אני ואתה נשנה
 
כשהמרצה הבלתי נשכח שלי בקורס לתולדות המוזיקה, זכריה פלווין, עשה לנו את החיבור בין האורטוריות של הנדל, שרבות מהן היו בנושאים מקראיים, לבין הנכונות של בלפור, שהעריץ את הנדל, להעניק את ההצהרה שפתחה את הפתח הכי גדול ליצירת מדינת ישראל, נשמעו לנו הדברים רחוקים ולפעמים, אם לומר את האמת, גם לא לגמרי בטוחים. כשסיפר לנו על הכנסייה ששלטה במוזיקה עד כדי הכתבת מרווחים אסורים לשימוש, וכמות קולות מסוימת שבה מותר להרמן מוזיקלית, לא הצלחתי להבין מאיפה להתחיל לאכול את זה בכלל.

ביקור אחד בתערוכה החדשה באגף האדריכלות והעיצוב של מוזיאון תל אביב, "מוזיקה אסורה, תקליטי רנטגן בברית המועצות, 1964-1946" - שכבר מהשם שלה ידעתי שאני חייבת ללכת לראות אותה - סידר לי את הראש בשנייה, וגרם לי להבין את מה שבאופן פרדוקסלי מבין, לפעמים, הממסד, יותר טוב מהמוזיקאים עצמם: כמה כוח יש למוזיקה לשנות עולם, ואיזה תפקיד חשוב יש, לפעמים, ליוצרי אמנות בכלל ולמוזיקאים בפרט.

השאלה הבאה שיוצאים איתה מתערוכה כזו היא איזה שימוש אפשר לעשות בכוח הזה ומה משמעותו היום, בעידן שבו נדמה שהכל כבר מותר והמוזיקה הופכת לתחום שהוא בעיקר מסחרי, אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת, כנראה. 


סטיבן קוטס ופול הרטפילד, אוצרי התערוכה. צילום: איציק בירן

  
איסור על ג'אז, פופ ורוק

"עצמו את העיניים לרגע, ותחשבו על שיר אחד שבאמת חשוב לכם", אומר סטיבן קוטס, אוצר התערוכה, מלחין ומפיק מוזיקלי שחוקר את היחסים בין מוזיקה לבין תרבות. "זה לא חייב להיות שיר מעולה, פשוט שיר שאתם אוהבים. עכשיו, דמיינו שאסור לכם לשמוע יותר לעולם את השיר הזה. הסיפור של 'מוזיקה אסורה' החל, מבחינתי, לפני כשש שנים, בסנט פטרסבורג, שם הופעתי עם הלהקה שלי. אחרי ההופעה הלכנו לקניות בשוק הפשפשים, ושם מצאתי דבר מאוד מוזר.

חבריי הרוסים לא ידעו להסביר לי מה זה, הבחור שמכר את זה לא ידע להגיד על זה הרבה, אבל קניתי את זה והבאתי את זה איתי ללונדון, וזו הייתה תחילתו של מסע. הדבר שקניתי היה בעצם פתח לעולם אחר ולסיפור על תרבות אסורה, על טכנולוגיה מחתרתית, אבל בעיקר, סיפור על כמה מוזיקה משנה."

הדבר הזה שגילה קוטס בשוק הפשפשים היה שקף של צילום רנטגן, כזה שמוטבעות עליו עצמות השלד כפי שאנחנו מכירים מכל בדיקת רנטגן שגרתית, ועליו חרוטה הקלטה של שיר שהתגלה כ- rock around the clock. במסע הזה שלו גילה קוטס את התקופה שבין שנות ה-40 לשנות ה-60 במה שהיה ברית המועצות, תקופה בה אסר הממשל לשמוע מוזיקת ג'אז, פופ ורוק שעשויה להחדיר תחושות של חופש, לתפיסת אותו ממשל, באזרחים, ולעורר בהם ערכים שיאיימו על המשטר הסובייטי.


Recording Lathe by Rudy Fuchs, 1950s. מחתרת הקלטות, סוף שנות ה-50

רנטגן זוהר בחושך

קוטס צירף למסע את חברו הוותיק פול הרטפילד, צלם דיוקנאות בריטי ידוע שעובד בעיקר עם תעשיית המוזיקה. בעשור האחרון צילום אינספור להקות ומוזיקאים בינלאומיים ובמקביל הוא משמש כצלם הדיוקנאות הרשמי של בית הנבחרים ובית הלורדים בווסטמינסטר. יחד יצרו השניים את התערוכה שהחלה מאוד בקטן בלונדון, עברה בהתרחבות מסוימת למוסקבה, ומוצגת כעת בגרסה הרחבה ביותר שלה באגף אניאס ובני שטינמץ לאדריכלות ועיצוב של מוזיאון תל אביב.

בתערוכה תוכלו לראות מקרוב, בין היתר, את תקליטי הרנטגן הללו, דוגמאות של מכונות העתקת מוזיקה ביתיות מחתרתיות ומאולתרות, דוגמאות לדרכים נוספות להפצת מוזיקה אסורה באותה תקופה, הדמיה של מעבדה מוזיקלית מחתרתית כמו אלה שפעלו בברית המועצות בתקופה המדוברת, ובנוסף, סרטים דוקומנטריים הממחישים לצופה שגם היום, במקומות מסוימים בעולם, המצב אינו שונה כל כך מזה המוצג בתקופה הסובייטית החשוכה – תוצאה של שיתוף הפעולה בין קוטס והרטפילד, לאוצרות הישראליות של התערוכה, מאירה יגיד-חיימוביץ' ומאיה ויניצקי. 
  
החלק המסעיר, אמנותית, אנושית וטכנולוגית, בסיפור הזה, הוא, כאמור, הדרך בה עקפו אנשים מסוימים את האיסור הזה, כשיצרו עותקים לא חוקיים של מוזיקה מצונזרת על ידי חריטה שלה על גבי שקפי רנטגן מבתי חולים. העתקת השירים, שכללו גם מוזיקת מהגרים, שירי כלא ושירי צוענים, עלולה הייתה להביא אותם לבתי הכלא, כפי שאף קרה לחלק מהם. 

בתערוכה מוצגים תקליטי הרנטגן הללו, ולצדם פריטי וינטג', רישומי תעמולה סאטיריים שיצר הממשל הסובייטי כדי לצייר את צרכני התרבות המחתרתית הזו כאנשים עלובים שדינם להרוס את חייהם וחיי משפחתם וסרטים בהם מוקרנים ראיונות עם פעילי אותה תקופה, כאלה שיצרו את תקליטי הרנטגן, מכרו אותם וצרכו אותם. 


"אמרו לי, בנות (למה אתן אוהבות גברים חתיכים)". אמן לא ידוע, תקליט רנטגן


 
"הרוסים לא יודעים על זה"
 
"בשוק הפשפשים ברוסיה מצאתי את תקליט הרנטגן הזה, תקליט כזה של 78 סיבובים לדקה כמו שהיה פעם, עם שיר רק על צד אחד שלו", מספר קוטס, "אף אחד לא ידע מה זה, אז ניגנתי את זה וגיליתי עליו את השיר rock around the clock. ואז הרגשתי שאני חייב לגלות מה זה, מי עשה את זה, למה עשו את זה. שיתפתי את פול, ושש שנים אחר כך אנחנו כאן, עדיין מנסים להבין את הסיפור. התערוכה הזו היא הסיפור של האנשים שעשו את זה ושל הסיבות שבגללן הן עשו את זה והדרך שבה הם עשו את זה."

מה היו הצעדים הבאים שלך אחרי אותו גילוי ראשון של תקליט הרנטגן? איך בעצם המשכת את המחקר? לאן פנית?

"בכל פעם שהגעתי להופיע ברוסיה שאלתי על החומר הזה ואף אחד לא ידע לענות לי. ואז פגשתי רוסי, אקדמאי שחבר הכיר לי, והוא הכיר לי את רודולף פולק, האיש שמצולם בסרט שמוקרן בתערוכה. ראיינו את רודי והוא פתח לנו את הדלת לאנשים נוספים. אחד הוביל אותנו אל השני והתחלנו להבין את הסיפור הזה, שאגב, אין עליו כמעט תיעוד כתוב. הדבר המוזר השני הוא שתערוכה הזו הוצגה גם ברוסיה, ומסתבר שרוב האנשים הצעירים ברוסיה לא מכירים את הסיפור הזה. אנשים מבוגרים זוכרים את תקליטי הרנטגן, ואולי גם כמה היפסטרים, אבל רוב הצעירים ברוסיה לחלוטין לא מודעים לזה."


תערוכת מוזיקה אסורה, צילום: איציק בירן

ומה גילית בתוך עבודת המחקר הזו?

"לגבי החלק הטכני, יש כאן שני סוגי תקליטים. גם תקליטי הרנטגן, שאותם כולנו הכרנו כילדים כפריטי פרסומות (דומים לאלה שחולקו כפרסומת לבנק עם אחד השירים של להקת "תיסלם", למשל – ט.ג.), ויש כאלה שהוקלטו אחרת. באמריקה היה פעם מין תא כזה, כמו של טלפון, שהיו נכנסים לתוכו, שמים בו כסף ומקליטים את עצמך מעביר מסר כלשהו למישהו. זו הייתה טכניקה נוספת שבה השתמשו כדי לכתוב את המוזיקה האסורה לתוך משטחים שונים.

"בברית המועצות העתיקו את המכונות האלה ובנו מכונות ביתיות, והשאלה שלי הייתה, למה הם עשו את זה? הסיבה היא שבתקופת המלחמה הקרה, בשנות ה-40 וה-50, מוזיקת פופ מערבית הייתה אסורה, וכך גם מוזיקה שנוצרה על ידי מוזיקאים רוסים שגרים במערב, או על ידי יוצרים שכתבו על הצד האפל של החיים. אם היית מוזיקאי ברוסיה, כמוני או כמוך, לא יכולת להקליט את המוזיקה שלך אם לא היית חלק מאיגוד הכותבים או איגוד המלחינים. אז לא הייתה להם אפשרות להקליט מה שהם רוצים, כך שהתרבות הזו גדלה כתגובה לזה שכל כך הרבה מוזיקה הייתה אסורה. אנשים לא יכלו לשמוע את המוזיקה שהם רוצים לשמוע, ולא רצו לשמוע את מה שהפוליטיקאים אמרו להם לשמוע, והם החלו להקליט בצורה מאוד מוגבלת, עד שהם גילו שאפשר לחרוט את המוזיקה על שקפי הרנטגן, אותם הם השיגו מבתי החולים." 


תערוכת מוזיקה אסורה, צילום: איציק בירן

 
"מי שנתפס נכנס לכלא"
 
מה קרה למי שנתפס?

"כמו שאפשר לראות בראיונות עם אנשים מאותה תקופה, שהם היום כבר מאוד מבוגרים, אם נתפסת יוצר תקליטים כאלה זה כלא בטוח. אם נתפסת קונה אותם, היו מתחילים לעקוב אחריך ולבדוק אותך. יש פה גם סרטים משנות ה-50 שמראים את הקג"ב עוצרים על זה אנשים."

מדהים שהאנשים שהבינו כמה המוזיקה יכולה להיות משחררת הם דווקא הפוליטיקאים. איפה הכוח הזה נמצא היום, בעולם שלנו?

"זו נקודה טובה. הם ידעו אז שמוזיקה משמעה חופש ולכן לא רצו שאנשים ייחשפו אליה, אבל בעולם שלנו, כשאנחנו יכולים לעשות הכל, באופן מוזר יש היום פחות כוח למוזיקה, וזה באמת מעט עצוב."

עד כמה לדעתך תרמה אותה תופעה מוזיקלית מחתרתית באמת להתפרקות הסובייטית שבאה שנים לאחר מכן?

"זו שאלה טובה. התרבות הזו נגמרה בערך בשנת 1964, ואחרי זה אנשים שם המשיכו להקליט בקלטות. בשנות ה-80 תרבות הקלטות הייתה עצומה, ואנשים התאספו בקונצרטים לא חוקיים, אז אני חושב שזה שיחק תפקיד מסוים בפרסטרויקה, זה היה חלק ממה שליווה את התחושות של האנשים הצעירים שלא הבינו למה הם לא יכולים לשמוע את מה שהם רוצים, אז זה תרם בדרך מסוימת להתנגדות, אבל זה לא מה שגרם לה."

Another brick in the wall

"בדיוק." 


תערוכת מוזיקה אסורה, צילום: איציק בירן

  
"אני חי בעולם דיגיטלי"

האם אתה מוצא ששש שנות המחקר הללו השפיעו עליך כמוזיקאי?

"אני חושב שבמונחים של המוזיקה שאני עושה, תמיד אהבתי מוזיקה כזו, ג'אז, רוקנרול, טנגו רוסי, אבל מבחינת השפעה על המוזיקה שלי, את יודעת, אני חי בעולם דיגיטלי, והמחקר הזה משמש כתזכורת קבועה בשבילי שמוזיקה היא דבר שמשנה.

"כשאתה רואה את הסרטים האלה, גם אם אנחנו מניחים שזה תמיד יהיה ככה ותמיד נוכל לשמוע מה שאנחנו רוצים כמה שאנחנו רוצים, אתה מבין פתאום שמי יודע, מישהו יכול לקחת את זה ממך פתאום.
"כשהתחלנו את הדרך עם הדימויים האלה עשינו תערוכה קטנה מאוד בלונדון, ממש חדר אחד קטן, וחשבתי שזהו, והדבר הבא שקרה זה שזה נכנס לחדשות. זה אייטם חזק, וזה ככה בגלל שיש משהו בסיפור הזה שנוגע באנשים. ואני מניח גם שמה שעוד חשוב לנו עם התקליטים האלה, זה שעשו אותם על אימג'ים של הגוף שלהם. אי אפשר להיות יותר אישי מזה.
"חלק מהעניין של התערוכה הזו הוא להבין שהמוזיקה משמעותית, אז בדרך כלשהי אני מרגיש שזה סיפור חשוב. אז התערוכה נדדה ובכל מקום גדלה והשתנתה, אבל בישראל זו הגרסה הכי גדולה ודרמטית שלה עד עכשיו."


ביל היילי וכוכבי השביט, תקליט רנטגן מסוף שנות ה-50. Rock Around the Clock, 1955

 
"גם היום זה ככה בצפון קוריאה"
 
את ההרחבה המשמעותית הזו לתערוכה ניתן לזקוף, כאמור, לשיתוף הפעולה עם אוצרות התערוכה בישראל, מאירה יגיד-חיימוביץ' ומאיה ויניצקי, שהבינו שעם כל הכבוד לשנות ה-40 וה-50, המציאות המצונזרת מתקיימת היום גם בעוד מקומות ברחבי העולם.

"אם אנחנו לוקחים רגע את צילום הרנטגן הזה", אומרת ויניצקי, "וזו הייתה דרך להפיץ, וקופצים בעצם להווה, אז היום תצטרכי לעשות לעצמך גומחה בנעל בשביל להפיץ דיסק און קי, שזה מה שעושים בצפון קוריאה. אנשים היום חושבים, אה, אני פותח רגע את הטלפון שלי, לוחץ PLAY  ושומע מה שאני רוצה, אבל החלק שנוסף לתערוכה מביא את ההווה, ובאיראן, למשל, גם היום, מוזיקה אלקטרונית היא מוזיקה שבגללה יכולים לכלוא אותך.

"אם חושבים על זה, צילום רנטגן, בסופו של דבר, משקף איזו בעיה שיש לבנאדם, כאב שלו, או משהו שנשבר, ולמעשה אנחנו לוקחים את השבר הזה, במרכאות, ומשתמשים בו גם למטרות מחתרתיות של הפצה של מוזיקה. היה לנו מאוד משמעותי שהנושא הזה של צנזורה וחופש ביטוי בהיבט המוזיקלי יהיה פה על השולחן, כי בשירים האלה, בסופו של דבר, יש מילים שיש בהן גם, בין היתר, אמירה, בדיוק כמו שבאלתורים של ג'אז יש אמירה, ובריקוד כמו פוקס טרוט יש אמירה, וגם את אלה ניתן למצוא באחד הסרטים בתערוכה."

לפני חמש שנים ראו השתיים ברומא תקליט רנטגן שהיה חלק מתערוכה על שימוש חוזר בחומרים. כשהגיע למוזיאון תל אביב האוצר הראשי החדש, דורון רבינא, וביקש מכל מחלקה להציע הצעה לרגל מאה שנים למהפכה הרוסית, התחברו כל הקצוות והשתיים הגיעו לקוטס והרטפילד ויצרו את שיתוף הפעולה.


קוטס והרטפילד עם מאירה יגיד-חיימוביץ' ומאיה ויניצקי, צילום: איציק בירן

"הכל התגלגל בפוקס"

"לא ידענו שיש תערוכה כזו", אומרת יגיד-חיימוביץ', "אבל זכרנו את הדימוי שראינו ברומא. זה לא דימוי שנעלם לך אחרי שראית אותו, בגלל שהוא כל כך לא טריוויאלי, וברגע שהתחלנו לעבוד על הצעה לפעילות שלנו לקראת מאה שנה למהפכה הרוסית, ידענו שיש פה התייחסות אחרת לחומרים שהם לא מעובדים ואפשר לפצח אותם בדרך אחרת.

"הכל התגלגל בפוקס, תוך כדי גוגל ומקריות, וכשיצרנו קשר עם האקס ריי פרוג'קט, שזה השם של הפרויקט של סטיבן ופול, התחלנו לחשוב ביחד על הפרויקט הזה ואיך אפשר לייצר אותו מחדש בשביל תל אביב.

"לכולנו היה ברור שיש את המקרה ההיסטורי, אבל יש גם את ההווה, בהיבט של מקומות מסוימים שעדיין קיים בהם איסור על מוזיקה מסוימת. נראה היה לנו מאוד נכון, בתוך הסיטואציה הזו, להעלות את הנושא הזה של אותה צנזורה. בזמן נסיגה משמעותית של חופש תרבות וחופש יצירה, זה הזמן להכות בברזל, ודווקא דרך מוזיקה, כי מוזיקה וחופש הן כמו מילים נרדפות. תראי לי מקום אחד בעולם שמוזיקה לא יכולה להשפיע בו. זו שאלה שעולה, האם היא משפיעה, ואם היא משפיעה זה אומר הרבה דברים."


תערוכת מוזיקה אסורה, צילום: איציק בירן

מוזיקה אסורה - תקליטי רנטגן בברית-המועצות, 1964-1946. מחקר ואוצרות: סטיבן קוטס, פול הרטפילד, אוצרות: מאירה יגיד־חיימוביץ׳, מאיה ויניצקי. התערוכה מוצגת עד ה-12 במאי 2018 באגף אניאס ובני שטינמץ לאדריכלות ועיצוב, גלריות 2-1 - הבניין ע"ש שמואל והרטה עמיר, מוזיאון תל אביב.