צלקת של כמיהה

כל אדם שיחקור את עצמו פנימה, ימצא, באופן כמעט ודאי, איזו שהיא צלקת, קטנה או גדולה, של כמיהה בלתי ממומשת כלשהי שהניח מאחור. זהו אחד הצירים המרכזיים בהם עוסקת "אהבה וכאב", ההצגה החדשה של התיאטרון העברי, העולה ב-17 בדצמבר בבית ציוני אמריקה בתל אביב.

"אהבה וכאב" היא עיבוד בימתי לספרה של צרויה שלו, "כאב", המביא את סיפורה של איריס, מנהלת בית ספר שמתמודדת עם כאב פיזי שלאט לאט נפתח אל הרבדים הנפשיים שלו, הנמתחים בין פיגוע הטרור שנפצעה בו מספר שנים קודם, דרך האהבה הבלתי ממומשת לאהוב נעורים שנטש, ועד לכאבים שנמשכים, אולי, מדור קודם, ונספגו לתוכה.

גדי צדקה שעיבד ומביים גם משתתף בהצגה, ואיתו נבו קמחי, נטע בר רפאל, יורם יוספסברג, דורון גוברמן ופנינה ברט – זוגתו, שהקימה איתו את "התיאטרון העברי" לפני 11 שנים. מירי אלוני, שמכירה מקרוב את עולם המשחק הטלוויזיוני ("להרוג את סבתא", "צומת מילר"), משתתפת אף היא בהצגה, לראשונה כשחקנית על במת התיאטרון.



אהבה וכאב, התיאטרון העברי

"זה מרגש אותי עד דמעות"

"קראתי את הספר של צרויה שלו והוא מאוד ריגש אותי", מספרת פנינה ברט, המגלמת את איריס. "מה שמאוד נגע בלבי בספר הזה, וגם בהצגה, הוא שאני מניחה שכל אדם נושא בתוכו איזה אובדן, איזשהו חלום, איזו שהיא כמיהה אל. הרבה פעמים אנחנו מטילים את אי המימוש של החלום הפנימי שלנו על האחר, והרבה פעמים, כשאת כבר אשה נשואה, בעלת בית, אמא לילדים, זה מתגלגל לתוך פירוק הבית, עד פירוק האדם, פירוק הילדים, והספר הזה מראה את האפשרות של הפירוק ומניח אותו בצד אחד, אבל גם מראה את האפשרות של השיבה הביתה, מתוך הכרת הטוב הקיים בזמן העכשווי.

"הכרת הטוב שיש לנו בחיים האלה, והבחירה בחיים ולא בפירוק, זה יסוד הרוח של 'התיאטרון העברי'. הרבה פעמים החלומות שלנו נשענים על חוסר מגע. החלומות והכמיהות יושבים, הרבה פעמים, על הפחד לגעת במה שאנחנו לא מעזים. מתוך פחד, מתוך כאב.

"מה שצרויה שלו עושה בספר זה להביא את זה בסופו של דבר להכרת הטוב שיש בחיים. אם הרבה ספרים אחרים של צרויה נגעו בפירוק, והחיים שלנו נוגעים בפירוק, פה זה מגיע לבנייה, להכרת הטוב. וזה כל כך מרגש אותי, עד דמעות, אפילו ברגע זה. ולכן, מבעד לכאב, אם אתה יכולה להבין את הטוב, את מבינה את הפעולה הממשית בקיום הזה, שהיא לבנות ולהיטיב ולתת ידיים למשפחה. זה בעצם סיפור על הבית." 



שיקום אחרי פיגוע טרור 

"יש לזה עוד רובד", מוסיפה מירי אלוני, המשחקת את אמה של איריס ב"אהבה וכאב". "רובנו חיים בשגרה של החיים, והיא עשויה להיות שגרה טובה, שגרה נורמלית, אבל תמיד יש לנו באיזו שהיא פינה בראש איזה מין חלום על דבר שנדמה לנו שלא מימשנו, וזה הקונפליקט שאנחנו חיים איתו. הקונפליקט הזה קיים גם בסיפור של צרויה שלו וגם בהצגה הזו, ומי שיבוא להצגה יראה איך הגיבורה מתמודדת עם החלום הזה שהיא לא הצליחה לממש, ואיך זה נפתר במחזה הזה."

"איריס היא מנהלת בית ספר שנשואה למיקי ויש להם בת שנקראת עלמה", מספרת ברט על דמותה. "עשר שנים קודם לכן נפצעה איריס בפיגוע טרור בירושלים, לקח לה זמן להשתקם, וההצגה מתחילה, כמו הספר, באיזשהו כאב פיזי גדול שתופס אותה. בעלה לוקח אותה למומחה לכאב, ומסתבר שאותו רופא הוא אהוב נעוריה שנטש אותה כשהייתה נערה."

וזה מתחבר לכאב הפיזי שהיא חווה

"זה מתכתב עם אותו כאב, ולא רק איתו. אתה מבין שלכאב יש רבדים על רבדים. איריס היא בת לאמא שכבר חיה בתוך שכחה מסוימת של הזיקנה, ומפה לשם אנחנו גם מבינים שאביה של אותה איריס נהרג באיזו פעולה צבאית כשהיא הייתה ילדה קטנה, כך שאם אנחנו מושכים את קו הכאב הוא מגיע עד לשם, ואולי מגיע אפילו קודם, דרך אותם הורים שלנו שנושאים בתוכם את הכאב משם שם, מה שנקרא, מאירופה.

"וכך אותו כאב פיזי שנפתח מתחיל לפרום את שרשרת הכאבים שאנחנו נושאים כאן, במדינה הזאת, במציאות חיינו. אלא שבכוחות יוצאים מן הכלל אנחנו מתגברים מתוכם, ובונים את הבית שלנו, את המדינה, את הבית האישי, ואת התיאטרון, וכן הלאה וכן הלאה. המחזה נפער אל תוך כאב כדי להיבנות." 

מירי אלוני ופנינה ברט צדקה, התיאטרון העברי


"הדמות בנויה על סבתא שלי"
 
את דמותה של האם הנבלעת לתוך השכחה מגלמת מירי אלוני, שזה לה, כאמור, תפקיד ראשון כשחקנית בתיאטרון.

"אני עושה את אמא של איריס, אשה שמתקרבת כבר לגיל 80, חיה בבית אבות בדמנציה מוחלטת ולא מזהה כבר אף אחד. כשהחתן שלה, בעלה של איריס, מגיע לבקר אותה, היא חושבת שהוא העובד הפיליפיני ואומרת לו, 'אתה בכלל לא נראה פיליפיני...'. כשהבת שלה מגיעה אליה, היא שואלת אותה, 'מי את?'."

דמות שאנחנו מכירים, לצערנו, היטב מהחיים

"המחזה מאוד מחובר למציאות. אדם שחי בדמנציה זה מצב שהוא נורא מתסכל, בעיקר לאנשים הקרובים אליו. לי זה מזכיר את סבתא שלי, אסתר קוזלובסקי, שהייתה אשת 'השומר'. בעלה, מאיר קוזלובסקי, נפטר בגיל די צעיר, בשנות ה-50 לחייו, ואני הייתי הנכדה הראשונה שלה והקרובה אליה ביותר, וממש טיפלתי בה מילדות, אז הייתי מאוד קרובה אליה. ויום אחד, כשהייתי בשנות ה-20 לחיי, ובאתי אליה, אחרי שבוע שבועיים שלא פגשתי אותה, היא הסתכלה עליי ושאלה אותי, 'מי את?'. וזה רגע שאני לא יכולה לשכוח."

הכנסת משהו מאותה סבתא לדמות שאת מגלמת ב"אהבה וכאב"?

"בוודאי. סבתא שלי הייתה אשה מאוד חזקה, אחות במקצועה, וגם הדמות שאני מגלמת הייתה אחות שטיפלה באנשים. היא אישה מאוד אסרטיבית, אשת מעשה, שכל הזמן כועסת על החיים. היא כועסת על הכל. סבתא שלי לא הייתה כזו, אבל גם לה היו הרבה טענות", צוחקת אלוני.

"בעיבוד של גדי צדקה מהספר אל הבמה", היא מוסיפה, "הסבתא היא זו שמעבירה את מה שקרה בעבר ומיידעת, בלי כוונה – כי היא לא יודעת מה נעשה איתה היום, אבל היא חיה את העבר, זוכרת אותו ומדברת על מה שהיה אז – וכך החתן שלה מבין ממנה שלאשתו הייתה בעבר אהבה גדולה עם בחור שריסק לה את הלב כשנטש אותה בבת אחת. ואז הוא מבין שאותו אהוב לשעבר נעשה רופא, מומחה לכאבים, ובכוונה תחילה, ובצורה די מזוכיסטית הוא מפגיש את אשתו עם אותו מאהב שלה שהוא מומחה לכאב. לגלות תוך כדי הצגה מה היו המניעים שלו, זה כבר מרתק בפני עצמו. העיסוק הוא לא רק בכאב, אלא בקונפליקט שבין האהבה לכאב." 



אהבה וכאב, התיאטרון העברי


"איבדתי את אמא בגיל 11"
 
במעבר מהספר אל הבמה התווספה למילה "כאב" גם המילה "אהבה"

"גם נושא ההורות והאימהות שזור בתוך המחזה הזה", אומרת ברט. "הקשר אם-בת נוכח בהצגה, גם מצד האמא שכבר שוכחת ושואלת את הילדה שלה 'מי את?', וגם מצד האמא שאני לבת שלי בהצגה.

"זו אמא שעסוקה בקריירה שלה, שעסוקה בכאב שלה ובשיקום שלה אחרי הפיגוע ולא רואה את הבת, ושוכחת אותה במובן הזה. יש כל מיני צורות של שכחה. התפקיד שלי נושא כאב רב שחבוי עמוק, וכמה אפשר לחיות עם אובדנים?"

משהו שמן הסתם גם את מכירה מחייך שלך

"אני בקיאה בזה מאוד. בגיל צעיר מאוד איבדתי את אמא שלי בתאונת דרכים. הייתי בת 11. וזה כמו שאיריס עברה פיגוע, העניין הזה שכל החיים שלך מתפרקים, ואת צריכה לאסוף אותם מחדש. ההדהוד של הכאב מאוד עמוק בחיים שלנו, ויש לנו אחריות מאוד גדולה על החיים, לאסוף את השברים, ולהביא את האור.

"'יש סדק בכל דבר, דרכו יוצא האור' אומר לאונרד כהן. החיים שלנו שבורים, אבל האור צריך לצאת מתוכנו, ולהתחבר אחד אל השני ולהרגיש משפחה."

המילים "בית" ו"משפחה" חוזרות לא מעט בדבריה של ברט, ונוגעות ישירות גם לתיאטרון אותו הקימה עם בן זוגה, גדי צדקה, ואותו הם מנהלים אמנותית ביחד. 


"בינינו לבין הקהל אין דיסטנס"
 
"הסיבה שפנינו למירי היא שיש משהו בצורה שבה היא אוהבת קהל", אומרת ברט, "בנחלת בנימין אפילו, שזה פרויקט מדהים. התחושה שהקהל הוא דבר קרוב, הקהל הוא משהו שמכיר את מדורת השבט, את הרגש המשותף. במובן הזה הפנייה למירי הייתה לנו מאוד טבעית ומאוד שמחתי שהיא הסכימה לבוא ולהיות אתנו, כי זה אחד המאפיינים של 'התיאטרון העברי'.

"כל ההצגות שלנו הן בקשר עם הקהל והוא קשר חם ברמה שאחרי ההצגה אתה מתחבק עם הקהל, מדבר איתו, יש פה אנשים שבאו לפגוש אחד את השני ולהרגיש שאנחנו מעגל אחד של רגש משותף, של לב משותף. זה לא איזה קיר חסום בין הבמה לבין הצופה."

"גם בתהליך העבודה ב'תיאטרון העברי' יש המון אהבה", מוסיפה אלוני, "המילה 'אהבה' מרחפת שם באוויר."

"כל הזמן", ממשיכה אותה ברט. "אנחנו משפחה ואהבה".

"יש מטבח, שכולם יושבים ואוכלים בו ביחד", אומרת אלוני, "ואין דיסטנס בין המנהל לבין הבמאי לבין השחקנים לבין העובדים מסביב להצגה. כולם משפחה, וזה מאוד מתאים לי."

"בדיוק", אומרת ברט. "ואתה נכנס הביתה, לא לתיאטרון. אתה חוזר הביתה. בכלל, מירי אלוני, לפני הרבה שנים אחיה, מאיר אלוני ז"ל, שהיה אדם מדהים ושחקן נפלא ששיחק אצלנו בתיאטרון, שיחק את אבא שלי בהצגה 'קערת העץ', וטבעי מאוד שעכשיו מירי תשחק את אמא שלי. ככה סגרנו מעגל משפחתי." 
 


אהבה וכאב, התיאטרון העברי


"בחיים לא חלמתי על תיאטרון"
 
אם דיברנו על חלומות לא ממומשים, מירי, לשחק בתיאטרון היה חלום כזה מבחינתך?

"אני בחיים שלי לא עשיתי תיאטרון ולא חלמתי לעשות. זה תמיד היה נראה לי בית חרושת של מחזות, וזה נורא נוגד את האופי שלי כי אני אדם ששונא שגרה. קשה לי בשגרה, ותיאטרון זה בית חרושת: בבוקר חזרות, בערב נוסע להצגה שכבר הכנת, וכדי להתפרנס אתה צריך לעשות כמה וכמה הצגות ביחד..."

אז למה הסכמת בכלל לתפקיד?

"חכי... הסכמתי להצגה אחת... גדי פנה אליי, נפגשנו, קודם כל ראיתי בחור יפה, אמרתי וואו... ואז שמעתי שהוא כבר נשוי, אבל גם אני כבר נשואה, ואני גם זקנה, אז זה לא היה אקטואלי, אבל בכל זאת, להיות ליד גבר כזה יפה תקופה יכול להיות נחמד...", היא צוחקת.

"ראיתי שהוא איש כן וישר, הוא מאוד מצא חן בעיני כאדם, ואחרי שלמדתי להכיר אותו ואת העבודה שלו אמרתי לו, אתה אדריכל של תיאטרון. הוא לוקח פרויקט ובונה אותו כמו אדריכל, שכבה אחרי שכבה, ופתאום את רואה את ההצגה עומדת בצורה משגעת, עם תאורה מדהימה, עם מוזיקה נפלאה.

"המרכיב של המוזיקה זה אחד הדברים שאותי מאוד תפסו. את ההצגה מלווים בעיקר שירים של לאונרד כהן ויש גם נינה סימון אחד, שאני מעולפת עליה, וזה ממש קנה אותי. והדמות שאני מגלמת, של הסבתא, מעבירה את הצד הקומי בהצגה. בחיים דמנציה זה דבר נורא כואב לקרובים, אבל כשרואים את זה על הבמה זה דבר נורא מצחיק. כשזה לא נוגע לך זה מצחיק."

"כמו החלקה על בננה", אומרת ברט. "זו הצגה מאוד מרגשת, אבל גם צוחקים המון. מסתבר שכאב זה הרבה פעמים דבר מצחיק."

"החיים הם דבר קומי-טרגי", אומרת אלוני.

"וזו הצגה על החיים עצמם", מסכמת ברט.
 

ההצגה תעלה ביום ראשון, 17 בדצמבר 2017 בשעה 20:30 בבית ציוני אמריקה בתל אביב. להזמנת כרטיסים: 5184*

לרכישת כרטיסים