מוזיקה - רונן שפירא: אלבום העשור והעצב

המוזיקאי הישראלי שצבר מוניטין בינלאומיים והגיע לבמת האו"ם ולקרנגי הול, על האלבום שהמתין לצאתו במשך עשר שנים ומוקדש לאחיו המנוח

"מוזיקאי של שדות מוקשים", מכנה המשורר רוני סומק את רונן שפירא, בדברים שכתב על "The Sad Album", האלבום החדש שמוציא שפירא בימים אלה. "המוזיקה שלו היא חוק הכלים השלובים בין מסמר חלוד לפיטמה של בחורה".

והאלבום החדש של שפירא אכן מיועד למי שלא פוחד להיכנס למקומות הכי פרטיים בנפש, להיתקל בעירום של מוזיקה שבונה עולם משלה, ואומרת דברים בפשטות של אנשים מורכבים.

"בקיץ חם חשבתי להיות צרפתי / בוא ונקנה מזגן אמרה לי אשתי / והזכירה לי שבפעם הראשונה / שמענו רוול במיטה / זה היה עדין אבל מלא לחות / עם שיק מזרחי למרות התרבות / אז בוא ונקנה מזגן היא שוב מפצירה / ונטוס עליו לפריז הקרירה / נרגע / גע גע ננננ / נרגע" ("נרגע", מילים ולחן: רונן שפירא)

באותו קול עירום ובנגינה הווירטואוזית שלו על הפסנתר, שובר שפירא מילים וצלילים, מפרק אותם למלחמה ואז מחבר אותם מחדש לאהבה, ומאתגר את המאזין להתמודד עם דיבור פרטי של מי שלא יודע לנסות ולמצוא חן, עד כדי כך שלפעמים אני חושבת בפליאה מוחלטת על כך שהאיש הכל כך יחיד הזה מצליח בכל זאת למצוא לו מקום ולהתקיים בעידן שלא מאפשר הרבה מקום לאחרוּת.

רונן שפירא, צילום: איריס פשדצקי

זיכרון האח

כעשר שנים שכבו אצל רונן שירי "The Sad Album" ורק לאחרונה הוא העז להתמודד עם הסיפור שמאחורי הדרך שבה נוצר, ולהוציא אותו לאור. ביום חמישי הקרוב, 21 בדצמבר 2017, הוא יופיע במסגרת פסטיבל פסנתרים עם שירי האלבום באכסדרת תיאטרון ירושלים בשעה 23:00.

"האלבום הזה הוא טריביוט לאח שלי", הוא מספר, "שנפטר לפני שנתיים ורבע, בגיל 39, כשקפץ אל מותו מקומת קניון עזריאלי. את האלבום הזה הקלטנו לפני כעשר שנים, בבית שאני נמצא בו עכשיו, הדירה של ההורים שאחותי גרה בה כיום. אני כמעט ולא נמצא פה בדרך כלל, רק כשאני מבקר את אחותי, אבל זה לא קורה כל יום. זה לא ייאמן שאת מראיינת אותי בדיוק עכשיו, כשאני פה. זה כנראה מלמעלה, כי מרגישים פה עוד את האוויר שלו. כשאני נכנס לפה, כל מה שאני רואה זה אותו.

"הקלטנו את האלבום הזה כשחיינו בבית הזה ביחד, חיינו פה שמונה או עשר שנים, הוא אהב את המקום הזה, אני אהבתי להיות פה, ומבחינה יצירתית זה המקום שבו כתבתי את הדברים הכי נהדרים שכתבתי. חייתי פה חיים מאוד פשוטים. צבעתי את הקירות. זו הייתה מין דירה כזאת, הכי אמנותית, מכל הבחינות. כשהיו לו את הבלגנים שלו הוא היה מסתגר בחדר, משמיע לי דברים. אני שמרתי עליו והוא שמר עליי באיזו שהיא צורה כשהיינו פה."

איזה בלגנים?

"אחי היה סאונדמן ואיש מחשבים. הוא למד ב'רימון', היה האקר כזה של מחשבים, מה הוא לא עשה. אפילו בבית ספר הוא היה אהוב מאוד, והיה עושה תמיד דברים שהם קצת על הגבול, באיזושהי צורה. פעם, בכיתה י"ב, הוא פרץ למחשב ושינה את הציונים של החברים שלו לטובה. היה עושה שטויות גם, זה היה חלק מהעניין."

אתם יודעים למה הוא קפץ אל מותו?

"הוא סבל מסכיזופרניה, קשה לדעת ממתי. אני חושב שהוא ידע מזה והסתיר את זה מאתנו. אני לא יודע כמה הוא רצה לעשות את זה סופי, כשהוא קפץ, אבל התוצאה היא שהוא לא פה. הרגשנו שהמצב שלו לא טוב. בשמונת החודשים האחרונים לחייו הוא נעלם, לא חי בבית, חי בטבע, לא הצלחנו לתקשר איתו, וניסינו למצוא אותו. פנינו לכל הרשויות, ובגלל כל החוקים של צנעת הפרט לא דאגו לו. השתמשו בכל מיני תירוצים שאני יכול לקרוא להם רק 'טמטום קפיטליסטי פורמליסטי'.

"כשמערכות עובדות לפי כדאיות, וכל אחד דואג רק לתחת שלו, אז לא דואגים לאחרים ולא חושבים איך להציל את הבנאדם, אלא חושבים רק אם מותר או אסור - וזו לא צורת חשיבה של חברה שאמורה להיות בה ערבות הדדית. זה תהליך שקורה כבר הרבה שנים. הערבות ההדדית הולכת ואוזלת והכל הופך להיות מוצר, ומוצר זה שאלה של כדאיות. למרות הלחץ הכבד של ההורים שלי על הרשויות, הרשויות שיחקו אותה ראש קטן, אין לזה הגדרה אחרת.

"אז זה קודם כל טריביוט לאח צעיר, שאתה נורא קרוב אליו, בנאדם שהיה מקסים, יפה, מדהים, בלי אינטרסים. אני לא יודע אם אפשר לחשוב היום על אדם שאין לו אינטרסים. הכל אצלו היה נקי. עניין אותו רק הדבר עצמו, לא מה זה ייתן לו במובן החומרי. הוא פעל ממקום מאד נקי, ובמובן מסוים אולי זה גם מה שפגע בו, כי אנשים לא היו כאלה."

"האמת צריכה לצאת"

"זה שיר על חורף / ועל כדור בעורף / פתאום הוא בא / העור כבה / זה שורף נורא" ("שיר חורף", מילים ולחן: רונן שפירא)

"את האלבום הזה עשינו בחורף, לפני כעשר שנים, והוא השקיע שעות באלבום הזה. הקלטנו אותו בבית עם מיקרופונים שהוא בנה בעצמו, אחרי זה הוא ישב שעות ועשה את המיקסים ואת האפקטים שהוא שם, ועוד כשהוא חי הוא אמר לי, 'וואו, אלה השירים הכי יפים שלך, זה הכי קרוב', והוא גם צדק. כי זה נורא קרוב. זה טקסטים שלי, בלי ניסיון לעבוד עם מבצעים, או עם תזמורות ועם כל מיני אנשים שמנגנים את המוזיקה שלך. אני פשוט כותב, ומנגן ושר. השירים נכתבו על פסנתר רוסי פשוט, הוקלטו בצורה הכי פשוטה שיכולה להיות, אין תזמורת פילהרמונית, אין פה קרנגי הול, אין פה את כל הפאר הזה."

וכשהוא מדבר על הפאר הזה, שפירא יודע על מה הוא מדבר. בגיל 51 ממשיך הסיפור שלו להיות קיצוני, מטורף ונהדר לא פחות ממנו. בארץ אפשר לקרוא לו אמן של אמנים, וכמו שאתם מריחים, הנה קרב גם הגילוי הנאות על ההיכרות המקצועית שלי ושל שפירא, לאורך השנים, ועל הגאווה שלי להגיד שבשבילי הוא גם חבר.

ברי סחרוף, מיכה שטרית וערן צור הם השמות העיקריים שעבדו עם שפירא, אבל נדמה שהאקלים התרבותי הישראלי הוא לא כזה שאמנים כמו רונן שפירא יכולים לפרוח תחת צלו. בעולם הוא קיבל כבר מזמן את הגושפנקה לייחודיות שלו ואת המקום הראוי לו. ביפן הריעו לאופרה שכתב בסולם משלו, שקיים רק אצלו, לאחרונה הופיע בקרנגי הול, ושנה אחר שנה פתח את מושב האומות המאוחדות.

"פתאום אתה מבין שהחיים קצרים", הוא אומר, "והדברים צריכים לצאת בצורה שאנשים ידעו עליהם, ושאני עושה דברים כל כך אינטימיים וכל כך יקרים ללבי, והאמת צריכה לצאת. דברים צריכים לצאת, במיוחד כשהם אמיתיים, ולא רק דברים מפוארים שנמצאים באולמות חשובים. השירים שלי הם הבסיס להכל. לכל היצירות שעשיתי בקרנגי הול, והאופרות ביפן שעשיתי והצליחו וקיבלו כבוד, זה הכל יושב על השירים האלה, האינטימיים, על הטקסטים שאני כותב בעצמי, על הפסנתר.

"הכל יושב על הדבר הפרטי. אנחנו יכולים מחר להופיע בעצרת האומות המאוחדות כמו שהופעתי, אבל זה הכל מתחיל מהמשפחה שלך, מהאחים שלך, מהחברים שלך, מהמקום הנורא פרטי של החיים. שם העניין האמיתי. אפשר לדבר על היסטוריה, על אברהם אבינו, על דת, על מדע, אבל הכאב של המוות של אח שלי זה משהו שמאפיל על הכל. יש רגעים שבהם הכל מאבד משמעות. ההיסטוריה, מי שאתה, הכל מאבד משמעות עם כאב כזה, וזה גם מראה איפה האמת, איפה מה שבאמת חשוב. זה אני והילדים שלי, והבית שהקמתי, וההורים שלי, וכמובן החברים, אבל זה הדבר הפרטי הזה.

"החיים זה דבר נורא מקומי. אנחנו יכולים להיתלות בכל מיני ענפים של שינוי תרבותי, של רפואה מתקדמת או אמנות שמתקדמת, אבל הכל מתחיל מהבית, מהמקום הכי פרטי, אחרת זה בולשיט בעיניי. זה סתם הפלצה אקדמית כמו אלה שהעולם מלא בהן: או הפלצות אקדמיות, או פופ מהונדס. ואין בזה כלום. זה רק יפה, זה רק מרשים, זה רק מעניין, זה רק מפואר, יותר או פחות, אבל זה לא הדבר האמיתי.

"אפילו את הרגשת את זה כשישבנו ושרנו בלייב שיר שלך או שלי. זה דבר אמיתי. אחרי זה, כשעושים כל מיני פלייבקים ומהנדסים ומשפרים, אני לא אוהב את זה, ואם אני משתמש בטכנולוגיה זו טכנולוגיה פרימיטיבית. אני לא מתקן תפקידים, אני כותב בעט, לא מוחק כמעט דברים שאני כותב, אני מוציא כל הזמן את מה שאני כותב ליוטיוב ולפייסבוק, על בסיס כמעט יומיומי, ולפעמים אני גם לא מספיק לשמוע את כל מה שאני כותב.

"לא הכל צריך לשמוע. הנה, כמו שאני שומע מאחוריי עכשיו את הילדים שלי מדברים ואני לא שומע כל מילה שהם אומרים. העניין זה האווירה. זה הדבר האמיתי שקורה. מה שיש באוויר, לא כל פרט. לשלוט בכל פרט זה לא החיים עצמם."

ברי סחרוף, מיכה שטרית וערן צור. צילומים: דניאל יוספוב, איליה מלניקוב, שרון דרעי

יש פער בין ההכרה במוזיקה שלך בעולם לבין זו שאתה זוכה לה בארץ.

"בעולם כתבו בצורה מפורשת במקומות הכי חשובים ששיניתי, שהעליתי מדרגה את התרבות המערבית. כתבו את זה בעיתון מרכזי ביפן. להופיע באו"ם זה כמו להופיע מול האפיפיור, ועשיתי את זה שנה אחרי שנה ברצף בפתיחה שלהם, עם המבצעים הכי טובים, מול המדענים הגדולים בעולם. רויטל חכמוב, שהיא פסנתרנית בינלאומית, מנגנת יצירות שלי. בהונגריה, ב'ברטוק הול', מנגנים יצירות שלי, הכל קורה בחוץ. ביפן העליתי אופרה שלמה בסולם שהמצאתי."

ובארץ?

"גם בארץ עשו. הפילהרמונית עשתה, כולם עשו, אבל משנה לשנה אתה צריך להזכיר לכולם שאתה קיים, וממה שנהיה פה היום ראיתי שכל אחד שעושה יזמין ממישהו שכדאי לו, שייתן לו משהו בתמורה. יזמין גם אם לבנאדם לא באמת מגיע, אלא אם הוא נמצא בעמדת כוח ויכול להחזיר לו. הבעיה זה לא אני, כי אני מסוג כזה שבכל מקרה מחזיק מעמד. איכשהו הכל מתגלצ' עליי, ואני גם לא אחד שנעלב. אני מתקשר, לא משחק משחקים. אבל יש אנשים שהם לא כאלה."

אחיך?

"הוא בכלל לא ידע לדאוג לאינטרסים שלו. אנשים ניצלו אותו ולא שמו לב מי הוא היה, היו כאלה שהיו מקסימים, והיו כאלה שלא, שדחפו לו סמים שלא תרמו לאישיות שלו, הוא נסע להודו והיו דברים שהוא לא היה צריך לגעת בהם, ואני בטוח שגם זה זירז כמה תהליכים."

Big In Japan

איך הצלחת להגיע כל כך רחוק בחו"ל כשבארץ ההכרה קטנה יותר?

"כל פעם זה קורה בדרך אחרת. לפעמים מבצעים מהארץ שאוהבים אותי ומצליחים בחו"ל לוקחים אותי, לפעמים זה דרך התיאטרון, כמו רות קנר שלקחה אותי ליפן בפעם הראשונה, כל מיני אנשים טובים שקולטים. פה אי אפשר לממש את זה, כי זה מקום שעסוק בהרגעה עצמית. ומה שהכי חמור עכשיו בתוך כל ההרגעה העצמית הזאת היא שקודם עוד הייתה פה ערבות הדדית, אבל אתה חי פה על חבית של חומר נפץ, במקום שמכוונים אליו 6,000 טילים, מקום מרשים ועם המון היסטוריה והכל טוב ויפה. אבל כשהכל נמדד בהצלחה חומרית, אתה רואה שאנשים פועלים בראש אמריקאי, וכולם עובדים מהראש - מנהלים, תזמורות, מערכות שלמות שעובדות מהראש, ודואגות שהכל יהיה יעיל. יביאו עשרה נגנים או עשרה מורים ויעסיקו חלקי משרות ויגידו שזה כדאי, שאין מקום לסנטימנטים. ואם אין מקום לסנטימנטים אין אמנות, אין משפחה, אין מדינה, אין שום דבר שהוא אמיתי. ביפן שוטר היה עובר על החוק כדי למצוא מישהו כמו אחי."

זה נשמע לי קצת מטורף. יפן מקוטלגת אצלי כמקום שבו ההיצמדות לחוק היא טוטאלית.

"נכון, אבל הם היו עושים את הקומבינה ואומרים, יכול להיות שהחוק לא לצדנו, אבל אנחנו צריכים למצוא איך להגיע לאיש הזה כי אנחנו צריכים להציל אותו. ביפן, ברגע שאתה מדבר איתם, הם אומרים, תן לי לחשוב. אני אחשוב ואני אמצא את הדרך להגיע אליו. ראיתי את זה גם בקונפליקטים אמנותיים, שהם פותרים אותם לא ב'כן ולא' אלא מוצאים דרך לרצות את שני הצדדים.

"הם מבינים את החיים בצורה עמוקה, במובן התרבותי למשל. הם לקחו אותי ובעצם בלעו אותי, שמו עוד שכבה וערבבו אותי עם התרבות שלהם. פה צוחקים על כל דבר שהוא אחר. שם, זה ייראה להם מוזר, אבל הם יתנו לזה כבוד, לאדם מבוגר, למורה. למורים הם בכלל יתנו את הכבוד הכי מדהים. קודם כל המורה. הם דלוקים על איזה משהו אז הם עושים אותו. פה, אלה שדלוקים בעיניים בסופו של דבר נזרקים לאשפתות."

ויחד עם זאת אתה פה.

"ויחד עם זאת, זה המקום הכי מדהים בעולם, רק שהכיוון בו לא טוב. זה משהו שהוא כלל עולמי, אבל פה זה מאוד בולט, כי זה מקום מאוד קטן. עם כל המדהימות שישנה פה, הכיוון של הכדאיות הופך את המקום הזה מאוד דורסני, וזה משהו שהוא מאוד לא יהודי. היהדות מדברת על חמלה ועל ערבות הדדית, לפני כל הדברים האחרים, ואם אתה רוצה להיות אור לגויים ולשנות את הגלגל אתה לא יכול לעשות שינוי באקלים של יעילות. 'יעילות' הולך יחד עם טוב מאוד, לא עם גאונות, לא עם שינוי, לא עם צמיחה רוחנית."

ביום חמישי אתה מופיע עם החומרים מהאלבום בירושלים.

"זו הופעה פתוחה, אני אנגן שם גם חומרים מהאלבום וגם חומרים אחרים, והאמת היא שאני הולך לעשות מה שבא לי. יש לי סט של מלא דברים, ואני הולך לעשות אותו לפי האנשים שיבואו, ולפי מה שאני ארגיש באותו רגע. תמיד הייתי כזה אבל עכשיו זה הקצין. כל העניין של לעשות משהו שהיה כבר, לא עובד לי. אני מרגיש שאני יוצר באותו רגע, כמו ציור שאני מצייר, ועוד ציור ועוד ציור, וגם אם אני מציג את החומרים מהאלבום, זה בלבוש של המקום החדש שאני נמצא בו. אם מדברים על מוזיקה, זה בעיניי מה שמוזיקה ואמנות צריכות להיות, כל פעם סוג של ציור חדש."

הפסנתרן והמלחין רונן שפירא יופיע בקונצרט סולו במסגרת פסטיבל פסנתרים בתיאטרון ירושלים, ביום חמישי, 21 בדצמבר 2017, בשעה 23:00. רכישת כרטיסים בטלפון: 02-5605755, או באתר תיאטרון ירושלים