לפני כשני עשורים החל להישמע בארץ שמה של ויסלבה שימבורסקה, המשוררת הפולנייה כלת פרס נובל לשנת 1996, בפי כל מבין או אוהב שירה מתקדם, תוצאה של מפעל תרגום שיריה בידי רפי וייכרט ודוד ויינפלד, שהפך אותה לאחת המשוררות האהובות, הנקראות והמצוטטות בארץ.

שש שנים לאחר שנפטרה שימבורסקה, והיא בת 89, עולה בבית אריאלה ובהפקתו "המגרות של שימבורסקה" - מופע ספרותי מוזיקלי שכולו מסע אל אהבותיה של המשוררת, מהמוזיקה, דרך הקולנוע, האגדות והציורים שהשפיעו עליה, בהשתתפות השחקנים דרור קרן וליליאן ברטו, המלווים בקולה של ליא קניג הנשמע בקטעי הווידאו ארט שיצרה האמנית קטיה שפלביה במיוחד לערב זה, שמייצגים את נוכחותה של שימבורסקה עצמה.
 
האולימפוס של היצירה
 
את הערב הגה, הפיק וערך יולי שפירא, מרצה, עורך תוכן, עורך סדרות תרבות ומספר סיפורים בפני עצמו, העוסק וחוקר בשירתה של שימבורסקה בחמש השנים האחרונות, בלהט השמור ליוצרים ש"נמצאים באמת באולימפוס של היצירה, ותרמו כל כך הרבה לחיים שלי", כדבריו.

יולי שפירא, המגירות של שימבורסקה, תמונות יחסי ציבור

"אני מעדיפה קולנוע./ אני מעדיפה חתולים./ אני מעדיפה את עצמי מחבבת אנשים/ על פני עצמי אוהבת אנושות./ אני מעדיפה להחזיק חוט ומחט לשעת חרום./ אני מעדיפה צבע ירוק./ אני מעדיפה לא לטעון/ שהשכל אשם בכל./ אני מעדיפה יוצאי דופן./ אני מעדיפה לצאת מוקדם יותר./ אני מעדיפה לשוחח עם רופאים על משהו אחר./ אני מעדיפה איורים ישנים./ אני מעדיפה את הגיחוך שבכתיבת שירים/ על הגיחוך שבאי כתיבתם./ אני מעדיפה טוב לב פיקח מפתי./ אני מעדיפה את כדור הארץ בלבוש אזרחי./ אני מעדיפה ארצות כבושות מארצות כובשות./ אני מעדיפה להיות מסויגת./ אני מעדיפה את התוהו ובוהו מהסדר./ אני מעדיפה את אגדות האחים גרים על עמוד ראשון בעיתון./ אני מעדיפה עלים ללא פרחים על פרחים ללא עלים./ אני מעדיפה כלבים שזנבם לא קוצץ./ אני מעדיפה עיניים בהירות כיוון ששלי כהות./אני מעדיפה מגרות./ אני מעדיפה דברים רבים שלא ציינתי כאן/ על דברים רבים אחרים, שגם אותם לא ציינתי./ אני מעדיפה אפסים מפוזרים בחופשיות/ על כאלה שהצטרפו בטור לספרה. /אני מעדיפה שלא לשאול כמה זמן עוד ומתי. ("אפשרויות", ויסלבה שימבורסקה)

"'אני מעדיפה מגרות', אומרת שימבורסקה ב'אפשרויות'", מספר שפירא, "והערב הזה נולד מהשאלה מה יש, בעצם, במגרות של שימבורסקה. מה נמצא שם, מעבר לאותו פרס נובל שהיא שמה שם ואיבדה, ובסוף מצאה. זו נקודת המוצא של הערב, והמבנה הארכיטקטוני שלו בנוי על השיר 'אלף-בית', ומה היה לכל אותיות האלף-בית להגיד על כל זה. מה הטעם לחיות, זאת אומרת. ואולי הטעם לחיות הוא לפגוש את כל אותיות האלף-בית."

"לְעוֹלָם כְּבָר לֹא אֵדַע / מֶה חָשַׁב עָלַי א' / אִם ב' לֹא סָלְחָה לִי עַד הַסּוֹף. / מַדּוּעַ ג' הֶעֱמִיד פָּנִים שֶׁהַכֹּל בְּסֵדֶר. / מֶה הָיָה חֶלְקָהּ שֶׁל ד' בִּשְׁתִיקָתוֹ שֶׁל ה'. / לְמָּה קִוָּה ו', אִם קִוָּה. / לָמָּה ז' שָׁכְחָה עַל אַף שֶׁהֵיטִיבָה לָדַעַת. / מֶה הָיָה לְח' לְהַסְתִּיר. / מָה רָצְתָה ט' לְהוֹסִיף. / אִם לְכָךְ שֶׁהָיִיתִי בַּסְּבִיבָה / הָיְתָה מַשְׁמָעוּת כָּלְשֶׁהִי 
בְּעֵינֵי י', כ' וּשְׁאַר הָאָלֶף-בֵּית. ("אלף בית", תרגום רפי וייכרט)

"הרבה אמנים עשו את פילוסופיית האיי בי סי", אומר שפירא. "צלקה, וורהול. ההבדל אצלה זה הצניעות. העדינות. יש הבדל בין עדינות לרכרוכיות, והיא באמת אישה עדינה וצנועה. מה שמניע אותה בחיים זה שתי מילים, 'אינני יודעת'. מילים כל כך חלשות עם כנפיים שמגיעות למרחקים. ואני חושב שגם את הערב הזה מניעות שתי המילים הללו. 
 


          ויסלבה שימבורסקה, צילום: Mariusz Kubik



"ליא קניג היא הברקה"
 
"יש שתי דרכים, בעצם, לעשות ערב כזה. דרך אחת זה לקרוא לכל מיני אנשים שיקראו כל מיני שירים, ובין השירים נביא כל מיני מנגינות ושופן קצת ועוד משהו קצת ואיזה שיר ג'אזי, ויעלה מישהו ויקרא איזה שיר, והדרך האחרת היא להיכנס לנשמה של האמן, למצוא את הדי.אן.איי. שטמון בה, ולצאת למסע, בעזרת דרור קרן וליליאן ברטו, שתודה לאל שהתגייסו לזה, כי הם התפנו מדברים מאד חשובים על מנת לעבוד קשה."

אני משערת שהבחירה בהם היא לא מקרית

"הבחירות לא מקריות ומגיעה להם תודה גדולה. ליליאן, בגלל שידעתי שהיא מאד אוהבת את שימבורסקה, והיא לקחה חלק בערב על שימבורסקה בפסטיבל הפסנתר, ודרור, גם בגלל שהוא מאד אוהב, וגם בגלל שיש לו את היכולת להתכנס לתוך עולם. לא לכולם יש יכולת להתכנס לתוך עולם. על מנת להבין את שימבורסקה אתה צריך את היכולת הזאת, ולאו דווקא לשחק. וכמובן, ליא קניג, הקול שמלווה את שימבורסקה בווידאו ארט, הברקה של אשתי שאמרה שזו חייבת להיות ליא קניג. שני השחקנים קוראים את השירים, ואת המחשבות של שימבורסקה בין השירים קוראת ליא קניג, וזה כאילו ששימבורסקה באה לשעה ורבע לבית אריאלה, ומספרת את סיפור חייה שהיא מוכנה לספר.

"השירים עוסקים באופן מובהק במספר דברים: במקריות, בלמה טוב בחיים להיות בר מזל יותר מאשר להיות בנאדם טוב, על החמקמקות של המושג הזה 'אהבה', ומעבר לכל, אולי, על האושר. האם הוא אפשרי, ואיך. וגם על האנשים שתרמו כל כך הרבה לחייה, כמו ורמיר, כמו וודי אלן, כמו פליני, ואפילו כמו המִספר פיי, שגם לו היא מקדישה שיר." 
 


ליא קניג, צילום: ראובן קופוצ'ינסקי



"גיירנו אותה"
 
מה הופך, לדעתך,  את שימבורסקה פופולרית כל כך אצל הקוראים הישראליים, ולא פחות מזה, אצל הצעירים שבהם?

"אני אגיד לך אפילו איזו טעות עשו, שהתחילו אפילו לחתן אנשים ולהקריא את 'אהבה מאושרת', ומי שעושה את זה לא מבין מה הוא עושה, כי השיר מדבר על כך שאין אהבה מאושרת בעולם ולא תוכל להיות, כי אושר ואהבה לא נמצאים באותה המיטה."

ובכל זאת, מה מחבר אותנו חזק כל כך לשירה שלה?

"אני עוסק בשימבורסקה חמש שנים, גם הרציתי עליה והופעתי עם דברים שלה, וקרו פה כמה דברים. רפי וייכרט הצליח לעשות את הבלתי אפשרי ולגייר את שימבורסקה, כי בשירה, מעטים המקרים שמישהו הצליח להעביר את השירה הזאת ולהרגיש כל כך נכון את המוזיקה שלה, בלי שילך לאיבוד שום דבר מהשירה שלה. לצדו גם היה דוד ויינפלד שתרגם את שימבורסקה, ואחראי על ההיכרות של קהל קוראי השירה בישראל עם שניים מהמשוררים הבולטים של פולין, שאת יצירתם תרגם לאורך השנים, צ'סלב מילוש שזכה בנובל, וזביגנייב הרברט, שלא זכה בו, שלא בצדק.

"בניגוד למשוררים הפולנים האחרים, או למשוררים הרוסים, שימבורסקה היא מאד קומוניקטיבית. זה מין סיפורים קטנים, שאת מרגישה בהם את המוזיקה של המילים. אם תיקחי, לדוגמה, את השיר 'אהבה מאושרת', או את 'כל מקרה', ישר מתנגנות לך מילים בראש, ואת רואה דימויים. זה כמו לראות קליפים של שתי דקות. בכל שיר יש איזו שהיא הברקה, והסתכלות אחרת על העולם. התחושה היא שהאישה הקטנה והצנועה הזאת, שמסתכלת על החיים מהצד, בדיוק כמוני, ויסלבה, שגרה בקרקוב, כאילו חיה בנתניה וכותבת שירה בעברית.

"בקולנוע יש שלוש נקודות הסתכלות על העולם: האחת כמו של אלוהים, שמסתכל מלמעלה למטה, השנייה כמו שלנו, שמסתכלים אל אלוהים מלמטה למעלה, ויש את המבט בעיניים. שימבורסקה אומרת, בוא נסתכל על החיים מהצד. מתחת לשולחן. מנקודת מבטו של חתול שנשאר ובעליו מת. אז אני חושב שהקומוניקטיביות, המוזיקליות, אני אפילו לא יודע מה זה, אבל זה נוגע בנשמה שלי."

"למות – לֹא מעוללים זֹאת לחתול./כי מה אמור חתול לעשות/בדירה ריקה./לטפס על הקירות./ להתחכך ברהיטים./לכאורה דבר לא השתנה כאן./ובכל זאת שנה/כביכול לא הזז,/ובכל זאת העתק./בערבים המנורה אינה דולקת עוד. //שומעים צעדים במדרגות,/ אך לא הצעדים הללו./היד המניחה דג בצלוחית,/אינה היד ההיא. //משהו לא מתחיל כאן/בעתו./משהו לא מתרחש כאן כמו שצריך./מישהו נכח ונכח כאן,/ואחר נעלם לפתע/ונעדר בעיקשות.//כל הארונות נבדקו./דרך המדפים הדילוגים חפזו./המקומות מתחת לשטיח נסרקו./הופר גם האיסור/ והניירות פזרו.// מה עוד ניתן לעשות,/לישון ולהמתין./ רק שיחזור כבר,/ רק שיראה פניו./אז ילמד,/כי לא כך נוהגים בחתול./ תהיה פסיעה לעברו/כאילו באי רצון,/ אט-אט,/ על כפות רגלים נעלבות עד מאוד./ ובתור התחלה שום קפיצות ויללות"  ("חתול בדירה ריקה", תרגם דוד וינפלד): 
  
 

ליליאן ברטו, צילום: יונתן בלום



הפרידה של פיקאסו ממאטיס
 
"אני חושב שאני מנסה להישאר נאמן לצוואה הרוחנית שלה", אומר שפירא, "כשאמרה משהו כזה: 'תמיד הסתכלתי על החיים כמו אלה פיצג'רלד. אלה עומדת על הבמה ושרה את השירים במלוא גרונה, אבל המבט שלה תמיד מוסט הצידה. גם אני השתדלתי לדמות את עצמי לאלה הגדולה, ולהסיט את המבט תמיד הצידה'. היא אמרה שלכל בנאדם יש שתי ביוגרפיות: זו שאנו מכירים, עם הפרסים והנובל, והביוגרפיה השנייה, של הימים האלה שבהם אנחנו חולים, ולא טוב לנו, 'ואני תמיד השתדלתי לחשוף את הראשונה'. גם אני לא עוסק בזו שהיא השתדלה לשמור הרחק מעיני הציבור."

למה, בעצם? הרי כל כך הרבה פעמים אנחנו מבינים יצירה בצורה מדויקת יותר כשאנחנו לומדים את ההקשר בו היא נוצרה וגם את הסיפור הבלתי ידוע שמסתתר בחיי יוצרה

"אני חושב שהיא אמרה, 'על מנת לספר את הסיפור שהיה לי עם יאצק או יאנק או המפלגה הקומוניסטית, או אני ובעלי גרנו בדירות נפרדות 40 שנה, הוא למטה ואני למעלה, או להפך, כדי לספר כל מיני דברים על החיים שהיו לי עם כל מיני אנשים אחרי, הייתי מוכנה לספר לכם, אבל אני צריכה לבקש את רשותם והם כבר לא בחיים'. תראי איזה יופי.

"היום, בעידן הזה, באים אנשים ומספרים, 'פיקאסו חשב ככה וככה, ומאטיס חשב ככה', ואני אגיד לך משהו עליהם, ותביני הכל על שימבורסקה. כשצלצלו לפיקאסו להודיע לו שמאטיס מת, פיקאסו אמר, 'הידיעה הזאת לא מעניינת אותי'. וכשהתקשרה בתו של מאטיס להזמין אותו ללוויה הוא אמר, 'אני לא רוצה לענות לטלפון הזה, ולא מוכן שתודיעו לי על מאטיס שום דבר'. המשרת שלו שהתבונן עליו הרהר בלבו, 'איזה איש קשה פיקאסו, שלא מסכים אפילו לבוא ללוויה של חברו הטוב'.

"שלושה חודשים פיקאסו מצייר רק יצירות של מאטיס. כעבור שלושה חודשים יש מפגש, ושמו של מאטיס מועלה בחדר. פיקאסו יוצא מהחדר ואומר, 'מאטיס, אתה כבר איננו'. כעבור חצי שנה הוא כותב ביומן, 'חבר יקר, היית לי חבר כ-50 שנה, ומהרגע שהלכת כבר לא נותר לי עבור מי לצייר'. אני מקווה שזו תשובה לשאלה שלך. אמנים אמיתיים יודעים את גדולתם של אחרים. כל היתר מדברים אודות. הערב הזה הוא ניסיון באמת ובתמים לתת את הקול לשימבורסקה, ולא לכל המחשבות שלי או של רפי וייכרט אודות האישה הזאת". 
 


דרור קרן, תמונת יחסי ציבור

"אני ילד יהודי קטן"
 
"חשוב להודות, כמובן, לנבות זיו", מוסיף שפירא, "מנהל המרכז לתרבות, ולצוות של בית אריאלה שמפיק את האירוע. זה לא מובן מאליו. יש הרבה אנשים שיש להם חלומות כאלה ואחרים בעולם, אבל למעט אנשים יש את ההזדמנות להגשים את החלומות."

הניסיון להפיק משפירא את הרקע לתשוקה האישית שמניעה את החלומות הללו שלו מפיקה רק את המשפט המסקרן, "אני בעצם ילד יהודי קטן שגדל עם צוענים, עלה לארץ בגיל עשר, גדל עם פושעים ופיזיקאים ומתמטיקאים ומכוני ליווי, ומכל העולמות האלה אני מערבב את כל התכנים שלי ויוצר עולמות חדשים".

את התשוקה הזו תוכלו לפגוש גם ב"סלון ספרותי", פינתו השבועית בתכניתה של ציפי גון גרוס בגלי צה"ל, "ספרים, רבותיי, ספרים", העוסקת במפגשים ספרותיים בין סופרי עולם, ובספרייה הפרטית של היוצרים הגדולים: מוזיקאים, בימאים, שחקנים, ציירים ועוד.


ויסלבה שימבורסקה (תמונת יח"צ)



"המגרות של שימבורסקה", 9 בפברואר 2018, בשעה 14:00 בבית אריאלה בתל אביב. מחיר כרטיס: 50 ש"ח בהרשמה מראש בלבד בטל': 03-7240570. המופע ישודר לייב בפייסבוק של בית אריאלה ויוקרן בשידור חי בלובי של בית אריאלה, בכניסה חופשית