פסטיבל "האזרח כאן" בתיאטרון קרוב הגיע לשנתו השביעית, ונראה שהפעם התכנייה שלו מביאה מחזות עם קשר בולט במיוחד למציאות היומיומית בשיח החברתי בישראל. על רקע מאבקים שונים המתרחשים בימים אלה במדינה, מציע הפסטיבל מגוון הצגות שעוסקות בנושאים מדוברים, כמו היחס לקשישים, פערי מעמדות ויחסי כוח, וכן סחר בנשים, אלימות נגד נשים ודיון משפטי בתיק תקיפה מינית, מה שיכול להתקשר גם לקמפיין הרשת "Me Too", המעלה את המודעות לפגיעות והטרדות מיניות.

"תגיב בכלים שיש לך"

דורית ניתאי נאמן, מנהלת הפסטיבל ובתו של ניקו ניתאי שייסד את תיאטרון קרוב, מסבירה שהמחזות נבחרים מתוך רצון "לתת מנעד רחב של נושאים שאנחנו מטפלים בהם במהלך הפסטיבל. השנה, כחלק מהעבודה של האנסמבל בתיאטרון, עלתה 'אחת מעשר' שעוסקת באלימות נגד נשים. זה נושא שהתעסקנו בו הרבה, וכנראה שזה משהו שהדהד בחשיבה שלי כמנהלת הפסטיבל. זה לא סתם. ה-'Me Too' זה חלק מאיזשהו קול שיצא מתוך השיח, שצריך להתמודד עם זה."


ניקו ניתאי, צילום: קתלינה פלאמינזינאו

מצד שני, ניתאי נאמן מזכירה את המחזה "סדר בבית המשפט", שמדבר על מקומה של נאנסת שדרכה אל הצדק נסללת בעזרת מה שמדווח עורך הדין. "בין השופטת לבין הנאנסת יש בנאדם שמתווך, וגם בין הנאשם לשופטת", ממשיכה ניתאי נאמן, "אלה לא עימותים ישירים. כל המחזה עוסק בדיאלוג הזה בינם לבין העורך דין. את צריכה לתרגם לשפה משפטית את החוויה שעברת בשביל לקבל הכרה. זה מחזה מדהים וחד שכתב איתמר נצר שהוא גם מחזאי וגם עורך דין.

"'הבנות הכי יפות בעיר' מדבר על תופעה שהייתה בארגנטינה בין 1870 ל-1930, אז פעלה המאפיה היהודית להביא לשם בנות מפולין לעבודה בזנות. לאט לאט, היו להם 2,000 מוקדים כאלה ואי אפשר היה להשתיק אותם כי הם הצליחו לשחד את השלטון, את בתי המשפט ואת השוטרים. המחזה מתאר מקרה אחד, אבל התופעה הסתיימה בזכות מישהי אחת שהצליחה לברוח ולמצוא שוטר שהיה לו חשוב להוציא את הדברים לאור. שניהם הצליחו לעצור את התופעה, אבל זה לקח 50 שנה."

מה האפקט של הפסטיבל בתוך המציאות הישראלית העכשווית בעינייך?

"כשאנחנו עובדים על הפסטיבל זה אורך כשנה. האם אמנות יכולה לעשות שינוי חברתי, או שהיא מייצגת את המציאות החברתית - זו שאלה שאנחנו מתמודדים איתה. מה שאני תמיד אומרת, זה שבשבילי הפסטיבל הזה הוא הדרך לזעוק את הזעקה. זו השפה שאני מכירה. אם אתה רוצה להגיב – תגיב בכלים שיש לך.

"מעבר לכלים שלי, אנחנו עושים קול קורא ומפגישים בין יוצרים. כל המחזות שלנו מתמקדים בנושא של זכויות האזרח. השנה יש גם את הנושא של פוסט טראומה שאנחנו מדברים עליו גם במחזה 'כדור הברזל'. יש גם תערוכה בשם 'Post Memory' שמדברת על המקום של הזקן בחברה הישראלית, מאבקי הכוחות בחברה ב'שלייקס' ושלושת המחזות שמטפלים בנושא של נשים."


כדור הברזל, צילום: דובי צ'יזיק


פסטיבל אחד, היבטים רבים

חלק מההצגות הן בין הקומדיה לסאטירה.

"נכון. 'אחת מעשר' היא בכלל קברט מוזיקלי שיש בה שלושה ממדים: הראשון הוא הממד הריאליסטי שמבוסס על סיפורי נשים בזוגיות שעברו אלימות, וזה ממש מתואר כמו סצנות ריאליסטיות. יש שם גם שירים, שניקו ניתאי כתב ואור מצא הלחין, שאותם המשתתפים שרים כאנסמבל. ויש שם עוד היבט של דיאלוג בין גברים לנשים, כל מיני משפטים שאנחנו אומרים בזוגיות. שלושת הרבדים האלה מצליחים לייצר מצב שבו אתה גם צוחק, גם מזדעזע וגם מצליח להתרגש.

"וגם 'שלייקס' זו הצגה מאוד מצחיקה ואבסורדית על המאבק בין בעל ההון למישהו שעובד תחתיו. היא מדברת על זוג אנשים שמנהלים עסקים ומגיעים לארוחה אצל אחת העובדות. כל מאבקי הכוח שיש ביניהם עולים בתוך המיקרוקוסמוס של ארוחת הערב הזאת."


שלייקס, צילום: רפאל באייר

את חושבת שהומור מעביר את המסרים בצורה יותר טובה מאשר דרמה?

"כמו שאת רואה, זה משולב בתוך הפסטיבל שלי תמיד. זה לא חייב להיות רק בהומור, אבל אני מאוד מאמינה שבפסטיבל כזה הרצינות התהומית היא גם היכולת שלנו לצחוק ולהתבונן."

יש הצגות שנשארות בגדר חוויה רגעית ויש כאלה שמעבירות מסר שהולכים איתו הלאה. איזו השפעה את מרגישה שהפסטיבל מייצר אצל הקהל?

"לא חקרתי את זה, אבל יהיה מעניין להתבונן ולשאול אנשים אחרי זה. הפסטיבל מייצר מסגרת שהיא יותר עוטפת במובן הזה של תתבוננו ותסתכלו ותמשיכו להתבונן. יש את אירוע הפתיחה שנעמי בן אסא כתבה ומביימת, ואושר בית הלחמי משחק בו. זה כמו משחק מזל שעולה מתנדב מהקהל והוא אומר לו להוציא פתק ויש שם כמה צורות חיים. אם יצא לו נכה, יש אפשרויות כמו נכה צה"ל או נכה אזרחי. וגם במצב כזה, בסופו של דבר בגלגל החיים שלנו יכולים להיות שני נכים שאחד מהם יהיה עני והשני לא, או שני קשישים שאחד מהם ללא פיליפינית ואחד מקבל טיפול, עזרה ומעקב.

"בין ההצגות יש לנו קבוצת ילדים שרוקדת ברייקדאנס ויש אמן שהוא פליט והוא שר שירים מגאנה. התערוכה מלווה את כל ההצגות. זה מיני מעטפת שלוקחת את הפסטיבל ושמה אותו בהרבה היבטים, כמו גם להסתובב בתחנה המרכזית, בדרום תל אביב, בכריסטמס."


אחת מעשר, צילום: דובי צ'יזיק


פורצים גבולות

הפסטיבל נקרא "האזרח כאן" והוא מתקיים בתל אביב, עיר שלרוב מתויגת כזון עצמאי ומכונה לא אחת "מדינת תל אביב". שם הפסטיבל יכול להבהיר שיש מציאות שמתנהלת כאן והיא למעשה הישראליות עצמה. איפה את רואה את השילוב של תל אביב והמשמעות שלה בפסטיבל?

"בתוך תל אביב אנחנו ממוקמים בתוך פריפריה, אמנם לא גיאוגרפית אלא סוציו-אקונומית וחשוב מאוד להבהיר את זה. אנחנו פה לא במקרה. זה חלק מהאג'נדה והחשיבה שלנו שהתרבות החוקית צריכה להיות באזור הזה, ולייצר את השינוי דרך אמנות ותרבות, עם השיח שלנו עם השכונה והתושבים.

"הפסטיבל בשבילי הוא מאוד כאן, בתוך העולם הזה שאני נמצאת בו – אני לא מדברת על התחנה המרכזית החדשה שזה עולם בפני עצמו – אבל כל הזמן יש פה התבוננות ושיח ששונים אולי מהמרכז התל אביבי, שאני גם נמצאת בו. המיקום שלנו דווקא מייצר את הערבוב בין תל אביבים לבין אנשים שמגיעים מכל רחבי הארץ. זה כל כך נגיש. זה מדהים אותי, בכל פעם מתקשרים מאשקלון ומנהלל וזה כזה פשוט."


דורית ניתאי נאמן, צילום: אריקה לינור קוצ'וק

מה לדעתך סוחף אנשים ממקומות מרוחקים להגיע לפסטיבל?

"השיח שלנו, אנחנו מדברים בגובה העיניים. האמנים תמיד יוצאים דרך הקהל שיכול לדבר איתם בסוף ההצגה. הקרבה היא לא רק פיזית, אלא גם אנושית. וזה גורם לאנשים להגיע שוב. הייתי רוצה שיהיה פסטיבל שיתקיים בעוד כמה מוקדים, להעלות את זה בעוד מקומות. חשבנו השנה על האפשרות לקחת את הפורמט, שהוא כל כך מעצים, למקומות נוספים שבהם אפשר למצוא קבוצות שיכולות להופיע ולייצר שיח."

הפסטיבל יתקיים בין התאריכים 9-6 בדצמבר 2017 בתיאטרון קרוב, מתחם התחנה המרכזית בתל אביב. הזמנת כרטיסים בטלפון: 03-6885004, או באתר תיאטרון קרוב

רכישת כרטיסים באתר תיאטרון קרוב

לרכישת כרטיסים