ארוחת מתח

כותרת המשנה שלעיל איננה השמצה אלא מחמאה לפחות ככל מה שנוגע לעולם הדרמה הצרפתית. טרגדיה, פארסה, סאטירה וקומדיה משפחתית גם יחד יודעים כי עולם הבמה הוא המקום האידיאלי לומר אמת ולדעת שאתה משקר. כי כזה הוא התיאטרון מטבעו. שקר גדול שאנחנו מוכנים לקבל אותו בזרועות פתוחות, להתענג עליו, ולהאמין שהוא אמת גדולה.

זה הבסיס המוסרי לכאורה של הקומדיה המתוקה מאת פלוריאן זלר, העולה בימים אלה בתיאטרון בית ליסין. זלר הוא אולי הטוב במחזאי צרפת של ימינו, וכבר התענגנו על כתיבתו ותושייתו המחזאית ב״האבא״, ״שעה של שקט״ או ״האמת״ שהיא האם הקדושה של המחזה הנוכחי, כעדותו של המחזאי. שם הסתבכו גיבוריו בשקרים. במחזה הנוכחי הם מסתבכים עם האמת שאינם רוצים לחשוף. 

כדברי דרמטורג התיאטרון, ד״ר אבישי מילשטיין בתכנייה, זהו ״אולי מקרה יחיד בהיסטוריה של המחזאות העולמית - מחזה שבו הדמויות רק משקרות! והתחבולה הגאונית היא שלא משנה כמה אנחנו, הקהל, נהיה מודעים לשקרים, תמיד נתבלבל ונחשוב שאולי זאת בכל זאת האמת…״ 


השקר, צילום: רדי רובינשטיין

מה שאומר בעצם כי זלר כתב מחזה מתח. האם הוא מפענח עבורנו את הסוד? את זה אתם תצטרכו לעבור בכוחות עצמכם. אני לא מגלה. אבל אני מוכן להגיד שאל תסמכו על שום דבר. העלילה מתחילה כשאליס, צולעת ממכה רצינית, מתחננת שפול, בעלה, יבטל את הארוחה שהכין ויודיע על כך מיד לחבריהם הטובים ביותר מישל ולורנס, שאמורים להגיע בעוד רבע שעה.

התירוץ שבסופו של דבר פול מחלץ מאשתו הנבוכה מדי מלספר אותו הוא שהיא נסעה במונית וכשעברה היום על פני חנות כלשהי ברחוב כלשהו ראתה את מישל מתנשק עם אישה אחרת. היא לא תוכל להעמיד פנים ולא לספר לחברתה הטובה ביותר על כך, לדבריה, ועל כן מוכרחים לבטל. פול ההמום מנסה לשכנע אותה שלא לספר כי לפעמים השקר זה אמצעי חשוב לזוגיות. 

אבל בנקודה הזאת, אני חושב שלכל אחד יש את הדעה והעמדה שלו, כשם שיש שקרים קטנים, לבנים, או אפלים, והתכניה מלאה בהצצות שונות למתחם הנחמד הזה של השקר. ואל נשכח - זה תיאטרון, ומחזה יכול להטעות אותנו מלהבין שההתחבטות בין השקר לאמת בעלילה היא תיאור מקסים של ההתחבטות האישית של כל אדם בתוככי מאורותיו.


השקר, צילום: רדי רובינשטיין


בכורת בימוי מבורכת

את ההצגה בבית ליסין מביים ליאור אשכנזי שהיה כוכב ״האמת״, ובשיחה שקיים אתי לפני כמה שנים בישר לי על כוונתו להפסיק לשחק. זאת הייתה אמת לשעתה וביחס לתיאטרון, כי כידוע הוא ממשיך לשחק ובהצלחה גדולה בקולנוע ובטלוויזיה. מברוכ. והנה הוא חוזר לתיאטרון ולראשונה בקריירה שלו עליה הוא איננו שחקן אלא הבמאי. יצא לו טוב מאוד, שהרי את הדיאלקטיקה של זלר הוא מכיר מקרוב.

ויצא לו מצוין כי גם את שותפיו להעמדת המחזה על הבמה הוא מכיר היטב, החל בדורי פרנס, מתרגם השנון לא פחות מהמחזאי, אורנה סמורגונסקי שעיצבה תפאורה מעגלית מקסימה וכמובן את התלבושות, דולב ציגל שעשה אור מיוחד לרגעים של אמת/שקר מודגשים, ודניאל סלומון שעיטר במוזיקה מצוינת לצרכי מעברי התנועה בין התמונות שאותם עיצבה בחיוך מיוחד קים גורדון.


השקר, צילום: רדי רובינשטיין

המעברים האלה, ממאפייני הבימוי הכולל, התלבשו מצוין על המחזה ואולי גם רמזו לנו שהכל זה שעשוע. אה, כן, הרי מדובר באפשרות של בגידה באישה שאתך. וכשבמרכז ניצב אבי קושניר בתפקיד פול האמום (לא לתקן אותי, בבקשה), ואתו ליליאן ברטו בתפקיד האישה הצדקת אליס, אני מבטיח לכם שתהיו מרותקים ותנסו לפענח אותם בהנאה רבה. 

והם יודעים לא רק איך למתוח זה את זו אלא גם את הקהל. אמנים, אתם יודעים. אליהם מצטרפים חי מאור כמישל, החשוד העיקרי בבגידה הנוראה באשתו האהובה לורנס, שאותה מגלמת בחיוך נמשך עדי גילת. שניהם טובים.

בסיכומה ״השקר״ היא הצגה לכל עת עם בימוי, עיצוב ומשחק שיזכירו לכם כי האמת היא זו של המשקר אחרון.


השקר, צילום: רדי רובינשטיין