במשך יותר מארבעה עשורים, כמעט מדי ערב, עשה את דרכו לתיאטרון. בתום ההצגה, בפינה מבודדת בבית קפה, בחניון, לעתים במונית, לא מעט לילות מול המחשב הפרטי בחדר העבודה בביתו ששקט מהמולת היום, ניסה לתרגם את חווית הצפייה לקוראיו, לתווך את העשייה התיאטרונית לקהל.
 
שמו של מיכאל הנדלזלץ, אמנם לא זכה לפועל משלו בשפה העברית כמו קודמו בתפקיד חיים גמזו, אך עטו המושחז, לפרקים דוקרני, הצליח לא פעם לעורר סערות ופולמוס בעולם הבמה הישראלית ובמעגלי העושים במלאכה.
 
לפני שנה, חתם 48 שנות כתיבת ביקורת ופרש לגמלאות מעיתון "הארץ". האם מפסיק המבקר להיות מבקר? זו שאלה שתזכה, ככל הנראה, לתשובה מסוימת במסגרת "חיית במה", סדרת ראיונות אינטימיים שיערוך עם שחקנים בטוקהאוס, בית ההרצאות החדש בנמל תל אביב. 
  
"למה זה נגע בי? לא יודע"
 
הסדרה, הקרויה על שם הטור השבועי שכתב בעיתון הארץ במשך שנים ארוכות, מעוררת סקרנות ועניין בעיקר כיוון שניכר כי הנדלזלץ יודע, שההזמנה הפתוחה למפגש אחד על אחד עם שחקנים, שאת עבודתם ביקר לאורך השנים, ליטף אך גם עקץ, סנט והעליב, עלולה להפוך חיש מהר לזירת קרבות.
 
אבל הסקרנות, כך נדמה, עולה על החשש. בשיחה שקיימנו לפני שנים ארוכות בנוגע לביקורת אמר לי: "תשאלי אותי מה זה משחק? אני לא יודע. אתה רואה הופעת משחק כבירה, שמותירה בך רושם אדיר ואתה לא מצליח להסביר איך זה נוצר. זה סימן שאלה גדול, מסתורין שאני מנסה לפצח. עד היום אני שואל את עצמי בכל פעם מחדש, מה בעצם קרה פה? למה זה נגע בי? למה זה לא נגע בי? איך זה עובד?
 
"אני באמת ובתמים אוהב תיאטרון ואם את שואלת למה אני עושה את זה? אולי כיוון שאני רוצה להבין, ביני לבין עצמי, מה הדבר הזה עושה לי. בסופו של דבר, באידיאל, זה ניסיון להסביר לעצמי את הרגשות שלי במילים ובאופן שגם אחרים יבינו".
 
במפגשים, הוא מקווה שיצליח לגעת בליבה, לפצח את הקראפט, להגיע קרוב יותר למעשה האמנות, לפתוח לקהל שער פנימה אל אחורי הקלעים בעולמו של השחקן. "כתיבת הביקורת מייצרת באופן טבעי איזה שהוא חיץ. הבראנז'ה לעולם לא תראה בך כחלק מהעניין, על אף שאתה מתוך העניין. זה מובן לי וכנראה שאי אפשר אחרת. למרות זאת, אני חושב שלאורך הזמן לפחות חלק גדול מהאנשים, הבינו שעם כל הכעסים, בסופו של יום, אנחנו פועלים מאותו מקום ומדברים על אותו הדבר". 
  


אודיה קורן, צילום: גיא הכט



"זה מקצוע מטורף"
 
אין בך חשש שזה עלול להפוך לזירה?

"זו תמיד זירה. כל שיחה בין שני אנשים, היא ביסודה זירה גם כשאנחנו מכירים היטב, כמוני וכמוך. אנחנו בודקים אחד את התגובות של השני ומגיבים בהתאם. למעשה כולנו משחקים כל הזמן ואולי, זה מה שמרתק אותי בשיחה על תיאטרון. אין רגע שבו אנחנו לא משחקים. אנחנו משלים את עצמנו שלא, אבל כולנו בתפקיד. אז שחקנים מתנהגים באופן מתוכנן ובמודע, בעוד שאנחנו, על פי רוב, פשוט לא מכירים או מודים בזה. בסופו של דבר, אמנות המשחק היא העמדת פנים של התנהגות טבעית".
 
מה מעניין אותך לגלות במפגשים האלה?
 
"זו הזדמנות נדירה שמאפשרת לכל אחד מהם להציג את העשייה שלו. מעניין אותי לחזור למקומות בהם אנחנו רואים אולי אחרת. זו הזדמנות שלא ניתנה לי כמבקר. כלומר, הייתה דעתי על עבודתם ופעמים רבות תגובתם. כאן יש אפשרות לשיח. תראי,'משחק הוא מה שאתה עושה עם מה שאתה' והייתי רוצה לשבת איתם ולתהות מה הם. הרי זה מקצוע מטורף, משחק, אין בו שום הגיון והוא סכנה לבריאות הציבור ולאדם עצמו. זה מקצוע שבו אתה לחלוטין תלוי באחרים. הצלחתך כל כך לא תלויה בך, על אף שהיא במידה רבה תלויה במי שאתה. יש בו אלמנטים של חיזור ומכירה של עצמך".
 
ויש בו את הצורך האובססיבי להיות נאהב
 
"זה לא תמיד זה. הרבה שחקנים טועים ומחליפים אהבה בהערצה. חלקם, בעיקר אלא שמתמחים בבידור, מתועלים לתגובות הקהל. אתה רואה קומיקאים שעובדים מצחוק לצחוק, שאלת המודעות מעניינת. אני מניח שגם כל אחד פועל ממקום אחר. בכל מקרה מה שאותי מעניין, זה לפתח שיחה. פחות מעניין בעיניי להגיע כמו ג'יימס ליפטון בתכנית "סטודיו למשחק" עם סט מוכן של שאלות ולהשאיר להם את הבמה פתוחה. בשביל זה הם לא זקוקים לי. הם הרי יודעים את העבודה". 



מיכאל הנדלזלץ, צילום: גדי דגון


  
"משחק זו אשליה"
  
לאורך השנים, בעיקר אחרי שחצי הביקורת פגעו כהוגן, היו תמיד את אלה שטענו כי הנדלזלץ, בוגר החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, הוא למעשה שחקן מתוסכל. "מי שלא יכול לעשות, כותב ביקורת", צקצקו. אז לא בדיוק. התיאטרון היה חלק מחייו מאז ומתמיד. בחוג לדרמה בעירוני ה', באקספרימנטים יצירתיים בהם היה שותף בתיכון. "היינו חבורה שכזו שעושה תיאטרון בגיל העשרה. עמרי ניצן, מיכל גוברין, מיכה לבינסון, שהיה הצעיר שבחבורה, ובני נגרי שכתב לנו מוזיקה.
 
אף אחד לא באמת התייחס אלי כאל שחקן. אני גם שיחקתי, אבל למעשה עשינו הכל. באוניברסיטה זה היה דומה. הלכתי לאוניברסיטה כדי ללמוד תיאטרון. אז נכון, גם שיחקתי, אבל ראבאק בכיתת המשחק שלי היה ששון גבאי. משחק לא היה העניין".
 
אז מה היה העניין?
 
לעסוק בתיאטרון. Whatever. זו היתה, כמובן, אפשרות, אבל לצד זה, תמיד היה תרגום וכתיבה וחיפוש מחזות ולמידה. מעטים יודעים, אבל למעשה כשגרי בילו נכנס לתיאטרון באר שבע הוא הציע לי להצטרף כשחקן. הייתי נשוי, היה לי ילד קטן והחלטתי שלא. אני מניח שהחלטתי נכון".
 
הוא משתתק, מגלגל מחשבה בראשו וממשיך: "אני אספר לך אנקדוטה. אבא שלי היה רופא במקצועו. רופא משפחה מאד אהוב. לפני שלמד רפואה, סיים לימודים באקדמיה למוזיקה בוורשה, אבל הוריו אמרו לו שמוזיקה זה לא מקצוע. אבי ניגן כל חייו. הוא היה מסוגל לשבת ולנגן מתוך שמיעה וגם להלחין והיתה לו הבנה ניכרת במוזיקה. בנוסף לתפקידו כרופא, כתב ביקורת מוזיקלית באחד העיתונים בפולין. פעם, באחת מהפסקות החשמל בביתנו, ישבנו בחושך והוא ניגן לנו וסיפר שבמלחמה, כששרת בצבא הרוסי כרופא, הקרינו להם סרט הוליוודי בשם 'היא אחת והם מאה' על אשה שמנגנת בתזמורת. הוא ספר שחשב שחייו היו הרבה יותר מאושרים אילו היה כנר שני בתזמורת. 



היא אחת והם מאה, תמונת יחסי ציבור

 
"מאוד התחברתי לסיפור, אבל באיזה שהוא מקום ידעתי שגם הוא הבין עד כמה כנר שני בתזמורת היה מביא לידי ביטוי רק חלק קטנטן מכל היכולות העשירות שלו כאדם. אני מבין את הרצון להיות חלק מהעשייה ומצד שני, צריך גדלות נפש אמיתית כדי להיות שחקן להקה, אחד מני רבים. תראי, יש כאלה שהם שחקני להקה שתיאטרון לא יכול בלעדיהם, אבל יש מעטים מאד שיכולים להסתפק בערך הזה של העשייה מבלי לפתח מרירות. לכן זה מקצוע כל כך מרתק".  
 
לא היית יכול להיות שחקן להקה
 
"תיאטרון זו אמנות שמחייבת התמסרות. צריכים לעסוק בה רק אנשים שלא מסוגלים לעשות שום דבר אחר כי אם כן, אתה דן את עצמך לחיים של אומללות כיוון שזה כל כך לא בידייך. אלו אנשים עם קריירות של 30 ו-40 שנה במקצוע שבו שום דבר לא בטוח. אין להם מושג מה יהיה מחר. אז נכון, גם אם אתה עובד בבית חרושת זה לא בהכרח בידייך, אבל לפחות אין לך אשליות. מה שמפעיל שחקנים זו אשליה. מה שהם עושים זו אשליה". 
  



מימין: איתי טיראן, צילום: יוסי צבקר. משמאל: ליאור אשכנזי, תמונת יחסי ציבור


 
"אני אוהב תיאטרון אהבה נכזבת"
 
באותה השיחה, שנתקיימה לפני שנים, שאלתי אותו למה ביקורת. הוא ענה אז, כמו היום: "זה פשוט קרה. אני מניח שבאיזה שהוא אופן, זה התאים לי. אני אוהב תיאטרון אהבה נכזבת ואני עושה את זה כי זה באמת חשוב לי". למה נכזבת?, שאלתי. הוא ענה: "כי זה לעולם לא יהיה כמו שאתה רוצה. התיאטרון הסב לי המון כאבים, גם ברמה האישית וגם ביחסים אישיים.
 
"כשהתחלתי להתעסק בתיאטרון, החלום שלי היה שאהיה מסוג אלה שעוזרים לאחרים לעשות תיאטרון. אתם צריכים שאכתוב? אכתוב. אתם צריכים שאשחק? אשחק. הכל לטובת הדבר. ואז, אתה מגלה שאולי כך אתה חושב, אבל הדבר עצמו לא חושב שאתה עושה שירות לטובתו. זו אכזבה כיוון שאתה פועל מתוך מחשבה שכולנו באותה הסירה". עם זאת הוסיף ואמר: "אני שלם עם עצמי. אם פעם חשבתי שבחרתי בביקורת כיוון שלא הצלחתי לעשות שום דבר אחר, היום אני עומד באמונה מאחורי מה שעשיתי גם אם הייתי רוצה להיות יותר מעורב בעשיית תיאטרון. בסך הכל אני לא חושב שעשיתי טעויות גדולות, הימרתי על האנשים הנכונים, הייתי שם לראות בצמיחתם ובהתפתחותם של רבים וזה לא מעט".
 
אחרי כמעט יובל של כתיבה על הדבר מה לדעתך מקומנו, המבקרים, בתוכו? שאלתי והוא ענה:"אנחנו הקהל המובטח. תפקידנו להיות שם. להביא את הגוף ואם אפשר את הנשמה למקום. מה אנחנו עושים עם זה אחר כך? זה עניין אחר. אם השחקנים, הבמאים, המחזאים, התפאורנים, התאורנים, כותבי המוזיקה מביאים את ה-Know how שלהם להצגה, אנחנו מביאים את עצמנו. אנחנו אלה שמבקשים לנסח את מה שקרה, לעצור את הרגע, לכתוב את העדות באופן שיהיה לה תוקף לשנים הבאות". 




לורנס אוליבייה, צילום: קארל ואן וכטן

  
לורנס אוליבייה מתוסכל

אז, כמו היום, הוא דבר על תחושת החסך בשיח על תיאטרון. זה מחזיר אותנו לטוקהאוס ולמפגשים שייפתחו ביום שישי הקרוב, 13 באפריל, עם אודיה קורן וייערכו אחת לשבועיים כשבהמשך מתוכננים להתארח בין היתר ליאור אשכנזי ואיתי טיראן.
 
"שחקנים מספרים את הסיפורים הכי יפים שיש על תיאטרון. לכן אני אוהב לקרוא ביוגרפיות של שחקנים. כמו הסיפור הזה על לורנס אוליבייה ששיחק את אותלו. באחת ההצגות כשהמסך ירד האולם כולו עמד על הרגליים. לאורך כל ההצגה כולם הרגישו כמו חשמל באוויר. היה ברור שמדובר בהצלחה אדירה. כשירד מסך אחרון, השחקנים הסתדרו בשתי שורות בדרך לחדר ההלבשה ומחאו זה לזה כפיים.
 
אוליבייה חלף על פניהם כרוח סערה זועפת וטרק את הדלת. כולם תהו מה לא בסדר. פרנק פינלי, שהיה מקורב אליו, נשלח לברר את הסוגיה. הוא התדפק על דלתו ושאל: 'אינך יודע שהיית נפלא היום?' אוליבייה ענה: 'אני יודע, אבל אינני יודע למה'. וזה הדבר שהכי מעניין אותי. את התוצאה, אנחנו רואים על הבמה אבל התהליך מרתק אותי".

מיכאל הנדלזלץ, צילום: מרב יודילוביץ'





המפגש עם אודיה קורן יתקיים ביום שישי, 13 באפריל 2018 בשעה 14:00, המפגש עם ליאור אשכנזי יתקיים ביום שישי, 27 באפריל בשעה 14:00 במרכז הטוקהאוס בתל אביב. להזמנת כרטיסים: 03-5545500

רכישת כרטיסים  - אודיה קורן

רכישת כרטיסים  - ליאור אשכנזי