מוזיקה - רומן דיאז: מכשף מוזיקלי

המתופף שנחשב לעמוד תווך בסצנת האוונגרד של הג'אז בניו יורק נוחת בפסטיבל הג'אז הבינלאומי בירושלים. ריאיון

מאסטר של מאסטרים

בעולם שנמצא בתנועה מתמדת ולרגע לא מפסיק להשתנות, נגן האפרו-ג'אז הקובני, רומן דיאז, מגשר בין העבר לעתיד, מחבר בין מה שהיה לבין מה שמתהווה. דיאז, מאסטר של מאסטרים, מתופף שנחשב לאחד מעמודי התווך של סצנת האוונגרד של הג'אז בניו יורק ובמידה רבה שותף בעיצוב הביט המתחדש של הרומבה, נושא בתוכו את המסורות המוזיקאיות והמקצבים שספג בהוואנה ובו בזמן לא מפסיק לחדש.

"אני מנסה לשמר את הזיכרונות שהטמיעו בי מוריי בהוואנה ובה בעת להגיב באופן הרמוני לקולות של היום, בעיר ניו יורק, שבה אני מתגורר ובכל מקום שבו אני נמצא", אומר דיאז בראיון מיוחד לאתר הבמה לקראת מופע הבכורה שלו בישראל שייערך השבוע במסגרת פסטיבל הג'אז הבינלאומי בירושלים.

דיאז, יליד הוואנה שעקר לניו יורק ומתגורר בעיר משנת 1999, הוא איש דת הסנטרייה, דת אפרו-אמריקנית שמקורה באיים הקריביים. הסנטרייה – פולחן הקדושים, המשלב בין אמונות פאגאניות אפריקניות לבין אלמנטים מתוך הנצרות - התפתחה בתקופת האימפריה הספרדית בקרב תושבי מערב אפריקה.

כאחד המחדשים הגדולים במוזיקה האפרו-קובנית, זכה דיאז למעמד "אומו אניה", משומרי התוף המקודש, המשמשים ציר מרכזי בטקסי הדת. "נולדתי וגדלתי בסביבה דתית, בני משפחתי והשכנים היו כולם אנשים מאמינים ואני עצמי התקבלתי לשורות האוצ'ה", אומר דיאז ומתכוון לסנטרייה המכונה בפי המאמינים גם La Regla – החוק.

"בחגים ובאירועים מיוחדים אני משתתף כ'אומו אניה', שפירושו בנו של אל התוף או עבד לתוף. אני מנגן בתופי הבאטה שמלווים את המזמורים הליטורגיים והריקודים". תפקידו של תוף הבאטה, המוביל את טקסי הדת, לדבריו, לקבל את פני הבאים בלידה ולהיפרד מהם במוות. תפקידו שלו – לשרת את התוף. "כלי הנגינה והמוזיקה בכלל הם בעבורי ביסודם כלי קודש, ממש כשם שהאזמל קדוש לפסל, המכחול קדוש לצייר והעט קדוש לכותב", הוא מדגיש.

פסיפס מוזיקלי

על אף הקריירה הענפה שלו, שנפרשת על פני ארבעה עשורים וכוללת מאות הקלטות, מפגשי פסגה עם גדולי היוצרים בעולם והעובדה שמדובר ברוח החיה שמתחת לכנפיהם של כישרונות רבים בהם זוכה פרס הגראמי, הסקסופוניסט יוסבאני טרי ונגן כלי ההקשה פדריטו מרטינז, מועמד נוסף לפרס היוקרתי, אלבום הביכורים של דיאז כסולן מוביל ראה אור רק בשנת 2015. "זה פרויקט שנולד ברגע שבו הוא היה אמור להיוולד", עונה דיאז בהצטנעות על השאלה המתבקשת: למה חיכית?.

האלבום, Lo Da Fun Bata, מוקדש למסורות התיפוף האפרו-קובניות המקודשות ומשלב בתוכו, לצד שירה נבואית שדיאז מוביל, גם מקהלת נשים שמבצעות פרשנויות למזמורי היורובה. האלבום, שמחבר בין מוזיקאי עלית בסצנה האפרו-קובנית העכשווית, הוא במידה רבה פסיפס שמייצג את המפגש בין המסורת המוזיקאלית של ניו יורק והפזורה האפריקנית. בעוד שעל דיאז נכתב כי מדובר ביוצר שמרחיב את גבולות סצנת המוזיקה בניו יורק, האלבום הוגדר כ"יצירת מופת הן בתרומתה האמנותית והן כאמירה רוחנית".

דיאז אמנם החל את הקריירה שלו בשנות ה-80 אך את מעמדו כאמן בעל שם עולמי ביסס בסרטו של הבמאי הספרדי פרננדו טרואבה, "Calle 54" - מכתב אהבה קולנועי למוזיקת הג'אז הלטיני, בו הופיע לצדם של אמני כלי ההקשה האגדיים אורלנדו "פונטייה" ריוס וקרלוס "פטטו" ואלדז. הסרט תיעד במובנים רבים את חילופי המשמרות הבין-דוריות והעברת השרביט לידיהם של דיאז ופדריטו מרטינז. זו גם היתה הפעם האחרונה בה ארבעת המוזיקאים הללו ניגנו יחד. "זו היתה הזדמנות נדירה לנגן עם כל המאורות הגדולים בפרויקט הזה", אומר דיאז ומוסיף: "פטטו, אנדי וג'רי גונזלס ופונטייה הן דמויות שהיו נערצות עלי מאז שהייתי ילד קטן".

ריי-מאנז.jpg
רומן דיאז (צילום: אנדרו ג'יימס)

חוויה חושנית ופרועה

"כמו מיטב אמני כלי ההקשה הקובנים והמאסטרים הגדולים של הפולקלור, וכמו המוזיקאים הגדולים בתחום הג'אז, דיאז יודע שמסורת לעולם אינה קופאת על שמריה" - כך נכתב עליו לאחרונה במאמר שסקר את אחת מהופעותיו הרבות בניו יורק: "כחבר בהרכב הרומבה 'Yoruba Andabo', דיאז המשיך את מורשתו של אמן כלי ההקשה פנצ'ו קינטו ביצירת סאונד חדש לרומבה הקובנית המסורתית. אם מעולם לא חווית רומבה קובנית אמיתית, פספסת חוויה ייחודית וחושנית, בו בזמן פרועה ומאורגנת. הסיפור הטוב ביותר בג'אז העכשווי בניו יורק הוא ההשפעות המעמיקות והמתרחבות של המוזיקה האפרו-לטינית בשורות הג'אז. הרומבה שולטת ודיאז במרכז". זו הרגישות, הכריזמה והסאונד הייחודי, שהפכו את דיאז לדמות מפתח בסצנה.

"חשוב להבין שרומן דיאז הוא לא סתם עוד פרקשניסט, הוא הרבה יותר מווירטואוז מוזיקלי. הוא מספר סיפורים ושר בדיוק כמו שהוא מדבר בחיים. דיאז לא מופיע, אלא חי על הבמה", אומר אבישי כהן, אמן כלי הנשיפה הבינלאומי, האוצר ומנהלו האמנותי של פסטיבל הג'אז בירושלים ומדגיש: "בשביל הקובנים, המוזיקה היא החיים. זה עמוק ורחב יותר מכל מה שאפשר לדמיין. המסורת והתרבות הקובנית עוברות בכל תו. רומן מדבר ושר בשפה נכחדת שמדברים בדת הסנטרייה. הוא נחשב לאב רוחני ולסמכות עליונה של קהילת הרומבה והנוכחות שלו עצמתית ומרגשת".

המפגש הראשון בין השניים נערך במסגרת פרויקט דגל שחגג יום הולדת 100 לדיזי גילספי, אלה פיצג'רלד ותלוניוס מונק וסייר ברחבי ארה"ב ואירופה. כהן זוכר את המפגש בבהירות: "כשהוא התחיל לשיר ולנגן הבנתי שהוא הקול מאחורי ההרכב המדהים 'יורובה אנדבו' שכבר שנתיים אני חורש על המוזיקה שלו. פתאום זה היה מולי בלייב. כמו מכשף - כל שיר שהוא מנגן ושר שולח אותך לעולם שלו".

"מחכה להגיע לישראל"

הקשר של דיאז לתוף ולמקצב סימביוטי. זה התחיל איפשהו סביב גיל 12 כשקונראדו לאנג, חבר מבית הספר שהתגורר ב'אפריקה' - שיכון עם השפעות ומסורות אפריקניות עמוקות - פתח בפניו דלת אל עולמם של הקומפארסות, הרכבים מוזיקאליים מסורתיים שהכניסו אותו אל חדרי החזרות. דיאז החל לנגן בקלאווה, כלי הקשה נפוץ במוזיקה הקובנית שמורכב משני מקלות עשויים עץ אשר מנפקים את המקצב, פיתח ושכלל את היכולות ובעזרת כישרון יוצא דופן, רגישות וכריזמה יצר סאונד וסגנון ייחודי משלו. "אני אוהב את התוף בשל הקשר המיוחד שנוצר בין הנגן, הסאונד והכלי", הוא אומר.

מאז שהגיע לניו יורק, בשנת 1999, דיאז היה לחלק בלתי נפרד מהפסקול המתהווה תמידית של העיר. כשהוא נשאל על הגירה, על החיים בניו יורק ועל הביט הפנימי שלו, האיש שנע על הציר שבין העבר לעתיד לא שוכח לרגע את אלה שהיו שם קודם. "משנות ה-40' ועד היום יצגו את התופים בניו יורק דמויות כמו 'קורטיחו', 'צ'אנופוזו', 'טיטו' פואנטה, 'קנדידו', מונגו סנטה מריה, ריי בארטו ורבים אחרים. עם ההגירה ההמונית מקובה משנת 1980 באו רבים נוספים כמו איגנסיו ברובה, 'פונטייה', דניאל פונסה ואחרים ויש, כמובן, גם את הקהילה הלטינית – 'אל באריו' – במנהטן ובברונקס. כל זה, כל ההיסטוריה הזו והאנשים האלה, הם שאפשרו את הקיום שלי בניו יורק. מבלי לשכוח את השורשים שלי, אני מתייחס לעצמי כאל אזרח העולם".

רומן-דיאז.jpg

רומן דיאז תמונת יחסי ציבור

הביקור בישראל ממלא אותו התרגשות. "זה הביקור הראשון שלי בישראל ואני מאד מקווה לחוות משהו מכל מה שקראתי על גדולתה ההיסטורית של ירושלים", הוא אומר ומוסיף: "מאז שהייתי ילד תמיד הדהד ברקע המשפט מתוך השיר 'Jerusalem tierra santa' (ירושלים ארץ הקודש –מ.י) ששמעתי בשכונות בהוואנה וגם מילות השיר: 'ראה, אני הולך לירושלים לרקוד עם אנשי בית לחם'. זה מלווה אותי". לקהל הישראלי הוא מבשל תכנית שתורכב מפולקלור אפרו קובני שכולל מזמורים, מקצבים, וריקודים של היורובה, קראבאלי, קונגו ומסורות הרומבה. במילים אחרות: מסע סוער וחד פעמי בנבכי האבולוציה של המוזיקה האפרו-קובנית.

המופע יתקיים ביום רביעי, 29 בנובמבר 2017 ב-22:30 באולם לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל בירושלים. פסטיבל הג'אז בירושלים יתקיים בימים רביעי-שישי, 29 בנובמבר - 1 בדצמבר 2017 במוזיאון ישראל ומועדון הצוללת הצהובה בירושלים. להזמנת כרטיסים