מוזיקה - להקת היללה: מסע עולמי

ניתאי קלי, סולן להקת הפולק, מספר על החיבור הישראלי לצלילים מהגזרה הסקוטית-אירית וההשפעות מפרס

כשהייתי קטנה, פולק נתפס אצלי כמשהו של זקנים. רוק ופופ על סוגיהם השונים היו הדבר שהגדיר את בני הדור שלי, ודי בהשתאות הבטתי בשנים האחרונות בדרך בה הפולק הולך ותופס מקום גדול במוזיקה, גם בארץ וגם בעולם.

מפיוטים ועד מוזיקה הודית, מסאונד אירי עתיק ועד למה שנשמע כמו קאנטרי של שנות ה-50, נדמה שיש איזו כמיהה של יוצרים צעירים לחזור לאותו סאונד שממנו ברחו בני הדור שלי, ואם הייתי שומעת את השירים של היללה בעילום שמות חברי הלהקה, הייתי די בטוחה שמדובר ביוצר סקוטי או אירי צעיר שמושפע מאבותיו הפולקיים.

מתחברים למסורת (הסקוטית)

השמות ניתאי קלי, יובל מעיין, אורי ארמן, איתמר בן יקיר, סוף ניקריטין, יובל קאופמן, נור בר גורן ומאיו שבירו, ממחישים שמדובר בהרכב ישראלי לחלוטין. השיחה עם קלי, סולן ההרכב ומי שאחראי על כתיבת רוב השירים שלו, מגלה יוצר שנמשך לדברים שיש להם מסורות שנטועות עמוק בעבר, אם מדובר בשירה פרסית עתיקה או במוזיקה אירית, ומבהירה את ההתרחבות הגדולה של הצליל הפולקי ביצירה הצעירה של השנים האחרונות.

היללה, צילום: רות לואר

כעת מוציאים חברי "היללה" את הסינגל "The Crater Song", שנותן טעימה מהאלבום המלא שיוציאו בקיץ הקרוב, כחמש שנים לאחר שהוציאו את האי.פי. הראשון שלהם.

"הקשבתי המון למוזיקה מסורתית", מספר קלי (25), שלא בהכרח מתכוון למסורות עליהן גדל ילד ישראלי. "גם מוזיקה מאירלנד, מסקוטלנד, מהאיים הבריטיים, מוויילס. יצא לנו לפגוש במסעות של הלהקה גם כמה שירים יפהפיים מאיי שטלנד.

"ההיכרות שלי עם המוזיקה האירופאית המסורתית הייתה בטור הראשון שלנו. פגשנו נגנים שמנגנים פולק מכל העולם, מאירלנד, מסקוטלנד. בטור האחרון בסלובניה ואיטליה הייתה זמרת סקוטית ונגנית כינור, והכרנו גם אנשים מנורבגיה ושוודיה שהמוזיקה שלהם מאוד נגעה בנו כלהקה, לא רק בי. אני חושב שחלק גדול מהרוח של הלהקה התעצב בטור הזה."

מאיפה הכמיהה הזו למסורות ולחזרה לכל דבר שמרגיש כמו שורש עמוק?

"אני מרגיש שמשהו באנושות מבקש את זה עכשיו, ונראה לי שזה לא רק אצלי אלא גם עוד אנשים בדור שלי מרגישים שדי, אי אפשר כבר להמשיך לטחון את החילוניות הלבנה והקפיטליסטית שאנחנו חיים בה. צריך ללכת למקומות חדשים, או ישנים, מקומות שיש בהם איזושהי תחושה של משמעות בשבילנו.

"זו תחושה אישית שלי. אני לא רוצה עכשיו להביא את זה כאיזו אידיאולוגיה, זה לא העניין. אני, אישית, פועל מתוך תחושה שהמסורות העתיקות של העולם הזה נמצאות באיזושהי נקודת מפנה גדולה בתרבות שלנו, ואני מרגיש קשר חזק אליהן. הייתי רוצה לראות פריחה וקיום של המסורת הזאת - בשבילי, בשביל הילדים שלי."

איזו דרך עברת עד לתמהיל הזה שמאפיין את הצליל של היללה?

"נראה לי שהפעם הראשונה ששמעתי מוזיקה שהזכירה את זה הייתה עם לד זפלין, בגיל 12. שמעתי את השיר 'The Battle Of Evermore' - והרגשתי בבית. הרגשתי שאני קרוב לשם. זו תחושה שיש לי עם הרבה סגנונות מוזיקליים, אבל זה ממש הרעיד לי שם איזה משהו. משם קניתי גיטרה והתחלתי לנגן, ובמשך שנים הייתי מאוד חזק בלד זפלין. אחרי זה באו כל מיני דברים אחרים. היום אני מאוד אוהב את המוזיקה של פול גריידי ואנדי אירווין, שהם ממש קרובים ללבי, ושניהם מאירלנד, וגם את הזמר הסקוטי רובין ויליאמסון שהיה הסולן של The Incredible String Band, אבל את האלבום הכי יפה שלו הוא עשה בגיל 40 ואני חושב שזו אחת הדוגמאות לפריחה מאוחרת של זמר."

היית פעם בסקוטלנד ובאירלנד?

"מעולם לא. הייתי רק קצת באנגליה, אבל לא משהו משמעותי."

טור אוהלים בחו"ל

"היללה" לא מיוצגת בארץ אצל מפיק כלשהו, אבל בעולם הם כבר יצאו לשלושה או ארבעה סיבובים שכללו הופעות בפסטיבלים שונים.

איך מגיעים לטורים כאלה בעולם בלי להיות אסף אבידן?

"פשוט מתחילים ממשהו. אנחנו התחלנו מאיזה פסטיבל בהרים של סלובניה, דרך חבר שמנהל להקות אוסטרליות. הוא שמע אותנו בהופעה ואמר שאנחנו מנגנים טוב ושהוא ממש מאמין בנו, ושאנחנו צריכים לצאת מהארץ ולא להיות רק פה, אלא למצוא את המקום שלנו.

"בטור הראשון היינו הכי כמו להקת כלבים שחיה מדלת לדלת של חברים. אם היינו בחוץ, נגיד בפסטיבלים שהופענו בהם בהרים או ביערות של גרמניה, ישנו באוהלים. זה היה מאוד גרילה, כל הטור הזה. אחריהם היו טורים יותר פשוטים, אבל תכלס, הרוב עדיין ככה. אנחנו עדיין במצב הזה שאנחנו מתארגנים אצל חברים.

"את הטור הראשון ארגנו אני וסוף, הבסיסט של הלהקה. עשינו הכל. שלחנו לפסטיבלים, ניהלנו קשר עם כל בתי העסק והפסטיבלים שהיינו איתם בקשר, רק אנחנו. עכשיו יש לנו בוקרית שחיה בצרפת ועושה את הבוקינג באירופה, והיא מרכזת את כל הדברים האלה."

היללה, צילום: רות לואר

נגיעות של פואטיקה פרסית

בסינגל החדש אתם נשמעים קצת אחרת ממה שנשמעתם באי.פי.

"אני חזרתי בדיוק מאיזה חודש שלמדתי מוזיקה פרסית באיסטנבול, ובכל הזמן הזה שהייתי בטורקיה ראיתי את מכתש רמון מול העיניים שלי. כשחזרתי, נסעתי למכתש רמון לכמה ימים, כי הרגשתי שזה נהיה בשבילי סמל לבית, לפה, למקום הזה.

"ביום השני לשהות שלי שם הגיעו גם יובל הגיטריסט, יחד עם אבא שלו, והוא הביא את הלחן של השיר הזה ושאל אם אני יכול לכתוב לו מילים. זה היה ממש חיבור בין המצב שאני הייתי בו, מבחינה פנימית, למצב שהוא היה בו, וככה נהיה השיר הזה."

הפתעת אותי עם לימודי המוזיקה הפרסית, כי לא לגמרי הייתי מזהה את זה בסינגל החדש.

"אני חושב שיש את זה יותר בפואטיקה שאני משתמש בה. אני מושפע מהמשוררים הפרסים הגדולים - חאפז, סעדי, עתאר. הם כולם חיו בתור הזהב של השירה הזאת, במאות ה-13 וה-14, ואני מרגיש שיש בהם את כל היופי של האנושיות, וגם את כל היופי של מה שלא אנושי, גם ברמת הנשגב, וגם ברמת איזשהו חיבור לשונה ולדתי.

"אני מושפע בכתיבה מהרבה דברים. גם מהמשוררים האיריים, כמובן גם מדילן תומס. אני מרגיש שבלאונרד כהן יש גם מזה וגם מזה. גם מהשירה הגדולה של המשוררים הסופים מאיראן וטורקיה, וגם מהשירה הזאת האקסטטית של דילן תומס וויליאם בטלר ייטס."

עכשיו על הפרק, כאמור, האלבום המלא של הלהקה, ובמקביל טור נוסף ופרויקט של "אינדי סיטי" שאמור לצאת בקרוב. כל זאת, בזמן ששירי הלהקה מקבלים במה מכובדת בתחנות רדיו שונות בישראל.

אתה מרגיש שאתם מגדלים קהל בארץ?

"כרגע ממש כן. אפילו ברמה של דברים שלא הייתי מצפה להם, כמו מישהו שפתאום אומר לי שיש בסיס שלם בצה"ל שכולם שומעים בו 'היללה'.

"ההופעות של 'היללה' זה תהליך שבו גם אנחנו וגם הקהל יוצאים אחרים ממנו. אנחנו חווים איזה סוג של חופש חדש שנוצר אצלנו. שמתי לב שגם בחו"ל אנשים זזים בצורה דומה באותם שירים, ולא משנה איפה אנחנו מנגנים, הם מגיבים בצורה דומה פיזית. אני שם לב לזה בשיר "Two Sides Of The River". אנשים רוקדים בצורה מסוימת ומניעים את הגוף באותה צורה, בין אם זה בישראל ובין אם זה בגרמניה."

"היללה" יופיעו ב-2 בדצמבר 2017 בשעה 22:00 בסינקופה בר בחיפה, וב-6 בדצמבר 2017 בשעה 20:30 בבר הספרייה