ויקטוריה חנה מאמינה שבכל מילה שאתה מוציא מהפה אתה בורא משהו ושהחלל שבתוכו שרים הוא כמו בד ציור. שיחה עם מי שההגדרה "זמרת" אינה מכילה את טווח השימושים שהיא עושה עם הקול, לרגל המופע שלה בפסטיבל הירושלמי "קולה של המילה".
מפתח לדלת נעלמת
ויקטוריה חנה היא אמנית קול. לא מדובר אמנם בהגדרה עצמית אלא בהגדרה שניתנה לה על ידי איש התיאטרון דודי מעיין, אבל השיחה איתה מבהירה שהתואר בהחלט הולם אותה, כשאפשר גם להוסיף לצידו את המושג חוקרת של צלילים ומילים, אם יורשה גם לי לתרום להגדרה אחרי שיחה ארוכה ומרתקת עימה.
עד לפני שעה וחצי, יש להודות, לא ידעתי עליה הרבה, וגם אחרי שיחה בת יותר משעה, אין לי מושג בת כמה היא, איפה בדיוק למדה, האם היא דתייה או שמא חזרה בתשובה כפי שקראתי במעריב, ואפילו, האם "חנה" הוא שם משפחתה הוא שם פרטי נוסף, שכן למסמר את ויקטוריה חנה בשאלות טכניות שכאלה הוא ניסיון שנועד, כפי שהבנתי בתום אותה שיחה, לכישלון.
אבל אם גם אתם הרגשתם פעם שאדם שאתם לא מכירים אוחז בידו את המפתח שחיפשתם לדלת נעלמת, אולי תסכימו, כמוני, לוותר על כל אותם פרטים טכניים, כדי לקבל את המתנה שקיבלתי ממנה אני בשיחה הזו, שהתירוץ לקיומה הוא המופע הקרוב שתקיים במסגרת הפסטיבל "קולה של המילה" בזירה הבינתחומית בירושלים, ב- 18 במרץ.
טקסטים עבריים עתיקים ללחנים של חנה עצמה יהוו את הבסיס לערב שתעלה בפסטיבל, כשלצידה נורי יעקובי בוויולה, ירדן ארז בקלידים וסמפלר ודניאל פיינגולד כמתופף אורח.
"בני האדם מסתובבים בעולם בחצי תרדמת"
- "קלא דקליא - קול הקולות", כך נקרא הערב שתקיימי בפסטיבל. מה בעצם אומר השם על המופע?
"קלא דקליא זה טקסט מדהים מספר הזוהר, שנובע מסוג של התגלות של חכמי הזוהר, רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו. זה טקסט שאני שרה בארמית, ובתרגום לעברית הוא אומר: `קול הקולות, התעורר מלמעלה למטה, אנו פקוחי עיניים היינו, גלגל הסתובב מלמעלה לכמה צדדים וקול נעים התעורר: התעוררו נמים, ישנים, ששינה בחוריהם, מי מכם הטועמים מר למתוק ומהפכים חושך לאור ומחכים בכל לילה לאור המאיר בשעה שהמלך פוקד את האיילה באיילת השחר. מי שלא מחכה לזה בכל יום באותו עולם, אין לו חלק כאן`.
"הטקסט אומר בעצם שכולנו ישנים, שאין זמן לבזבז, שבכל לילה אנחנו צריכים לחכות לאור שיבוא בבוקר, להפוך את המר למתוק, את החושך לאור, ולהתעורר בעצם מהשינה שאנחנו טבולים בה. שהרי אנחנו, בני האדם, מסתובבים בעולם הזה חצי בתרדמת".
- כל הטקסטים בערב מובאים מהמקורות?
"כל הטקסטים בערב הזה הם טקסטים עבריים עתיקים מהמקורות. יש טקסטים נוספים מספר הזוהר, יש שיר אהבה לתורה שכתב רבי שמעון בר יוחאי, יש טקסטים משיר השירים, יש תפילה להורדת גשם שמבוססת בעצם על כל הריטואל של האלף-בית שמשמעו לחזור על האלף-בית, יש תפילה שנאמרת כשאדם יוצא מהשירותים, שזו תפילה מדהימה, `אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים`, שמשמעה בעצם שכשאתה יוצא מהשירותים אתה מודה לאלוהים על כך שכל הנקבים לא סתומים ולא פתוחים מדי, ושהכול בסדר עם הגוף, שזה דבר מדהים לזכור אותו, כי אם משהו קטן בגוף לא בסדר אי אפשר הרי לתפקד".
- מדובר בערב שיצרת במיוחד לפסטיבל או שזה הערב הקבוע שאת מופיעה איתו?
"הרבה מהדברים חופפים כי אני כל הזמן בדיאלוג עם טקסטים דומים. במופע הזה יהיה יותר דגש על השירה ועל הפרפורמנס, אבל אנשים שראו הופעות קודמות שלי ימצאו בו הרבה דברים חופפים, זה לא יהיה להם לגמרי חדש וזר".
"מה קורה בפה כשלא יוצא ממנו קול"
- מאיפה בעצם החיבור שלך עם טקסטים עבריים עתיקים, תפילות, ספר הזוהר?
"גדלתי בסביבה מאוד דתית, עם הטקסטים האלה והספרים והאותיות האלה מגיל אפס בעצם. אבא שלי רב, הבית שלו מלא בספרים, והספרים בבית כזה הם דבר מאוד חי: לוקחים אותם, מסתכלים עליהם, מריחים אותם, מדברים אותם, והמטרה של להגיד את הטקסטים האלה זה בשביל לגרום לדברים לקרות. כשאני עולה לבמה ושרה, הכוח הזה עדיין נוכח אצלי".
- כמעט בלתי נמנע לשאול איך מתוך אותה סביבה דתית את הופכת לאישה ששרה, בהתייחס למשפט כמו "קול באישה ערווה"?
"בסביבה דתית סגורה יש באמת לאישה מקום אחר מאוד מבחינת הביטוי העצמי שלה. רוב הזמן הגברים הם אלה שמובילים את התפילה כשהנשים מאחורה מדברות בלחש או רק מזיזות את השפתיים. הכוח הזה שגדלתי איתו, שאני בעצם מזיזה את השפתיים שלי בלי להוציא קול, גרם למשהו נורא פיזי להיות שם נוכח באופן מאוד ברור.
"אם אני אנסה למצוא לזה מקבילה, זה כמו כשאת נמצאת במקום ציבורי ואין לך את הגיטרה שלך אבל את מזיזה את הידיים כי את מדמיינת את עצמך מנגנת, וקורה לך משהו מאוד פיזי עם מה שקורה באצבעות שלך כשאת מנגנת, משהו שלא יכול לקרות כשאת באמת מנגנת, ואז כשאת חוזרת לגיטרה פתאום יש לך קשר מיוחד איתה, את מכירה את ההרגשה הזאת?
"אותו דבר כשאת מזיזה את השפתיים ולא באמת מוציאה קול. את מתחברת למקור, למה שקורה בפה כשלא יוצא קול. וזה כוח מאוד גדול שאיפשר לי להתחבר אל המילים ממקום אחר. הרבה פעמים כשיש מעצור ומשהו נשמר פנימה, הוא אוצר בתוכו כוח גדול, וכשהוא כבר יוצא החוצה, הוא יוצא אחרת. והמצב הזה הוא מאוד ברור בעבודה שלי, כי לפעמים יוצאת לי מן שירה שלא תלויה בכלום ופשוט יוצאת ממני, ולפעמים יש את המקום הזה של מה שקורה לפני שהמילה יוצאת.
"הרבה פעמים, כשהביטוי שלנו נורא קל וברור לנו מאליו, אנחנו לא ממש מכריחים את עצמנו להתאמץ ולחקור מה קורה לפני שהוא יוצא, או מה בכלל הדבר שגורם לו לצאת באופן דחוף, ואותי נורא מעניינים המקומות האלה דווקא. לגלות מה יכול לגרום לקול שלי לצאת כשהוא חייב לצאת, ולאו דווקא כשאני יושבת כשנוח לי ואני שרה. מין סוג של S.O.S. נורא מעניין אותי לחקור את זה".
"הגוף הוא עט נובע, הקול הוא הדיו"
- את בעצם חוקרת את הכוח הפיזי של הצליל והמילה
"אני מתייחסת לקול שלי כאל דבר שאני מתבוננת בו תוך כדי שהוא בוקע, וגם כאל דבר נורא פיזי.
צלילים נמוכים, אני ממש מרגישה שאני מנגנת אותם למטה בגוף, בגבוהים אני מרגישה שאני נוגעת בתקרה, מעל הראש, וככה אני גם מחברת אנשים לקול שלהם כשאני מלמדת אותם להשתמש בו. אני מנסה לחבר אותם למקום הזה של הקשר בין ציור לבין קול. אני מתייחסת לכל החלל שהבנאדם שר בו כאל קנבס, או נייר, אל הגוף אני מתייחסת כאל עט נובע, והקול מבחינתי זה הדיו שאיתו אנחנו מציירים באוויר. אנחנו מבקיעים את האוויר שמולנו עם הקול.
"יש טקסט מדהים של ר` אברהם אבולעפיה, שגם מהטקסטים שלו אני מצטטת בהופעה. הוא רב מקובל שחי בספרד במאה ה-12, שהקדיש את כל חייו לעבודה של האותיות והצירופים שלהם, והוא כתב דברים מדהימים שנותנים המון השראה. יש לו טקסט שאני מצטטת ממנו שאומר: `הָתחלת כל דבר מן החומר השחור הדומה לחומר הדיו ומן החומר הלבן הדומה לדם הצבוע, שזה בעצם שכבת הזרע. במהות שכבת הזרע, שהוא דומה בכל ענייניו לדיו בעצמו הנכתב בקולמוסו הידוע הקשה ונטבע בקירות הרחם`. בעצם הוא משווה את הדיו, את תהליך היצירה של הכתיבה, עם תהליך היצירה של האדם. אני חושבת, באותה מידה, שבכל מילה שאתה מוציא מהפה אתה בורא משהו.
"העולם, הרי, נברא על ידי זה ש`אלוהים אמר` – ונהיו דברים. ותמיד בתור ילדה זה היה נשמע לי מוזר. אמרתי, טוב, עוד סיפור. אבל כשמתעסקים עם הקול והמילים מבינים שזה לגמרי דבר פיזי. כל עולם הפלאפונים שלנו למשל, הכול עובד על סאונדים. אנחנו עושים חיוגים של צלילים ומגיעים פתאום לאיזה מקום באלסקה, או משהו כזה. כך גם כשאנחנו שרים ומוציאים קולות אנחנו מגיעים לאיזשהו מקום. אני עצמי מרגישה לפעמים כמו כלי, כמו מכשיר קשר.
"שבטים עתיקים למשל, בטקסים עתיקים, ככה הם היו מתייחסים גם לקול וגם למילים. היום אנחנו באים לשמוע קונצרט, לשמוע מוזיקה, אבל פעם, כל שירה וכל מילה לא הייתה בשביל שאנשים יבואו לשמוע מוזיקה אלא בשביל לרפא אותם, בשביל לגרום לדברים פיזיים שיקרו להם, או בשביל לקרוא למישהו שלא נמצא, לבקש מאלוהים שיביא לנו משהו. השימוש בצלילים היה מתוך רצון לגרום למשהו לקרות".
"פרפורמרים יותר מדי עסוקים באגו שלהם"
"הסתובבתי הרבה בין שבטים, הייתי למשל באוקראינה, שם בכל כפר שאת מסתובבת הסבתות פותחות את הפה ושרות, ואת לא מאמינה, הן שרות הכי מדהים בעולם, עם קול מדהים, אבל הן לא מתייחסות לעצמן כאל זמרות – מבחינתן לכל שיר יש משהו ספציפי שאמור לגרום למשהו לקרות, השירה בשבילן זה סוג של עבודה.
"אותו דבר גם במקום שאני באתי ממנו, שכל הוצאת המילים וכל הצירופים נועדו לייצר משהו. וכשמקבילים את זה לעבודת השחקן על הבמה או בכלל לקונצרט, זה פתאום פותח עולמות. וזה לא שאני באה וחושבת את עצמי לאיזה כוהנת. אם מורידים את זה מהמובן היומרני ומהאגו, ואתה באמת מתחבר מהמקום הזה שאפילו לרגעים ספורים אתה הופך להיות כלי, ולא מקשיב לקול שלך במובן של איך אתה נשמע אלא בודק איך יוצאות לך המילים מתוך החלל הזה, ובוחן את זה בלי להעמיס יותר מדי יומרות, זה דבר נורא מעניין לחקור אותו".
- המצב הזה שאת מתארת הוא שאיפה מדהימה לפרפורמר כי הוא מוחק מהתודעה שלך את תחושת האודישן הבלתי נגמרת כשאתה על הבמה.
"אני מרגישה שפרפורמרים יותר מדי עסוקים באגו שלהם, בתדמית, במי הם ומה חושבים עליהם, וסוגרים לעצמם ככה כל כך הרבה עולמות. לכל אחד מאתנו כפרפורמר יש את הרגעי קסם האלה שפתאום אנחנו שוכחים את זה, וזה המקום שאנחנו שואפים אליו".
- ואת נכשלת לפעמים? קרה לך שחזרת הביתה אחרי הופעה וכעסת על עצמך כי נפלת למקום הזה של האגו?
"זה קורה ברגעים מסוימים בהופעות, בטח, זה קורה לגמרי. גם אני לא מצליחה לנקות את עצמי כל הזמן. לפעמים אני מצליחה יותר ולפעמים פחות כי גם אני עומדת על הבמה ורוצה שיאהבו אותי, זה לא שאני לא רוצה, אבל אני כל הזמן מנסה לשאול את עצמי בזמן אמיתי מה המקום הזה שמסתתר מאחורי כל הדברים האלה, מאחורי כל המיסוך הזה שאנחנו נמצאים בו".
צריך ללקק דבש מהאותיות
- איך בעצם הגעת לכל הידע הזה שצברת? איזו דרך עשית לשם?
"הייתי מגמגמת בתור ילדה, הייתה לי בעיית גמגום מאוד קשה, וזו פשוט הייתה המתנה הכי גדולה שקיבלתי, כי כשרציתי להוציא אות מהפה והיא לא יצאה לי, הרגשתי יפה מאוד בגוף ובפה איפה האות הזאת נמצאת. אחר כך, כשלמדתי משחק, ביקשו ממני לשחק כל מיני מונולוגים של שקספיר או צ`כוב מתורגמים לעברית גבוהה, אבל מאוד מנותקת, לא עברית ישראלית, והיה בזה משהו שלא יכולתי להתחבר אליו. הפה שלי לא רצה לדבר את זה.
"כשאני שומעת את שקספיר באנגלית זה מדהים אותי. המוזיקליות של השפה הזאת עם הטקסט המסוים הזה מדהימה. לשמוע את צ`כוב ברוסית מדהים אותי. יש לי חברה רוסיה שקוראת לי את צ`כוב ברוסית ואני מבינה את זה לגמרי. כך שאני מאמינה שלשפת המקור יש המון אמת במוזיקליות שלה כשהיא מתחברת אל התוכן. ואני לא יכולה לסבול כשלוקחים שפה ומשתמשים בה רק בשביל להעביר אינפורמציה. בשבילי כל מילה שאנחנו מוציאים מהפה היא צליל, והקשר הזה בין הצליל של המילה למשמעות שלה מרתק אותי.
"כפרפורמר, אם אדם מוציא טקסטים מהפה שלו, הוא חייב להגיד אותם הרבה פעמים לעצמו, לאכול אותם, להרגיש איזה צלילים הם מוציאים מהפה. בעולם הדתי, כשלוקחים את הילד בגיל שלוש לחדר, שמים לו דבש על האותיות ומבקשים ממנו ללקק את הדבש מהאותיות, כך שהוא צריך להגיד את האותיות וללקק את הדבש. וזה בדיוק זה: להחזיר לעצמנו את המילים לפה, ליהנות להגיד אותן, לחקור אותן, ולא רק להיות זמר ששר צלילים. זה יכול להיות בניואנסים מאוד קטנים, זה לא שצריך לעשות את כל המחקר הזה מול קהל, אבל צריך ללמוד לתת כוח למילים. בכל טקסט שרק ניקח, אם באמת נקרא את כל המילים שבו, נמצא שם אוצרות".
"אנחנו מצמצמים את עצמנו בביטוי הקולי שלנו"
"הרי מה ההבדל בין סתם מילים שאנחנו מדברים לבין מנטרה: המנטרה לוקחת את המילה והופכת אותה לצליל. לוקחת רצף מסוים של מילים ותנועות והופכת אותן לצליל, ומאוד מעניין לקחת טקסטים שיש להם משמעות ולראות מה קורה לאותה משמעות אם מתייחסים לזה בתור סאונד. ותאמיני לי שקורים דברים מופלאים. ואין לזה סוף, זה לא נגמר. זה כל הזמן עובר מהמשמעות לסאונד, מהסאונד למשמעות.
"לפעמים אני שרה לאנשים במצבים שהם לאו דווקא באים לאולם לשמוע איזה זמרת מגניבה. יש גם מצבים אחרים, שבהם פתאום הקול הופך להיות הדבר היחידי שאפשר לעשות. כשאני באה למשל לבקר אדם בבית חולים, או על ערש דווי, כל מה שנשאר לי זה רק לשיר לו, ואז אני שרה ממקום שפתאום יש שם רק קול, ואפשר רק להקשיב לו.
"הרבה אנשים שואלים אותי איך אני מצליחה להוציא את כל הקולות האלה, ואני לא מרגישה שיש לי יותר כישרון מאנשים אחרים, פשוט פתחתי לעצמי את הערוץ הזה. כל אדם יכול להוציא כל כך הרבה קולות שהוא לא מכיר בעצמו, אבל אנחנו מצמצמים את עצמנו כל כך, גם באישיות וגם בביטוי הקולי שלנו, והעניין העיקרי, מבחינתי, הוא שצלילים זה קסם. זה קסם שלא קיים כשאנחנו מפטפטים למשל, אבל מעניין אותי לקחת את הפטפוטים ולראות איזה מוזיקה יש בהם, ולמצוא את המפתח אל הקסם הזה. אחרת בשביל מה לעשות את זה".
- איך יכול להיות שעד היום לא הוצאת אף דיסק?
"זה דבר שאני צריכה לעשות. הקלטתי דיסק שלם עם תמיר מוסקט וגנזתי אותו. פשוט קורה משהו בהופעה חיה שאני נורא אוהבת, ואני תמיד מפתיעה את עצמי, ועד עכשיו, שום הקלטה שעשיתי לא הגיעה לקסם הזה שאני מחפשת. אבל אני חייבת כבר להוציא דיסק. אולי אני אקליט בהופעה".
- באיזה פרויקטים נוספים את קשורה בימים אלה?
"אני מעורבת בפרויקט של לחנים שלי לשיר השירים עם הרביעייה הישראלית העכשווית, אני מופיעה הרבה בחו"ל, בסוף אפריל אני עומדת לנסוע לברזיל ולמקסיקו ואחר כך לסינגפור ואוסטרליה. אני כמעט כל הזמן בנסיעות, וזה אבסורד, כי אני שרה בעיקר בעברית, אבל בגלל שאני משתמשת בעברית בתור סאונד, זה עובר החוצה."
ויקטוריה חנה תופיע במוצאי שבת, ה- 18 במרץ ב- 21:30 בזירה הבין-תחומית בירושלים במסגרת פסטיבל "קולה של המילה". לפרטים נוספים
עוד על פסטיבל "קולה של המילה"
קישור לקטעי אודיו ווידאו של ויקטוריה חנה, מומלץ בחום
15/03/2006
:תאריך יצירה
|