בין הקלאסי למודרני 
 
"גונבי הנשיקות" היא הצגה מוזיקלית "המכוונת לילדים מגיל 70 ועד גילאים שבע-שמונה", כפי שהגדיר זאת במאי ההצגה, עודד קוטלר.

הכוחות שחברו ליצירתה מרשימים, וכוללים את נאוה סמל על הכתיבה ואת משה זורמן על המוזיקה. קוטלר עצמו כאמור, מביים, מיי פיינגולד ואורי בנאי מובילים ולצדם מקהלת הילדים מורן בניצוחה של נעמי פארן.

"גונבי הנשיקות" לא עוסקת בעלילה של סיפור פרטי כלשהו, אלא לוכדת הוויית חיים של משפחה אחת "כללית" המתמודדת עם מה שעובר על כל משפחה בעולם. יממה שלמה בחייהם של אבא, אמא וילדיהם נפרשת לפנינו, על שלל השאלות המעסיקות את הילדים ואת ההורים, ביחד ובנפרד.

ההצגה היא שיר אחד ארוך, אתגר לא פשוט לעמוד בו, אבל הטקסטים היפהפיים של סמל והמוזיקה הנפלאה של זורמן הופכים אותו אפשרי.


גונבי הנשיקות (צילום: יוסי צבקר)

מרגע הפתיחה מצהירה על עצמה "גונבי הנשיקות" שהיא שייכת לעולם הקלאסי לא פחות מאשר לעולם המודרני. ראשונים נכנסים לבמה צ'לנית, חלילן ופסנתרן, ומנגנים קטע שמכניס אותנו לאווירה של סרט על-זמני. התפאורה, שני ספסלים עגולים ענקיים המתפרסים על פני הבמה כולה, מעוטרים באיורים שמכניסים לאווירה שיכלה להתקיים בעולם של "פצפונת ואנטון" כמו בעולם של היום.

עולם התוכן של ההצגה, בהתאם, מורכב מחומרי הבסיס של החיים, שיכולים להתאים בתוכן שלהם לילדים הקטנים, אבל יכולים גם לגעת בקהל המבוגר.
  
 
הטקסט הוא הכוכב האמיתי

בזה אחר זה נשזרים השירים, מרגע הקימה של הבית בו שרים הילדים כמה היו מעדיפים להישאר במיטה, לשכב על הגב וללמוד מהעננים, דרך כמה איכסה לאכול דברים ירוקים כמו תרד, ברוקולי וכרוב, או כמה שאמא מנדנדת אבל איך לא נכיר אותה אם היא פתאום תפסיק לדאוג; שיר על השאלות שמעסיקות את הילדים, כמו מי היה כאן לפנינו ומי יהיה אחרינו, ועל ההורים שנאלצים להודות שגם להם אין את התשובות; שיר ששואל מי זה אלוהים, ואולי זו בכלל אלוהימה, כמו אמא; שיר שבו אמא מודה שבינה לבין עצמה, שדווקא לפני השינה היא מתחילה להרגיש שהיא רוצה לגלות את עצמה מחדש ולממש בעצמה את מה שטרם מומש, וכך הלאה, לתוך הלילה, ועד לבוקר הבא של היממה החדשה.


גונבי הנשיקות (צילום: יוסי צבקר)

אורי בנאי מביא לתפקידו כאבא את הקסם הזה שנגע בכל בני משפחתו,  בתנועות, במחוות הפנים, במשהו שמזכיר לך את הישראליות על הצד הכי יפה שלה, ומולו, מיי פיינגולד עם קול ושירה שיש בהם מהאיכויות הבינלאומיות של מי שיכולה להתמודד עם שירי מחזות הזמר הגדולים ביותר. ביניהם ילדיהם, עשרים חברי מקהלת "מורן" בשירה שעומדת נפלא באתגרים שמציב מולה משה זורמן, מלחין, מעבד, מנצח, זוכה אינספור פרסים מוזיקליים, ומוזיקאי שהמגוון שלו נוגע בשוברט ובג'ון קייג' מהצד האחד, ובנעמי שמר וחוה אלברשטיין מהצד השני.

אבל הכוכבים הראשיים של ההצגה הם ללא ספק הטקסטים הנפלאים של נאוה סמל. עצם הבחירה להקרין אותם על מסכים משני צדי הבמה מעידה על כך שכל הנוגעים בדבר מבינים שהאלמנטים כולם משרתים את השירים היפים שכתבה, בעברית שמספרת את אהבתה של הכותבת לשפה.

סמל מקפידה ומצליחה לכתוב תכנים על זמניים, כאמור, עם אזכורים טבעיים ל-2017, כמו ה- SHARE הפייסבוקי המוכר לכולנו, ומעניקה לקהל הצעירים והמבוגרים יצירה שמאתגרת את עצמה ואת קהלה בהתעקשות שלה לא לרדת לגובה העיניים, אלא להרים את העיניים לגובה שהכירו במות העבר.


גונבי הנשיקות (צילום: יוסי צבקר)

שירים: נאוה סמל, מוזיקה: משה זורמן, במאי: עודד קוטלר, סולנים: מיי פיינגולד ואורי בנאי ביחד עם מקהלת מורן, מנצחת: נעמי פארן, נגנים: אולג יקירביץ, יוני דרור, הילה אפשטיין, תנועה: קים גורדון, עיצוב תפאורה ותלבושות: דניאלה מור