אלבום הבכורה עתיר המשתתפים של ברזוליק, כותב ותיק ומשובח, מחזיר למילים את הכבוד האבוד. ריאיון
סוף תקופת החלומות
נדמה שאחרי תקופה לא קצרה בה נדחקו המילים לפינות השירים, הן שבות לתבוע את קדמת הבמה, עם כמה פרויקטים שחלקם עדיין לא הוציאו ראשם אל האור אבל הם נרקמים להם מאחורי הקלעים.
אחד מהם הוא "סוף תקופת החלומות", אלבום הבכורה של ארז ברזוליק, כותב ותיק ומשובח שכתב ביחד עם דנה ברגר את מילות חלק משירי האלבום "עד הקצה", עם עופר מאירי כתב ל"מטרופולין" את "לישון בלי לחלום" ו"חזירים", ואת מילותיו תמצאו גם באלבומיהם של רמי קליינשטיין, ירמי קפלן, קורין אלאל, שיר ביטון, מירי מסיקה, דיקלה, אלי סורני ורבים נוספים.
כעת מוציא ברזוליק אלבום בכורה עתיר משתתפים, שמשלב בין טקסטים אותם הוא מקריא בנוכחות רבת כוח, לבין שירים בביצועם של רעות יהודאי, שיר ביטון, דודי לוי, דני גלבוע, ליאורה יצחק, ירמי קפלן, מושיק קליפר, אלי סורני, ציון חורי, שלומית אהרון, מאיר גולדברג ויואב גינאי, שעליהם עוד ידובר בהמשך.
על הלחנים חתומים, בין היתר, אלי סורני, ארקדי דוכין, קורין אלאל וברזוליק עצמו, ולצדו של סורני בהפקה המוזיקלית נמצאים גם פטריק סבג, משה לוי ודודי לוי.
עטיפת האלבום "סוף תקופת החלומות". צילום: ארז ברזוליק, גרפיקה ועיצוב תמונה: רוית שחר
פסיכולוג, פסיכיאטר, אם ואחות
"האלבום הזה הוא מסע של שלוש שנים שבו החלטתי לשתף חברים שעבדו איתי לאורך הדרך שלי", מספר ברזוליק, "שהתחילה עם 'אנשי החצר' של אלי סורני בשנות ה-90, והמשיכה עם 'עד הקצה' של דנה ברגר, ואז 'מטרופולין' ורמי קליינשטיין, ירמי קפלן, דיקלה, ואמנים נוספים שעבדתי איתם על אלבומים שלמים, גם כמעבד טקסטים וגם ככותב, מפיק אמנותי, מתרגם, פסיכולוג, פסיכיאטר, אם ואחות...
איך הכל התחיל בעצם?
"התחלתי את המסע עם אלי סורני, שאני הולך אתו כבר 25 שנה וחושב שהוא מלחין ענק, ולכן גם לקחתי הרבה מהלחנים שלו לאלבום הזה. זה אלבום שבאופן כללי עוסק בהתפכחות ובמבט שמסתכל למציאות בעיניים ולא מחפש הנחות, כבר כמעט לא זקוק להוכחות, ומוכן להקראת גזר הדין. רציתי לשים דגש על הטקסטים, אולי כמו שירת ברבור לאיזו תקופה שעברה פה לכמה רגעים, תקופה שבה הטקסט היה חשוב."
"כְּלוּם כְּבָר לֹא שָׁקֵט,/ בַּחוּץ גוֹסֵס הַסְּתָיו./ נַעַר מִתְפַּשֵּׁט, בָּעִתּוֹנִים./ סוֹף, סוֹף תְּקוּפַת הַחֲלוֹמוֹת,/ כּוֹכָבִים, אַשְׁלָיוֹת./ הִנֵּה חוֹזֵר הַקִּרְקָס,/ הִנֵּה עוֹזֵב הַקִּרְקָס./ כְּלוּם כְּבָר לֹא כוֹאֵב,/ אֵין שִׁמּוּשׁ לַלֵּב./ לֵיצָן שִׁכּוֹר אוֹמֵר – "צַלְּמוּ אוֹתִי". ("סוף תקופת החלומות", מילים ארז ברזוליק, לחן קורין אלאל, ביצוע רעות יהודאי, עיבוד והפקה אלי סורני)
"'סוף תקופת החלומות' הוא שם שמייצג עבורי התפכחות אישית", אומר ברזוליק, "גם תחושה אישית פרטית שלי, כי מבחינתי הוא מסכם 25 שנים של יצירה בתחום הפזמונאות, ושירים, כידוע, רוקמים מחלומות, ופנייה לעבר כיוון שונה מעט של כתיבת פרוזה וחזרה לעסקי הפרסום. ברמה הכללית, ישנה תחושה שהעולם מגיע לסוף תקופה ומתחיל משהו חדש ומוטרף לגמרי.
"אני מרגיש שזהו סוף העולם, כפי שהכרנו אותו. אולי סוף הדמוקרטיה ותחילת עידן תאגידי התקשורת, אולי סוף עידן הפרטיות, וכמובן, סוף עידן התבונה, כשהתחליף הוא הכמיהה לצהוב, לפרסום ולרייטינג, ולטַפְֶּשֶׁת הנעורים הנצחית. 'סוף תקופת החלומות' עוסק בטירוף הריאליטי, טירוף המצלמות, עם החלום להיות מפורסתמים, וברקע הסתיו שמסמל גסיסה תרבותית. ורעות יהודאי הנפלאה מבצעת אותו מושלם."
ולמילים שלך התחבר לחן יפהפה של קורין אלאל.
"לפני עשר שנים בערך עבדתי עם קורין, כתבתי שלושה שירים לאלבום שאלי סורני הפיק לה, מתוך העבודה הזו יצא השיר שלה 'עד סוף אפריל', והיינו בשוונג. היא העבירה לי המון לחנים, ואני שתיתי יין וכתבתי. כשאתה שומע לחנים של קורין אתה עף, והיין זרק אותי לתמונות בדמיון, וזה המקום שהכי כיף לכתוב ממנו, המקום הכי משוחרר. נוצרו לנו ככה שירים חדשים שהרגשנו שמתאימים לאריק איינשטיין, אז כיוונו אליו, ופתאום יצא שכתבנו אלבום לאריק איינשטיין. קורין העבירה לו את השירים והוא אמר שהוא בדיוק מקליט עכשיו משהו אחר, אבל הוא אוהב כמה מהם. אבל דברים לא קרו, ואז השירים נשארו. כשהתחלנו לעשות את האלבום ידעתי שאני רוצה את השיר הזה."
אגרוף בפרצוף
הסינגל השני שיוצא מהאלבום בימים אלה הוא "אלו הימים הטובים", לחן של ארקדי דוכין לטקסט שברזוליק מגיש ושיר ביטון עונה לו בשירה.
"אֲנִי הַזְּמָן שֶׁלָּאַט מִשְׁתַּנֶּה./ אֲנִי מַה שֶׁיִּהְיֶה, אֶגְרוֹף בַּפַּרְצוּף,/ לִפְעָמִים הַחֲלוֹם שֶׁקָּם לְהַשְׁתִּין,/ לִפְעָמִים הָאֶתְמוּל שֶׁנּוֹתָר בִּי רָדוּף./ מַצְלִיחַ לִמְצֹא וְאָז לְאַבֵּד,/ יוֹדֵעַ לָמוּת אַךְ לֹא לְהִוָּלֵד./ מְנַסֶּה לְהַרְגִּישׁ גַּם מִבְּלִי שֶׁאָבִין / שֶׁאֵלּוּ הַיָּמִים הַטּוֹבִים .../ (...)/ אֲנִי פִילוֹסוֹף שֶׁמֵּבִין אֶת הַסּוֹף/ וְרוֹאֶה אֵיך חָכְמָה הוֹפֶכֶת טִפְּשׁוּת./ אוּלַי הַנָּבִיא שֶׁל מַה שֶׁהָיָה,/ שֶׁמַּבִּיט לְמָחָר בַּחֲצִי אֲדִישׁוּת/ אֲנִי הַיּוֹצֵר שֶׁלִּפְעָמִים רַק הוֹרֵס,/ פֹּה וָשָׁם הַנַּוָּד שֶׁמַּמְשִׁיךְ לְחַפֵּשׂ/ ומְנַסֶּה לְהַרְגִּישׁ אֶת מַה שֶׁאֵין לְהָבִין/ אֵלּוּ הַיָּמִים הַטּוֹבִים. ("אלו הימים הטובים", מילים ארז ברזוליק, לחן ארקדי דוכין, ביצוע ארז ברזוליק ושיר ביטון, הפקה מוזיקלית אלי סורני)
"'אלו הימים הטובים' קיבל לחן של ארקדי דוכין, שאת הפזמונים שלו שרה שיר ביטון אהובתי, ואני מדקלם טקסט על תפקיד האמן בימים 'כאלו טובים'. החיבור עם שיר הולך עשר שנים אחורה. כשהיא עבדה על אלבום הסולו שלה היא באה לחפש אצלי טקסטים וכתבתי לה את שיר הנושא, 'המציאות שלנו', שהוא, כמובן, טקסט פוליטי, שמסתכל על המצב בצורה שלא אוהבים פה, ו'אלו הימים הטובים' מדבר קצת על שתיקת האמנים לנוכח המצב. אני אומר, 'אלו הימים הטובים', אבל האם הימים האלה באמת כל כך טובים?
ארז ברזוליק, צילום: דורון מלר
"אני מרגיש שקורים המון דברים די משמעותיים במדינה הזאת, ואתה לא בדיוק שומע אותם אצל אמנים, כי כולם עסוקים בלמלא עוד זאפה או עוד קיסריה או עוד סיבוב משולש עם שלושים נגנים, ואתה לא שומע אותם אומרים כלום, לא ביצירות ולא בעל פה.
"וזה מצחיק, כי כולם מלינים פה על הים-תיכוני, שזו מוזיקה מסחרית, כאילו שהרוק כן אומר משהו. אז לא. אף אחד לא אומר פה כלום. לא שאני חושב שצריך להיכנס לזה עמוק מדי, כי אנחנו בכל זאת מדברים על כתיבה פופיסטית, שיש בה דפוסים מסוימים, אבל כשאני מעביר סדנאות לבני נוער אז אני כן, נגיד, מנתח שיר מבריק כמו 'דרך השלום', או עושה השוואות בקטע של שירי מחאה בין שיר מחאה סמוי אך מבריק כמו 'טודו בום' של סטטיק ובן אל, לבין שיר של אביב גפן, שמביא מחאה שהיא פחות סמויה.
"ככותב, אני יכול להעיד שהכתיבה שלי היא פוליטית מעיקרה, ותמיד עוסקת 'במצב', לפעמים במישרין ולפעמים בעקיפין. זה יותר מעניין אותי מאשר לכתוב שירי אהבה. נדמה לי שהכתיבה שלי גם מאד ישראלית ונטועה בכאן ועכשיו, ויכולה לטייל בשתיים בלילה על הטיילת בדרך ליפו, ולטפס, באותה מידה, על גבעה בגליל, או לשוטט ברחוב בפריז."
"רציתי גם את גיספן"
רגע יפה במיוחד באלבום מחבר בין מאיר גולדברג ויואב גינאי לברזוליק, המעניקים ביצוע חצי מושר חצי מדובר של השיר "הלב חוזר למקום הפשע", כמעין נבחרת כותבים שיוצאת מתוך הדפים אל האוזן.
"זה קטע ישן מהתקופה של ההופעות שלי בלוגוס ובמרתף העליון, קצת טקסט חרמני שמחפש להתפרק, וקצת ארס פואטיקה של לילה חם בתל אביב. הכותב מול תובענות השורות. לביצוע השיר הבאתי שני פזמונאים שאהובים עלי מאד, מאיר גולדברג ויואב גינאי."
קנאת סופרים? חברות בין כותבים?
"מאיר הוא אחד האנשים שהכי השפיעו על הכתיבה שלי. את זוכרת את המוסף 'קליפ' שהיה בעיתון 'חדשות'? פעם שמו שם טקסט שלו שלא הולחן, והוא השפיע עליי בגיל הנעורים בצורה שאני יכול ממש להגיד, מאיר גולדברג ואלתרמן באותה רמה. אז מאיר לא חבר, כי אתה לא יכול להיות חבר של מישהו שגדלת עליו, אבל אומרים שעדיף לך לא לפגוש את האנשים שאתה מעריץ – אז הפגישות עם מאיר לאורך השנים תמיד היו כיפיות, כי הוא מאיר. הוא איש חמוד, והוא כזה נותן.
"יואב הוא גם איש שאני מאד אוהב את הכתיבה שלו, והוא גם חבר, וכמובן גם קריין שאני יכול רק להתקנא בו, והאמת שרציתי גם להביא את יוסי גיספן, אבל זה לא יצא."
מניפה של כותבים שכל אחד מהם משויך לעולם אחר של כתיבה.
"אני חושב שגיספן כותב ממזרי ומבריק. זה שהוא בוחר לכתוב פשוט – שזה גם כן לא כזה קל – זו הבחירה שלו, אבל ככותב הוא ממזרי לגמרי, וגם, אי אפשר להתווכח עם הצלחה. לי אין איזה שיר ש-20 אלף איש שרים בקיסריה, וזה אומר משהו. הוא ממזר שיודע לכתוב."
בפסח ייצא "סוף תקופת החלומות" להורדה חופשית בבנד קמפ, ובאתר של ברזוליק תוכלו למצוא גם טקסטים פנויים להלחנה למעוניינים להלחין.
איך זה מרגיש, אחרי 25 שנה של יצירה, לעבור פתאום מעולם המילה אל הפרונט?
"אני בגיל 30 עשיתי סדרת הופעות בתל אביב במקומות שכבר לא קיימים, כמו המרתף העליון בבית ליסין, לוגוס, הייניקן, קמלוט. הופעתי לפחות עשרה מופעים, מקריא, שר, מנגן. אבל היום התמקדתי רק בקטע של ההקראה, כי באמצע שנות ה-40 כבר מאוחר להתחיל לשיר."
איזה שטויות.
"אבל נשמע הרואי, לא?..."