשעל הבמה ובקהל מתרוצצות רוחות כלוליינים עם קביים שכל גופם עטוף בלבן. אל המוזיקאים הצטרפו שחקנים ורקדנים והאפקט הכולל הוא מרשים - הקהל הופך לחלק מן האירוע ומאחר שרובו מחובר ליצירה הלאומית הוא חש בבית באירוע שמזכיר הדמיה של "ליל מכשפות". המופע היה מעין מיצג משוכלל שהטיפול המוזיקלי בו הופקד בידי המנצח אנדז'יי קוסנדיאק, ומכלל הגופים המוזיקליים, הרשימו המקהלה ושניים מן הזמרים. יש לציין שהביקורת הפולנית לא השתגעה על הטיפול הבימתי של פאסיני ושל צוות המעצבים שלו, אבל למתבונן מן החוץ הטיפול הדרמטי בטקסט היה מסקרן. 
  


אנדז'יי קוסנדיאק (מקור: הפילהרמונית של ורוצלב, אתר פסטיבל ורוצלב)

עושה את העבודה
 
המופע הבא העמיד במרכזו את ה"סטאבט מאטר", המוכר היטב לחובבי המוזיקה המושרת. הטקסט המחורז במזמור גירה מלחינים רבים לחבר לו מוזיקה כשהנוסח האהוב במיוחד הוא זה של פרגולזי, אבל מאות מלחינים בתקופות שונות חיברו למזמור מוזיקה משלהם. הקונצרט כאן הפגיש כמה נוסחים ששולבו זה בזה, והמאזין מוזמן למעשה למסע מוזיקלי שמוביל אנסמבל איל סואונאר פארלנטה (הסאונד המדַבֵּר) ורביעיית זמרים ממזרח סרדיניה בשם קונקורדו דה אורוסיי.

בקונצרט זה, כמו בשניים הבאים אחריו, באה לידי ביטוי פעולתו הנמרצת של מנהל הפסטיבל להביא לידי ביצוע יצירות שהתגלו בכתבי יד באוספים שונים. התכנית כללה סטאבט מאטר מן הרנסנס של המלחין ז'וסקין די פרה ושל ארוו פארט האסטוני בן זמננו. לצד שני אלה בוצעו נוסחים של אורטיז ויצירות אינסטרומנטליות של שני מלחינים מן המאה ה-16. מול הנוסחים האלה עמדה שירתה יוצאת הדופן של קבוצת הזמרים מסרדיניה ששרו בסגנון שונה לחלוטין זמרה שנעה בין גרונית להפקה מחוספסת, בסולמות וברווחים שניתן לסווגם כחוץ-אירופים. ההתנהלות המקבילה היתה מרתקת. 
 
אנסמבל לֶה קוֹנסֶר ספיריטוּאֶל, שמייסדו ומנהלו המוזיקלי הוא הֶרוֶוה ניקֶה, הופיע כאן בערב שנקרא "אמני הפוליפוניה האיטלקית". מוזיקאי האנסמבל מצטיינים בחשיפת יצירות של מלחינים פחות מוכרים, והפעם הקדישו מקום נרחב לאוֹרַציוֹ בֶּנֶווֹלוֹ. יצירותיו, לצד אלה של מונטוורדי, פרסקובלדי ופלסטרינה המוכרים הרבה יותר, חשפו לא רק את איכות הקבוצה אלא גם את הסאונד הייחודי של הכנסה, שבה צליל רודף צליל ואנחנו שומעים את התערובת כשהצלילים נכנסים אחד לתוך השני.

בתכנית, שהתייחסה למוזיקה הרב קולית שחוברה ברומא, נוצרו שילובים שהפיקו צלילים מחשמלים וניצוצות ווקאליים. ריבוי הקולות והצלילים כאן מכתיב צורת ניצוח הזהה כמעט למנצחים ביצירות חדישות, שבהן נראה המנצח כמעין שוטר תנועה שדואג לסדר הכניסה ולא לגוונים ולמקצבים. עושר המגוון הקולי בתוך כניסה צריך להיות ממושטר, וניקה הוביל מופע אפקטיבי שכמעט אין בו רגע של רוגע.   
 


אנסמבללֶה קוֹנסֶר ספיריטוּאֶל (צילום: Satochi Aoyagi)

אפילו מזג האוויר שיתף פעולה
 
אחרון בסקירה הוא "פסיון ברוקס" של גיאורג פיליפ טלמן, בן תקופתו של באך, המוכר לחובבי המוזיקה בישראל בעיקר ביצירות האינסטרומנטליות שהלחין. משום מה, יצירותיו הליטורגיות לא אומצו על ידי המקהלות והתזמורות בישראל. מדובר ביצירת ענק שסגנונה נע בין הבארוק לגלאנטי, ועשויה מפסיפס של יותר ממאה קטעים המזמנים צירופים קוליים וכליים שונים. פרקי המקהלה והכוראלים היו ללא כל ספק מתחבבים מאד על הקהלים הנאמנים של המוזיקה המקהלתית בארץ.

בפסיון, שהוא כמקובל סיפור הפרק האחרון בחייו של ישו, משמר טלמן את הדרמה הגדולה בחלקה השני של היצירה בהפגנת תזמור ומנעד תחושתי עשיר ביותר. בביצוע הפסיון השתתפו שמונה זמרים סולנים, חברי מקהלת ורוצלב הפעם רק הגברים כשאת הקולות הגבוהים שרים חברי מקהלת הנערים המקומית הנפלאה. בין הסולנים הצטיינו שלוש הזמרות קטיה שטובר, לידיה טוישר ומריה הנרייטה ריינהולד וכן זמר הטנור רובין טריטשלר בתפקיד המספר. התזמורת היא אנסמבל אל ג'רדינו ארמוניקו האיטלקי ועל היצירה ניצח ג'ובני אנטוניני, מנהלו של האנסמבל ומנהלו של הפסטיבל כולו.
 
לסיכום, פסטיבל ורוצלב השנה היה עבורי מסע של גילויים מוזיקליים, בעיקר אל נופי צליל חדשים וכשלאלה מתווספת איכות ביצוע בלתי מתפשרת לא צריך לבקש יותר. אפילו מזג האוויר היה נפלא. 
 
לצד דברי השבח באשר לפן האמנותי המוזיקלי יש גם הערה באשר לבינלאומיותו של הפסטיבל, למשל בהנגשה למי שאינם דוברי פולנית. הפסטיבל מציע תכניה עשירה מאד בדברי הסבר באנגלית אך אינה מציעה תרגום לטקסטים הרבים ומפרסמת אותם בשפות המקור בלבד. האנגלית גם אינה קיימת בתרגומים המוקרנים ליצירות הגדולות, האופרות והפסיונים, וחבל.

פסטיבל "ורוצלב שרה" (wratislavia cantans) בפולין התקיים בין התאריכים 18-3 בספטמבר 2017 ומתקיים בתאריכים אלה מדי שנה