החברות של הנקה ופיט שרדה הרבה זמן ותלאות. השתיים, שהכירו כאשר הנקה, ילדה יהודייה בהולנד בשנותיה המוקדמות של המאה הקודמת, הגיעה אל בית הוריה של פיט, ווים וסופי פרימוויס, שהסכימו להעניק לה מחסה זמני בימים שבהם בוצע גירוש יהודי הולנד אל המחנות בפולין.

במקום הסתתרות של לילה אחד או שניים, אפשרה משפחת פרימוויס לילדה היהודייה להישאר בביתם במשך שלוש שנים ובכך הצילו את חייה במהלך השואה. לפיט, בתם של הזוג המארח, היה קשה בתחילה לקבל בקלות את הנקה, האורחת הזרה. אולם עד מהרה הלכה והתפתחה בין השתיים חברות שהשתמרה עד היום.

סיפורן, שהובא תחילה בספר הילדים "הנקה ופיט" של רן כהן אהרונוב, בנה של הנקה, הגיע ב-2015 גם אל בימת תיאטרון המדיטק. מאז הספיקה ההצגה לגרוף את פרס הצגת השנה לילדים ב-2016 ובפרס השחקנית הראשית. בשבת הקרובה, 14 באפריל 2018, סמוך ליום הזיכרון לשואה והגבורה, תעלה בתיאטרון ההצגה ה-100 של "הנקה ופיט" בנוכחות שתי החברות.

"הפרויקט נולד בתקופת המנהל האמנותי הקודם של התיאטרון, רוני פינקוביץ'", משחזר במאי ההצגה נועם שמואל את ההחלטה להביא את סיפורן של הנקה ופיט מהספרות אל התיאטרון. "רוני חיבר ביני לבין ליאור גרטי המחזאי. היתה לנו פריבילגיה שהסופר רן כהן אהרונוב ליווה אותנו בתהליך, וגם שפגשנו את אמא שלו, הנקה עצמה, שגרה בישראל. כשפיט טסה לארץ לבכורה עם כל המשפחה היו לנו דמעות בעיניים. עכשיו, לרגל הצגת ה-100, היא שוב עולה על המטוס והולכת להיות לנו עוד הצגה עם לחלוחית בעיניים ביום שבת הקרוב."


הנקה ופיט, צלום: בני גם זו לטובה


"הצגה מרגשת ואפילו כיפית"

מה חיבר אותך למחזה הזה?

"עניין אותי מאוד איך מנגישים אותי נושא כזה לילדים. אם אני לא טועה, זאת הצגת השואה הראשונה בארץ שנעשתה במיוחד עבור הגיל הרך. איכשהו, אף אחד לא העז לתקשר את הנושא של השואה לילדים בגיל 6. הספר היה הראשון לעשות את זה, בצורה עדינה ורגישה ולא מפחידה, שמכבדת את הילד ואת היכולת שלו להבין. אין שם תיאורי זוועה. בסך הכל, את מקבלת זווית ראייה של ילד על המלחמה. העיסוק שם בשואה הוא פחות במה בדיוק קרה במחנות, והסיפור במקור עוסק בחברות, ויש גם רגעים מצחיקים בתוך החברות הזאת וגם רגעים מרגשים. זה סיפור על קשר שנוצר בין שתי בנות, שתי ילדות, זה הבסיס. מסביב מתרחשת השואה, אבל זה הקשר היחיד שיש לאותה תקופה.

"גילינו שהקהל מאוד מתחבר ומתרגש והילדים מצליחים להתמודד עם התוכן, זה לא גדול עליהם ומדבר בגובה העיניים. הם מצליחים להתרגש, לצחוק ולהתחבר לדמויות, לפחד, לשחק ולכייף איתן. כל הורה שיביא את הילד שלו להצגה הזאת יכול להיות סופר רגוע. עשינו עבודה מאוד עדינה בכל הנוגע לתוכן ולהנגשת הנושא, כדי שהילדים יקבלו חוויה מרגשת ולא מטלטלת מדי, אלא אפילו מרגשת וכיפית - כמו שהצגת ילדים אמורה להיות."


הנקה ופיט, צילום: בני גם זו לטובה

כיום, כשהדור הצעיר כבר יותר מורגל לתכנים מהירים, אינסטנט, הבמה יכולה לקבל מימד מאוד מיושן ואיטי יחסית. איך ההצגה עוברת מול הקהל הצעיר?

"עשיתי הרבה הצגות תזזיתיות ומהירות, שמדברות בצורה עדכנית, עם הקרנות וידיאו וכיוצא בזה. וכאן יש הצגה שמתנהלת בשקט מופתי. את נכנסת ובטוחה שאת בהצגה למבוגרים. אני חושב שגם המבוגרים שצופים בהצגה בעצמם קצת המומים איך הילדים נשאבים לתוכה. איכשהו הסיפור מצליח, לתדהמת כולנו, לרתק אותם.

"הם לא מחפשים את כל האפקטים או התאורה הצעקנית, אלא הם פתאום מרגישים שהם בתוך הבית של המשפחה הזאת. הם מסתכלים על הנקה דרך העיניים של פיט, ההולנדית, שמוצפת בשאלות כמו מי זאת הילדה המוזרה הזאת שנכנסה אלינו הביתה ומה היא מסתירה, למה היא אוכלת בצורה כזאת ולמה היא מתחבאת בארון כשהיא שומעת חיילים בחוץ.

"אנחנו חושפים בפני קהל הילדים את הטראומה שעברה על הילדה בצורה מאוד עדינה. איכשהו הילדים מסתפקים בזה, בהצגה העדינה, השקטה והמכבדת הזאת, בלי להרגיש שהם מקבלים פה משהו שהוא פחות טוב. להיפך, בכל פעם שאני רואה את ההצגה אני שמח ששמרנו עליה פשוטה."

אמנם ההצגה לא עמוסה באפקטים, אך היא מתנהלת על במה מודולרית הממחישה את הבית המקורי שבו הסתתרה הנקה.

"לא רצינו ללכת על תפאורת בית רגילה, אלא חיפשנו תפאורה שבה נוכל להפנות את הזרקור בכל פעם לחדר אחר", מספר שמואל. "הבמה בנויה כמו קוביה הונגרית מסתובבת, וכך את מקבלת נקודת מבט אחרת על מה שקורה בכל סצנה. יש חלקים בהצגה שבהם הכל מסתובב בו זמנית ואפשר לקבל מבט של 360 מעלות על ההתרחשויות השונות בבית. למשל, בזמן שיש שיחה בסלון אפשר לראות מה הילדות עושות באותו רגע בחדר. הבמה יוצרת גם את האפקט של מעברי זמן, הרי הנקה גדלה שם במשך כמה שנים.

"היה רגע מכונן בחזרות, כשרוני פינקוביץ' נכנס לראות את ה'ראן' הראשון והכל היה מאוד רציני וקודר, הוא אמר לי, 'נועם, תגיד הן ילדות. לא היה להן גם קצת כיף בשנים האלה? הכל היה רק דיכאון?'. זה היה אחד הטיפים הכי טובים שקיבלנו, כי אז מצאנו את רגעי הכיף בתוך הבית, כמו הפיקניק שהנקה ופיט עורכות בתוכו. דווקא הקונטרה החזקה הזאת בין הדבר המהמם הזה, החום בתוך הבית, יוצר את הכוח של החיבור ביניהן. דווקא בגלל החום הזה הקשר שביניהן כל כך מיוחד, או שהקור שבחוץ לא מורגש."


הנקה ופיט, צילום: בני גם זו לטובה


על פליטות וגבורה

אתה חושב שההצגה מתמזגת במובן מסוים עם מוקדי השיח הישראלי בימים אלה, כמו למשל על רקע סערת מבקשי המקלט?

"אני מרגיש שהיא מאוד מתמזגת. היא מעלה על נס דוגמה למשפחה שעשתה משהו מאוד אמיץ, הלכה עם האני מאמין שלה, סיכנה את כל יושבי הבית, כולל פיט הילדה, רק כדי להציל מישהו שהחליטו לשלוח אותו אל הלא נודע. הפליטים בישראל לא נמצאים בפני שואה, אבל לכי תדעי מה מחכה להם בבית. באופן אישי, אני מרגיש שיש לנו חובה כחברה להגן על החלש, על מי שנמצא בסכנה. זאת האחריות שלנו.

"מה שעשתה המשפחה של פיט הוא מעשה מדהים, שלא ייאמן, גבורה. מעשה של מרידה במוסכמות, הם בחרו ללכת עם צו הלב. הקהל מוזמן להשתתף בדילמה הזאת. כמו כשהאמא אומרת לאבא, 'אתה השתגעת לגמרי. למה אתה מכניס את הילדה הזאת אלינו הביתה?' היא מאוד אנטי ולא בטוחה שהיא רוצה לשתף פעולה עם מתן המקלט להנקה. כשהאמא פוגשת לבסוף את הילדה, לא את הכותרת שסביבה, ופתאום נוצר קשר, היא יכולה לדמיין את הבת שלה בסיטואציה כזאת. פתאום מלילה אחד של מסתור זה הפך להסכם של קבע. ההורים של פיט מושיבים את הנקה לשיחה ואומרים לה שהיא נשארת שם. ההקשרים שאת רואה על המציאות הם לחלוטין ברורים. לא מתחנו את הקווים, אבל אני מאמין שהקהל, בטח ההורים, רואה את הקווים ומותח אותם."

נועם שמואל, צילום: יוסי צבקר