|
|
מהרגע הראשון שבו היא מתוודה על זה שהבמה בשבילה היא סוג של נופש מהבית, אתה יודע שהגעת למקום הנכון. תכנית ההישרדות שלה, היא אי המטמון שלך. אז לא מושלם שם בחוץ, אבל להתבונן בחיים דרך המשקפיים של לבנטל, זה לחבק הומור עצמי משובח וראייה מפוכחת וכנה."
|
|
|
|
פסיכוזות, נוירוזות ואובססיות - לכם יש פסיכולוג, ללבנטל יש הומור מטורף וקהל. ביקורת
מצב צבירה אמא
שבע וחצי. הבלונדיני עם התלתלים מסרב לצאת מהאמבטיה. "דווקא היום, אני ממלמלת לעצמי, זה ברור. דווקא היום!". החביתה כמעט נשרפה, הבייביסיטר הודיעה שהיא מאחרת "בממש כמה דקות", הבן של הדייט חזר בדיכאון מבית הספר ואף אחד בעיר הזאת לא מחכה לך עם חניה באזור הבימה. בפעם שעברה, מה שהפריד ביני לבין "החיים על-פי יעל לבנטל", היתה בחירה אומללה בכניסה הפחות מוצלחת לתל-אביב-יפו, עיר שבשעה שמונה וחצי בערב עולים חניוניה על גדותיהם ממש כמו המתח שלפני היציאה מהבית בערב, כשאת אם חד-הורית לילד בן שלוש. יצאתי. הכל הלך חלק. פחות או יותר. כלומר, אחרי שגיליתי שהמכנסים מוכתמים בחמסה שומנית מחביתה והחולצה הפוכה. זה מה יש. נכנסתי לאוטו ונסענו. "יום קשה?", אומרת לי הדייט, כלומר אחותי הרחמנייה, שמגישה לי אודם. "לשיפור מצב הרוח", היא אומרת. ומוסיפה: "וליתר ביטחון". אני נזכרת באחד מיני אינספור משפטים בלתי נשכחים של האישה והאגדה, ציפי פינס: "שימי אודם, אף אחד לא יראה מה את לובשת". זה עובד. פקקים - עברנו. חניה - פינק פארק אלוהי שמציל את המצב תמורת 10 שקלים בלבד - יש. אפילו קפה קטן הספקנו לפני. זהו. באולם. ממלאת את הריאות בנשימה ארוכה. עוצמת עיניים. פושטת רגליים לפנים - וואו. כאבו. הנשימה מתחילה לאט-לאט להתרווח לה. הנפש עוברת ממצב-צבירה-אמא למצב צבירה אחר, קצת נשכח, כמו קרוב משפחה שירד מהארץ וחוזר לביקור מה-זה-משמח עם מלא מתנות.
יעל לבנטל, תמונת יחסי ציבור
נוירוזות, פסיכוזות, אובססיות 211 מילים עליי בביקורת על מופע סטנד אפ. מה את עושה? אני שואלת את עצמי, ואז נזכרת. זה העניין. "החיים על פי יעל לבנטל" הם בדיוק זה. רק על ספידים. הרבה יותר שנון. הרבה הרבה יותר מצחיק. מופע היחיד של לבנטל כתוב מנקודת מבט של אמא לשלושה ילדים, בת זוג, שחקנית עם קריירה תובענית אינטנסיבית ומצליחה, שבתוך כל זה מצליחה איכשהו בדרך נס לשמר את הזיק, העיניים הבורקות, הסקרנות, הילדה הזו שמתחבאת לה בפנים. יש שם הכל - נוירוזות, פסיכוזות, אובססיות, הפרעות קשב וריכוז שדורשות ממך, הצופה, קשב וריכוז בשביל שניים שלושה לפחות. יש בו גם מרתון מרהיב של אסוציאציות, שגם אם הן מתפזרות מפעם לפעם לטובת אלתורים בשוליים, הבסיס איתן ולבנטל רצה על המסלול כאילו היתה פלורנס גריפית ג'וינר. זה כתוב טוב, ערוך מעולה ומוגש מצוין. אישי, נשי וטיפשי לפרקים, אבל לרגע לא אווילי או נמוך, ההיפך, זהו מופע שנון באופן שגורם לך לרצות לחבק אותה על ההבחנות, ההבהרות, ההנחות והאנחות. לא בטוח שהמכנה המשותף הרחב ביותר הוא מה שעמד לנגד עיניה בתהליך אסיפת החומרים. בניגוד לאחרים, שעוסקים בהכל מכל, נדמה שיהיה נכון לומר שהמופע של לבנטל מכוון לזוגות או יחידים עם ילדים, נשים וגברים עם מטען השנים והניסיון.
יעל לבנטל, צילום: דניאל קמינסקי
הומור עצמי משובח מהרגע הראשון שבו היא מתוודה על זה שהבמה בשבילה היא סוג של נופש מהבית, אתה יודע שהגעת למקום הנכון. מהרגע הזה ואילך תכנית ההישרדות שלה, היא אי המטמון שלך. אז לא מושלם שם בחוץ, אבל להתבונן בחיים דרך המשקפיים של לבנטל, זה לחבק הומור עצמי משובח וראייה מפוכחת וכנה. יעל לבנטל היא בראש ובראשונה שחקנית תיאטרון משובחת וקומיקאית מעולה וזה בא לידי ביטוי במופע, שמעבר לכל מה שתרצו, הוא פרפורמנס של אישה אחת שיודעת היטב מה היא עושה. לבנטל לא עוצרת באדום, אפילו לא לנשימה קלה, אצל כל אחד אחר זה היה יכול להתפרש כהפרעה. במקרה שלה אתה עומד נדהם מול הקצב ומידת המעודכנות. אפשר היה לפרוט את המופע לפרטים, לדבר על הנושאים שבחרה, לתת בראש עם אנקדוטות מתוכו. אפשר, אבל מיותר. היא, הרי, עושה את זה כל כך הרבה יותר טוב בלייב. אם הצלחתם להגיע לסוף היום ערים, המופע הזה הוא מתנה נפלאה שתשלח אתכם הביתה מחויכים וקצת יותר סלחנים כלפי עצמכם.
רכישת כרטיסים
04/12/2017
:תאריך יצירה
|