כנס לזכרה

דרכים רבות ומגוונות מוצאת החברה הישראלית לציין את יום השואה במהלך השנים. אחת הייחודיות שבהן היא "בין הצפירות", כנס המתקיים בשש השנים האחרונות ב"בית לוחמי הגטאות", ושמו מעיד על החיבור הרעיוני בין יום השואה ליום העצמאות.

בכל שנה נסוב הכנס סביב נושא מרכזי אחר המחובר להיבטים הגותיים ותרבותיים שקשורים בשואה ובהשלכותיה על החברה הישראלית. השנה יעמוד בסימן 35 השנים להתעוררות היצירה של בני הדור השני לשואה, שלקח זמן, מסתבר, עד שזכה בכלל להכרה בהגדרתו כמי שהשואה עיצבה באופן מובהק את זהותו.

כשציפי עדי נווה, מנהלת מחלקת ההשתלמויות בבית לוחמי הגטאות, רקמה ביחד עם הסופרת והמחזאית נאוה סמל לפני כשנה את הנושא לכנס שיתקיים ביום ראשון, ה-15 באפריל, היא לא העלתה בחלומותיה הרעים ביותר את האפשרות שבמקום לשבת על הבמה ביחד עם סמל - המזוהה יותר מכל עם הנכחת קולו של הדור השני בתרבות הישראלית - תיאלץ להקדיש בכאב את הכנס לזכרה של סמל, שהלכה לפני כארבעה חודשים לעולמה. ניכר בה שהיא מתקשה לעבור ללשון עבר כשהיא מדברת על יחסיהן ועל עבודתן המשותפת. 

ציפי עדי נווה, תמונת יחסי ציבור

 
"אין לי מילים להגדיר את השבר"
 
"לפני שנה בערך, ממש בתקופה הזאת", מספרת נווה, "הצעתי לנאוה שנעשה אולי משהו על נושא התעוררות היצירה של בני הדור השני לשואה, כי באמת עברו 35 שנים מאז אותה התעוררות. נאווה, שהייתה מחלוצי היצירה של בני הדור השני, מאוד אהבה את הרעיון ואמרה, 'בואי נעשה את זה בשנה הבאה'. וכך הגינו את הרעיון והתחלנו לתכנן אותו בהתלהבות רבה. קצת אחרי שהתחלנו לתכנן אותו נאוה חלתה, אבל היינו בטוחים שזה משהו שהיא תחלים ממנו.

"ממש כמה שבועות לפני מותה עוד דיברנו ותכננו, והיא הייתה שותפה לאירוע ולתכניות נוספות, אבל הסוף הלך לכיוון אחר. נאוה נפטרה בפתאומיות ובטרם עת, ואני באמת מרגישה שאין משהו שמתאר חזק יותר את האובדן של נאוה חוץ מהמושג הזה, כי היא הייתה כל כך בשיא היצירה. היה לנו אופק של כל כך הרבה תכניות ויצירה שהיו אמורים לקרות רק בשנה הזאת, יש סרט שהיא עובדת עליו עם הבמאי יהלי ברגמן, וסמינרים ותכניות וסדרות שהייתה אמורה לעשות אצלנו, והיא פשוט... זו תחושת אובדן גדול והחמצה גדולה, ובאמת קשה לי להגיד במילים עד כמה השבר הוא גדול מבחינתי.

"תהינו מה לעשות עם הרעיון הזה, וזה היה דווקא נעם סמל, בעלה, איש עשייה ופרקטי, כמו תמיד, שכשאמרתי לו, מה נעשה עם כל התכניות הגדולות? הוא אמר לי, 'אם את לא יכולה לעשות את זה איתה – תעשי את זה לזכרה. את תיזמי, ואני אירתם'. וכך בעצם עשיתי, ואני מאוד שמחה שאנחנו יכולים להקדיש את הכנס השנה לזכרה. היא ראויה לזה כל כך. זה כאב גדול שהיא לא תהיה יותר שותפה לעשייה שלו.

"אמנם זה לא איתה, אבל הרוח שלה נמצאת איתנו לגמרי, בכנס הזה, שהחלטנו לעסוק בו בהתעוררות של היצירה של בני הדור השני. העיסוק הוא במה קרה שם, באמצע שנות ה-80, כשפתאום בבת אחת קבוצה לא קטנה של בני הדור השני, אמנים ויוצרים, שברו את השתיקה והתחילו לבטא את החוויה שלהם בקול גדול." 

 

מקור: בית לוחמי הגטאות


מסע הגילוי של הדור השני
 
מה שקצת לא ברור לי זה שההגדרה של הדור השני כנפגעי שואה המשכיים לא הייתה מובנת מאליה

"בעולם, המושג הזה, 'בני הדור השני לשואה' התחיל להתעורר בסוף שנות ה-70, תחילת שנות ה-80, אבל בישראל, עד לשנת 1983 לא הייתה מודעות לנושא, לא הייתה הטרמינולוגיה הזו של 'בני הדור השני'. גם אם הייתה איזו שהיא מודעות היא הייתה עמומה ולא קיבלה ביטוי."

מה קרה ב-1983?

"כבר בשנת 79', שמואל הספרי שם ניצולי שואה על הבמה בהצגה 'קידוש' בקאמרי, ואחר כך גם ב'חמץ', 'שבעה' ו'תזמורת על תנאי'. מה שקרה זה שב-83' יוצאת משלחת של אנשי תרבות ותקשורת לפולין, עם יוצרים כמו נאוה, הספרי, חיים מאור, עמרי ניצן, הקולנוענית ניצה גונן ואנשים נוספים. מבחינת נאוה ואחרים, במסע הזה היה משהו כל כך מטלטל, שהם הרגישו אחרי זה צורך לבטא את עצמם בדרך של יצירה. שנה אחר כך כותבת נאוה את 'כובע זכוכית', שנחשב הספר הראשון בישראל שמביא לקדמת הבמה את הסיפור של בני הדור השני, ואחריו מתחיל גל של יצירה של אנשי תיאטרון וספרות וקולנוע.

"הגל הזה ממשיך לגל נוסף, שלמה ארצי, יהודה פוליקר, יעקב גלעד ואורנה בן דור עם הסרט 'בגלל המלחמה ההיא' שיצא ב-88. פתאום בני הדור השני מתחילים לבטא את הזיכרונות ואת המודעות שלהם על המשמעות של לגדול בבית של שורדי שואה." 
 

נעם סמל, צילום: אליצור ראובני

"אנשים לא רצו להכיר בטראומה"
 
"הספר של נאוה, 'כובע זכוכית', שהוא החלוץ של יוצרי הדור השני, יצא לאור ב-1985, אבל הוגש להוצאת הספרים בשנת 84", מספר נעם סמל. "אחד הדברים שהדהימו את נאוה כשהוציאה את הספר הוא שלא קיבלו את התזה הזאת. אמרו, 'אין דור שני. הניצולוּת לא עוברת מדור לדור. הם סבלו, אתם לא'. לא הכירו אז בסבל, בטראומה, בחלומות הביעותים, בסבל של לחיות עם הניצולים, בבתים איתם, בכל הדברים שנאוה נגעה בהם.

"נאוה כתבה כ-30 ספרים, לא כולל את הסיפורים והשירים והאנקדוטות והליברית לאופרה. מתוך ה-30, לפחות 20 עוסקים בווריאציות שונות של זיכרון השואה מכל הקשת החברתית הישראלית של ניצולי שואה. היא הייתה הראשונה שנגעה בשואת יהודי צפון אפריקה, איטליה, יוון וכמובן רומניה, המולדת של ההורים שלה. היא באמת תוצר של הדור השני, שהיה מודע לחוליים, לכאבים, לקשיים, להתלבטויות, לגדילה בתוך הסוד הזה. כי מסתירים המון דברים, לא פותחים את הכל.

"הייתה שתיקה ענקית ובושה, כי מה היה פה, בארץ הזאת? 'כצאן מובל לטבח', ככה דיברו עליהם, 'הם לא גיבורים'. למה דן בן אמוץ שינה את שמו ממוּסיה תהילים זאָגער? או כל החבורה הזאת של יפי הבלורית והתואר, כולם באו מגיא ההריגה הנוראי הזה. נאוה נגעה בזה בספר הראשון, שהוא קובץ של סיפורים קצרים שנוגעים באפיזודות שונות של דור שני, ואז התקיפו אותה. אמרו, מה פתאום? אין דבר כזה דור שני.

"היא התחילה לחפש אחים לנשק, או לצרה, או לבשורה הזאת, מה שנקרא. היא מצאה בעיקר בעולם, או קצת בארץ, למשל את חיים מאור, אמן פלסטי שעד היום יש בבית תבליט גדול של נאוה שיצר מעץ. היא חיפשה אנשים בתרבות ובאמנות שיתמכו בתזה, שהם בעצם דור שני. אליי היא לא יכלה לבוא, כי אני דור חמישי בארץ ולא קשור לזה. השואה הייתה בשבילי משהו אחר לגמרי. זה לא הטראומות של שלמה (ארצי, אחיה של נאוה סמל – ט.ג.), של נאוה, של סביון ליברכט, של אלה שריף, שבשלב מסוים הפכו לאחיה ואחיותיה."




נאוה סמל מרצה ומשוחחת עם הקהל במסגרת מפגשי "דור שני מדבר וזוכר" בבית לוחמי הגיטאות, נובמבר 2016, מקור: אתר בית לוחמי הגטאות

"היום יש התעוררות חדשה"
 
גם הקשר שלך עם נאוה, ציפי, הפך אישי מאוד

"אני עובדת בתפקיד שלי עם הרבה מאוד חוקרים, אנשי אקדמיה, אנשי תרבות ואמנים, ותמיד נוצרים קשרי עבודה או ידידות כאלה או אחרים. עם נאוה נוצר קשר פשוט אחר, שעוד לא קרה ועוד לא היה עם אף אדם שעבדתי איתו - בזכות מי שהיא ומה שהיא כבנאדם כל כך אנושי וחם ולבבי ונדיב, מעבר ליכולות שלה כיוצרת וכמרצה וכסופרת.

"היא הביאה לתוך העבודה בנדיבות אין קץ את הידע שלה, את התוכן, את החשיבה היצירתית שלה, והיא פשוט הייתה קולגה וחברה שאין כדוגמתה. היא תחסר ברמות שאני לא יכולה אפילו לתאר."

איפה החיבור הפרטי שלך לנושא?

"אני פסיכולוגית, ודור שני, ואני עובדת במוזיאון כבר 20 שנה. בסוף שנות ה-80, תחילת שנות ה-90, כשנאוה התחילה לעסוק בנושא, גם אני התחלתי לעסוק בנושאים האלה, יותר מההיבט הפסיכולוגי של העבודה עם בני הדור השני. מה שקרה זה שבשנים האחרונות יש דור שני חדש, וזה נושא שנאוה ואני דיברנו עליו.

"היה דור כמו נאוה וכמוני, שהתחיל להתעסק בנושא בשנות ה-80, ויש בני דור שני שלא התעסקו בזה בכלל לאורך השנים. היום, כשהם מתבגרים ומגיעים לגילאי 60 בערך, גילאי פנסיה, אחרי שהם סגרו את זה כל השנים, הם מגלים את זה היום ומתחילים פתאום להתעסק בזה. נאוה ואני הבנו שיש איזו התעוררות נוספת בנושא." 
 

בית לוחמי הגטאות, צילום: שוש להב


מיונה אליאן עד סביון ליברכט
  
  שלושה חלקים לכנס, ובכל אחד מהם יינתן ביטוי ליצירתה של סמל, שהרבתה לשתף פעולה עם יוצרים מתחומים שונים.

"בארבע וחצי ירצה ד"ר יואל רפל ויביא רטרוספקטיבה של יצירת בני הדור השני לשואה", מספרת נווה. "בשש ייפתחו מעגלי לימוד ושיח עם  יוצרים בכל מיני תחומי תוכן - ספרות, תיאטרון, מוזיקה, טלוויזיה, קולנוע וקולנוע דוקומנטרי. סביון ליברכט, למשל, תדבר על הכתיבה שלה ועל התיאטרון, ועל איך זה בא לידי ביטוי בהצגות התיאטרון שלה ובכתיבה.

"המוזיקאית אלה מילך שריף, שעבדה גם עם נאוה, תדבר על הדרך בה תרגמה את כל החוויות שלה כבת דור שני לתוך היצירות המוזיקליות שכתבה, ותדבר גם על היומן של אביה, ברוך מילך, שאותו הפכה ליצירה מוזיקלית, האופרה שכתבה על סיפור חייה כדור שני, 'שתיקתו של ברוך', ועל האופרה 'צחוק של עכברוש' שמבוססת על ספר של נאוה סמל שהפך עם שריף לאופרה שהועלתה ב'קאמרי'.

"בשבע וחצי, בחלק האחרון של הכנס, תהיה מחווה לנאוה, בה נקרין סרט שהיא כתבה לו את התסריט ונקרא 'דבר על מקום הימצאם'. לאחר ההקרנה יתקיים שיח עם במאי הסרט, יהלי ברגמן, עם יונה אליאן, כוכבת הסרט וחברה קרובה של נאוה, ועם נעם סמל, שידברו על העשייה של הסרט, ועל העבודה עם נאוה." 
 


יונה אליאן קשת, תמונת יחסי ציבור


נעדרים, צ'יפס וקציצות
 
"'דבר על מקום הימצאם' זו דרמה טלוויזיונית ששודרה בערוץ הראשון", מספר סמל, "שמביא שתי משפחות במעברה בחיפה בשנת 49', 50'. מצאתי ראשי פרקים להרצאה שנאוה הכינה על הסרט, ונאוה טוענת שהדבר המרכזי החשוב ביותר בהוויה הישראלית של אז היה הרדיו. הייתה שעה בצהרים שנקראה 'כל היודע דבר על מקום הימצאם', וגם אני - ילד שגדל בנס ציונה עם אמא, אבא נפטר, במושבה עטורת פרדסים - לא הייתה פעם אחת שבאתי הביתה והרדיו לא היה פתוח. זו המוזיקה שליוותה את ארוחת הצהרים שלי: 'כל היודע דבר על מקום הימצאם', צ'יפס וקציצות.

"את צריכה להבין, נס ציונה, מושבה, תחילת שנות ה-50, גן ילדים, אתה הולך ברגל, כל הבתים פתוחים, כל המרפסות פתוחות, וכל מכשירי הרדיו מהדהדים בכל הרחוב. אני מכיר את כל שמות הגטאות, גטו לודג', גטו וילנה, כולם, מכל הרחוב. אתה הולך ושומע את זה בכל הרחוב, מגיע הביתה, וממשיך לשמוע את זה גם אצלך בבית. אז נאוה לקחה את הדבר הזה וכתבה את הדרמה הטלוויזיונית, שגם בה יש אלמנטים היסטוריים ביוגרפיים של הסבא שלה, שחוזר אחרי 40, 50 שנה.

"נאוה הקדישה את חייה לנושא השואה. היום אני מגלה עד כמה היא הייתה טוטלית בנושא זיכרון השואה. דברים שלא ידעתי בזמן החיים המשותפים שלנו, הממדים שזה הגיע אליהם, ושנחשפו בפניי ובפני משפחתי רק לאחר מותה. לדוגמה, עבודות של מכתבי תנחומים שהגיעו אלינו מבתי ספר בכל רחבי הארץ, שבהם היא הייתה נותנת הרצאות בהתנדבות. ידעתי שהיא מבלפת אותי. אני הייתי יוצא ל'קאמרי' בשבע בבוקר, חוזר בחמש, שש בערב, ובאותן שעות היא הייתה או בבית ספר, או במחנה צבאי, או בחוג בית לנשים משועממות, או בחוג בית לשורדות שואה, או בגני ילדים, נותנת הרצאות ללא תמורה. הייתי מגלה את זה אחר כך ואומר, די, לפחות התחבורה... אבל היא, ללא תמורה.

"היא הייתה אומרת שבכל אדם יש סיפור. בכל אדם. ללוויה שלה הגיעו מעל 4000 איש, ולא כולם חברי משפחה וברנז'ה ומוסדות השואה. בני אדם. מלצרים, חנוונים, כל הנהגים שלקחו את נאוה להרצאות - כולם הגיעו, כי נאוה הייתה מדברת עם כל אדם בגובה העיניים. לא משנה אם הוא האישיות רמת המעלה ביותר או האיש הכי פשוט. לכל אחד הייתה נותנת לבטא את סיפורו. את יודעת, אנשים כותבים שורשים ומחקרים ומוציאים ספרים לעצמם, ואין דבר כזה שמישהו כתב משהו על זיכרון השואה, שנאווה לא עזרה לו, בחינם. היא ערכה, תיקנה, הדריכה, אמרה לו לאן ללכת עם זה. אין דבר כזה. כל אחד שהוציא חוברת מגטו לודג' היה מגיע לנאוה, גמרנו." 
 



נאווה סמל, צילום: ניצן לוטם

"אנחנו שרדנו, אתם ניצלתם"
 
"נאוה לא השתמשה בביטוי 'ניצולי שואה' אלא 'שורדי שואה'", מטעים סמל. "כי 'ניצולי', היא הייתה אומרת, זו קונוטציה שלילית. כאילו יש עליהם אות קין."

כמו שהגדרת את זה גם את, ציפי

"הביטוי 'שורדי שואה' זה מושג שנכנס לא לפני הרבה זמן לתודעה ואני חושבת שלא מעט קולות היום, כולל של אנשים שעברו את השואה, אומרים שיש משהו לא נכון בלהגיד 'ניצול', כי הם לא ניצלו. מי שלא היה בשואה ניצל מזה, לא הם. הם היו שם, ושרדו את זה, והם ממשיכים לשרוד ולשלם את המחיר יום יום במאבק שלהם על החיים שאחרי. הם אומרים הרבה פעמים, 'אנחנו שרדנו. אתם ניצלתם'. גם באנגלית אומרים בהקשר הזה survivors, שורדים. יש גם משהו פסימי במילה 'ניצול'. אני חושבת שראוי להשתמש במושג 'שורדי שואה'."

העיסוק הכל כך אינטנסיבי בחוויית השואה, שהיא חוויה מקפיאה, לא חדר באופן קיצוני ליום יום שלכם, נעם?

"נאוה הקדישה את כל החיים לחוויה הזו. היא אמרה, 'אני עוסקת במרוץ השליחים של הזיכרון', אבל במקביל נאוה היא גם גלי צה"ל וארץ ישראל. יותר מ-50 או 60 אחוז מהיצירה שלה זה הדור השני וזיכרון השואה על כל היבטיה, אבל זה לא היה בתוך הבית. זה היה חלק בתוך תא די סגור של חדר העבודה. השואה והדור השני לא ישנו אתנו במיטה."

"אני אגיד לך משהו לגבי נאוה", מוסיף סמל. "אני חושב שהיא הראשונה בעולם שנגעה לא רק במה שקרה אלא גם במה שיקרה בעוד מאה שנה. בספר 'צחוק של עכברוש', שהפך גם לאופרה, היא הקדישה שליש מהספר לאיך יהיה הזיכרון של ילדה בעוד מאה שנה, בשנת 2088, ותיארה לא רק את ההכחשה והשכחה, אלא את ההתבטלות בפני מה שקורה. והנה, בפולין, שני מטר מאתנו, עם אושוויץ, ועם מצעד החיים, ועם כמה שאנחנו מציינים וזוכרים ועולים לרגל, והם... זהו. ועל פי חוק." 


נעם ונאוה סמל (צילום: איציק בירן) 
  
 הכנס יתקיים ב-15 באפריל 2018 ב-16:00 במוזיאון בית לוחמי הגטאות, קיבוץ לוחמי הגטאות. הרשמה לאירוע ובחירת מעגל שיח בקישור. ההשתתפות מותנית בהרשמה מראש, עלות: 30 ש"ח (תשלום במקום). לבירורים והרשמה טלפונית: 04-9958015