לפני 13 שנים הקים הבמאי ויוצר התיאטרון משה מלכא את התיאטרון הישראלי-אתיופי "הולגאב", ויצר מפגש בין השחקנים האתיופים והעולם שהם מביאים איתם, לבין שפת התיאטרון הפיזית והליצנית שפיתח, "זיץ". העבודה של מלכא עם השחקנים האתיופים לא ניזונה בשום דרך מאינטרס פולקלוריסטי או קהילתי, אלא מחיפוש אמנותי נטו, שמוצא את ביטויו גם בשתי ההצגות אותן כתב וביים מלכא, אשר יעלו במסגרת "פסטיבל הולגאב", פרויקט מבורך ויפה מבית היוצר של בית הקונפדרציה בירושלים – שהוא גם ביתו של תיאטרון הולגאב - המוקדש כולו לתרבות האתיופית.
 
סיפורים הומניים ומצחיקים
 
"הרומן שלי עם השחקנים האתיופים התחיל לפני 13 שנים, כשעשיתי בתיאטרון 'נטלה' את ההצגה 'שחורים', מאת ז'אן ז'נה", מספר מלכא. "כל הזמן הלכתי בתפר שבין יוצר מאד עצמאי בשפה שלו, לבין תיאטרון שהוא כביכול משויך לקהילה, אבל זה לא כך. יש פה שפה מאד מאד ספציפית, כמו בכל תיאטרון אמנותי אחר, כשבעצם אני משלב גם שחקנים ישראלים וגם שחקנים אתיופים.

"אני אפילו לא משתמש במילה 'קהילה'. קהילה זה אוסף של פרטים, ואני מדבר על הפרטים שנמצאים אצלי כשחקנים, וכל שחקן הוא פרט בפני עצמו, הוא קהילה בפני עצמה, וכאשר אני יורד אל המיקרו הזה, משם אני מגלה בכל פעם איזו שהיא הצצה אחרת אל הקהילה, אל הזהות היהודית-ישראלית-אתיופית, אל הרבה דברים שקשורים לדבר הזה, שמעניינים אותי כאיש תיאטרון, ולא אל הקורבנות והמסכנות שלא מעניינים אותי, ואותם אני ממש מנסה להעיף לעזאזל. אני מתעניין דווקא בסיפורים האציליים, ההומניים, המצחיקים, עם ההומור האירוני.

"אני חושב שזה שאני עושה את זה מתוך העולם שלי, מרסק כל מיני סטיגמות", אומר מלכא, "ולא מחזק אותן. כלומר מציג את האנשים שם בראש ובראשונה כשחקנים. אנשים שקודם כל מזוהים עם התיאטרון, ולאו דווקא עם איזו שהיא עטיפה של מסכנות."

שאני מתארת לעצמי שאתה בטח פוגש

"כן, אבל אני לא חושב שזה יכול להתקיים בתוך תיאטרון אמיתי. אני חושב שכשאתה מתעסק בסיפור עצמו, כולם הופכים להיות בני אדם, וזה כבר לא משנה. וזו אולי המטרה של התיאטרון הזה. לא לקדש את הקהילה, את הקהילתיות והפולקלור, אלא להפך, להמיס אותה, ולתת לאנשים האלה להיות בודדים, אינדיבידואליסטים, עוד פרט בתוך פסיפס אחד שלם.  כיוצר פרינג' שלא הולך בדיוק על האמצע, יש לי איזה סקרנות של יוצר. סקרנות לבני אדם, לתרבויות אחרות, הייתי אומר כמעט חוקר אנתרופולוגי כזה. זה נורא נורא מעניין אותי, בכלל, שלא להתכוון לזהות אלא לראות בנאדם בכל יצירה שלי, וזה מה שזה, תיאטרון ששובר סטיגמות." 
 



הכול אפשרי
 
מה פירוש השם הולגאב?

"בניבים מסוימים באמהרית הולגאב זה מין 'הכל פתוח', הכל אפשרי, הכל זמין, משהו שמאפשר להכל להתקיים. וגם בתיאטרון הזה, אפשר להגיד שכל הזהויות מתקיימות, כי זה תיאטרון שהוא לא אתיופי, אלא אתיופי-ישראלי. אני יוצר תיאטרון ותיק, שבעצם יצר איזו שהיא שפת תיאטרון, שקראתי לה 'זיץ', ואיתה עשיתי הרבה הצגות שקשורות לליצן המודרני, לליצן העמוק יותר, לדמויות מפוספסות, תלושות, אבודות, חסרות זהות. משהו בתוך כל השפה הזאת שאני מתעסק איתה בתיאטרון השוליים, בתיאטרון הפרינג' הניסיוני, האלטרנטיבי, הצליח לייצר גם קשר והשראה עם השחקנים מהמוצא האתיופי.

"משהו בזרות שלהם, בתלישות שלהם, בתמימות, נגעו בהרבה תכונות ומאפיינים של עולם הזיץ. זה עוד איזה שביל, עוד איזה חוט לתוך העולם שלי. לכן זה גם לא תיאטרון פולקלור. זה לא תיאטרון שמיועד לקהילה, מה שנקרא. זה לא תיאטרון שמנסה לספר לקהילה האתיופית כל מיני סיפורים. זה תיאטרון אמנותי, מקצועי, שמנסה להיות ברמה מאד גבוהה, עם שפה מאד מיוחדת ומסוימת. "

לא נחמדה לקשר רציני, מקור: אתר בית הקונפדרציה



איך היית מתאר את השפה התיאטרונית הזו?

"השפה שלי מתעסקת בתיאטרון פיזי, טוטאלי, וזה לאו דווקא מחייב תנועה אינסופית. הרבה פעמים זה גם מינימליזם מאד חזק, עד קולנועניות, עד אי-עשייה. אני אוהב להתעסק בשני הקצוות האלה. כמובן שההצגות שאני עושה דרך השחקנים האתיופים שונות מההצגות שאני עושה עם שחקנים אחרים, כי החומרים הם אחרים. הדברים שבאים לידי ביטוי הם אחרים. כשאני עושה הצגה אני נכנס לתהליך ארוך של שישה עד שמונה חודשים, שבהם אני כותב, דרך התהליך ודרך האימפרוביזציות, ועובר מסקיצה לסקיצה, עד שאני מייצר את הסקיצה הסופית.

"כך שזה יכול להתחיל מרעיון הזוי לגמרי, שבא ממקום אמנותי לחלוטין, ולא מתיישב עם מה שמביאה הקהילה הספציפית, ובתוך העבודה יש הקשרים לתוך העולם החברתי, לבעיות החברתיות, לבעיות של סטיגמה, של זהות, של גזענות, כל מיני דברים כאלה שצצים תוך כדי עבודה. ואז, גם אם אני אביא מעשייה מאד סוריאליסטית, דברים ייכנסו לשם, בדיעבד. אבל נקודת המוצא שלי היא תמיד הסיפור, והסיפור לא חייב להיות מחובר מאד למציאות בארץ. אני לוקח את ההשראה שלי מהשחקנים, וכל פעם זה משתנה לפי השחקנים שנמצאים באותה עבודה." 
 


משה מלכא, צילום: משה עתאר



סינדרלה באתר הכרויות
 
התיאור הזה מוביל אותנו באופן מאד טבעי לעסוק בשתי ההצגות שיעלה התיאטרון השנה בפסטיבל

"ההצגה הראשונה היא 'לא נחמדה לקשר רציני'. זו הצגת יחיד קומית, שבערך 40 או 50 אחוז ממנה הם מונולוגים של סטנד אפ, בהם השחקנית מדברת באופן חושפני על כל מיני דברים שקשורים אליה עצמה, אל הקהילה, אל מצב הקהילה בארץ, מונולוגים שנוצרו תוך כדי אימפרוביזציות ועבודה. אבל זו לא הופעת סטנד אפ. יש פה איזשהם חוקים של הצגה. הסטנד אפ מגיע מתוך העדינות של הסיפור ושל ההצגה שקורית שם. יש איזו פיוטיות בתוך העניין של הסטנד אפ. יש שם הרבה קטעים בלי מילים, שזה שוב, משליך קצת על הסגנון שלי, שהוא סגנון של ליצן מודרני ושל ליצנות בכלל.

"הסיפור הראשוני מספר על אישה שעברה כבר פרק ב', והיא מנסה למצוא את הנסיך שלה דרך האינטרנט. אז בהצגה, הסיפור הולך פעם לסיפור הלינארי, ולפעמים הוא מתרסק ומגיע למונולוגים מתוך התלאות האלה שלה בחיפוש. מצד אחד יש פה איזה סיפור סינדרלה של מישהי שממש עוברת ייסורים, ומצד שני יש את המונולוגים המעשיים על התיאטרון, על עצמה כשחקנית, עליה כאישה, עליה כאישה ממוצא אתיופי בארץ, על יחס המשטרה לאתיופים.

"יש פה איזה משהו פורץ דרך, שאישה ממוצא אתיופי, שחקנית, עושה סטנד אפ מאד חד, לא בדיחות שמצחיקות באופן מיידי, אלא קצת יותר מתוחכמות, כשהיא מסתכלת עין בעין אל הקהל הלבן, ולכן יש משהו מאד חדש מהבחינה הזאת."

ההצגה השנייה שתעלו בפסטיבל היא "צופית פיקאדו"

"זו הצגה שכבר הייתה, ואנחנו מחדשים אותה בכל מיני שדרוגים. ואם סיפרתי לך קודם על העניין של, אני לא הולך אל הקהילה ונובר באיזה סיפור של מישהו שהתאבד, אלא אני עף בדמיון, ואז דברים איכשהו מתחברים, אז פה מדובר על סיפור מאד הזוי, נונסנס, של אסירה מאד קשוחה, כמעט גברית, הייתי אומר, שמבלה את כל החיים שלה בכלא ומחוץ לכלא, ומסתבר שיש לה אחות שהיא, בעצם, הילדה הטובה, ויום אחד מודיעים לה בכלא שהאחות נעלמה, והיא מבקשת להשתחרר לאיזשהו חופש כדי לחפש אותה.

"אבל יש פה סיפור בתוך סיפור, מכיוון שמי שמספר את זה הוא איזשהו לוזר ממוצא אתיופי, שכל החיים שלו חולם לכתוב, ולכל אורך המחזה יש איזו שאלה אם זה באמת קורה, או שהוא כותב את זה עכשיו. וזה מגיע לכל מיני מקומות סוריאליסטיים, בחצר האחורית של מדינת ישראל, כאשר היא פוגשת כל מיני אנשים ממקומות שונים, בתחתית הסולם, ועד לסוף הביזארי. בהצגה הזו יש גם וידאו, ומוזיקה, ועבודת תנועה, והרבה דמויות, וזה משהו שהולך למקום קצת קומיקסי." 
 



צופית פיקאדו, צילום: שלומית מלכא


"הכי חשוב שיהיה אוכל במקרר"
 
למרות ההצהרה שלך על חוסר העניין שלך בקהילה האתיופית כקהילה, קשה שלא לשאול אותך על השינוי שחל בעולה האתיופי בשנים האחרונות, כי אתה עד לו מקרוב

"אני מלווה את השחקנים האתיופים הרבה שנים, אז אני רואה את השינויים. אני רואה את האנשים שלפעמים הפכו מהר מידי לישראלים, את אלה שחיים בתחושת קיפוח, ואני מניח שתוך כמה זמן הם כבר יהיו חלק מהשבטים, חלק מהעם הזה. זה עניין של זמן. לכן אני מנסה כל הזמן שהתיאטרון הזה יהיה ישראלי-אתיופי, שהוא יקבל את ההערכה שלו על היצירה האמנותית, ולאו דווקא בגלל שרואים שחקנים אתיופים על הבמה. זה ממש לא העניין."

איך מתקבלת בקהילה האתיופית הבחירה במקצוע של שחקן?

"אין הרבה שחקנים אתיופים. בעיקר אין גברים. הנטייה של הקהילה היא שקודם כל יהיה אוכל במקרר, זה הדבר העיקרי החשוב מאד. האמנות כמשהו שאתה הולך אליה וסובל איתה, בעיקר בתיאטרון, מבחינה כלכלית, וחי בתוך אי הוודאות של שחקן, מאד לא שייכת לתפיסה של הקהילה, שבה בעצם העניין הכלכלי הוא היסוד הכי חשוב, ולכן אני יוצר איזה תיאטרון שבו הם כן יכולים לעבוד בעוד דברים.

"אני לא עושה הרבה חזרות במשך השבוע, ואני לוקח את רוב העבודה, והולך לכתיבה מהחזרות שאנחנו עושים, כך שהתהליך מאפשר לי ליצור יצירת מקור אחת או שתיים בכל שנה. אבל בואי נגיד שזה לא קל למצוא שחקן או שחקנית עם תשוקה אמנותית טהורה שמוכנים ללכת על חיי הסבל האלה של שחקן. אמן, בעיקר מבחינה כלכלית, זה לא פשוט, והם גם צריכים להיות מתאימים לעבוד עם השפה האמנותית שלי, עם צורת העבודה, וזו צורת עבודה שהיא הרבה פעמים תובענית, פיזית לא מעט."

"צופית פיקאדו" תתקיים ביום ראשון, 10 בדצמבר, 20:30 בבית הקונפדרציה; "לא נחמדה לקשר רציני" תתקיים ביום שני, 11 בדצמבר, 19:30, 21:00, יום שלישי, 12 בדצמבר, 20:30 בבית הקונפדרציה;  "פסטיבל הולגאב" ה-8 ליצירה ישראלית-אתיופית יתקיים בין התאריכים 13-7 בדצמבר 2017 באולמות ברחבי ירושלים: תיאטרון ירושלים, בית הקונפדרציה, בית שמואל, ז'ראר בכר, מתחם התחנה הראשונה ירושלים ובמועדונים הצוללת הצהובה וזאפה. להזמנת כרטיסים: 02-6237000, *6226. פרטים נוספים באתר בית הקונפדרציה או בטל':  02-6245206, שלוחה 4