אם מישהו היה זקוק להוכחה שהרוקנרול נשאר צעיר לנצח, ליבי ("והפלאש" בשנות השמונים, והיום עם להקת "הפלאשבק"), מספקת אותה בקלילות. כנערה תל אביבית שהייתה צעירה מכדי ללכת להופעות הכרתי את שמה מההוויה המוזיקלית של תחילת שנות ה-80, אבל על הבמה ראיתי אותה לראשונה לפני כשנתיים בפסטיבל "סולם יעקב", וגם סיפור חיים מדהים שיכול היה לפרנס שלוש טלנובלות לא עצר אותה מלהבעיר את הבמה באש של מי שראתה, בזמן אמת ובמקום האמיתי, אמנים כמו מיק ג'אגר וג'ניס ג'ופלין, ושרדה כדי לשיר.

גם במושב הקרוב של פסטיבל "סולם יעקב" – שמציג השנה תפריט מופעים מגוון ומגרה במיוחד - תופיע ליבי עם ההרכב המעודכן של "הפלאש", שהפך, כאמור, ל"פלאשבק", ותזכיר לקהל איך נשמע רוקנרול-בלוז במובן המקורי של המילה.
 
נשמה של ילדה
 
"בשבילי פסטיבל 'סולם יעקב' נורא קרוב ללב", אומרת ליבי, ("בת 66 עם נשמה של בת 14"), במבטא אמריקאי בולט. "אני התחלתי ללכת לפסטיבל בשנת... אני לא יודעת מתי", היא צוחקת, "עוד בהתחלה, כשהפסטיבל היה במחניים. זה היה ממש אחרי ש'הפלאש' שלי התפרקו, בימי מלחמת לבנון, וזה כל כך כאב לי, שאמרתי שאני לא שרה יותר בחיים שלי. זה כואב יותר מדי.

"מישהו שכנע אותי ללכת לפסטיבל 'סולם יעקב', ובשנייה שבאתי הם ממש הכריחו אותי להיפגש עם טד קופר (אמן בלוז קנדי ותיק שנחשב לאחד המייסדים החשובים של הבלוז הישראלי – ט.ג.), שהיה הרבה פעמים בפסטיבל. אמרתי בסדר, אבל אני לא שרה, ופגשתי אותו מאחורי הבמה. הוא לא כל כך היה בעניין של 'הפלאש' כי הוא לא אוהב רוק כבד, אבל הקהל כל כך רצה אותנו יחד, אז אני אמרתי, 'יאללה'. שנינו יצאנו לבמה ביחד, וזה היה ממש קסם. פתאום היה שקט על הבמה, ושקט בקהל, ושני הקולות שלנו היו כל כך מיוחדים ביחד. אז מאותה שנה, 83' או 84' או משהו כזה, בכל פעם שיש הזדמנות אני בפסטיבל 'סולם יעקב'."



ליבי והפלאשבק, תמונה באדיבות ליבי הארט




מה הייחוד שבו, מעבר לסיפור המוזיקלי האישי שלך?

"אלף, כשזה התחיל, זה היה הפסטיבל היחידי בשביל אנגלו סקסונז, בשביל המוזיקה שלנו, פולק מיוזיק, בלוז מיוזיק, רוק מיוזיק, מיי מיוזיק", היא צוחקת שוב, כפי שתעשה פעמים רבות בהמשך השיחה. "יותר מזה, זה היה פסטיבל משפחתי. אני זוכרת שהייתי אז ירושלמית, וכל החבר'ה היו עולים עם פלטת שבת. שמנו את כל הפלטות שבת בתוך חדרי ההלבשה, והיו לנו ארוחות שבת ענקיות, ואז כולנו הלכנו לראות ולעשות הופעות.

"הייתה שנה אחת שיואב קוטנר הראה הרבה פעמים בערוץ 24 וידאו מ'סולם יעקב' שיש בו המון חבר'ה על הבמה. בגלל שהיו כל כך הרבה אנשים שרצו להיות שם, ולסאונד לא היו מספיק ערוצים לחבר את כל הגיטרות, אז היו אנשים שעלו על הבמה, לא שמעו את עצמם, ובכל זאת ניגנו. אנשים רואים את הווידאו הזה עד היום, והיינו אז still young and beautiful", צוחקת ליבי. "ומאז זה גדל וגדל, וזה עוד דור ועוד דור.

"אני הכרתי את יעל דקלבאום בגיל שלוש או ארבע, כשהיא הייתה באה לפסטיבל עם אבא שלה, שבא עם להקת 'הפונדקאים', ועכשיו היא גדולה, וזמרת בפני עצמה. ואני עכשיו באה עם הנכדים שלי, ואני רואה את כל החבר'ה. אנחנו גדלים ביחד, אני לא אגיד מזדקנים, אנחנו עדיין גדלים ביחד... יש דור שלישי שעדיין שר את השירים שלנו, וזה נורא חשוב, להעביר את השרביט לדור חדש, כדי שזה לא ימות, שזה עדיין יחיה פה. 'סולם יעקב' זה הרבה מהקטע המשפחתי הזה של המוזיקה האנגלו-סקסית, וכמובן הרוקנרול, which is my job…". 
 

"מיק ג'אגר שם לי רגל על הראש"
 
לא במקרה השתרבבו מילים כמו "ברוך השם" ו"פלטת שבת" לשיחה עם ליבי. אותו סיפור חיים מדהים שהוזכר בתחילת הכתבה מתחיל בארה"ב, במשפחה הדתית שבה נולדה ליבי, שנשארה אמונית בדרכה שלה עד היום. "אני לא ידעתי שיש יהודי לא דתי בעולם", היא מספרת. "לא שמעתי על זה עד גיל 12."

אז איך את עושה את הדרך מבית אמריקאי דתי למקום המוזיקלי הפראי שאת מזוהה איתו?

"אלף, האבא שלי היה שחקן שייקספירי בילדותו, לפני שהוא חזר בתשובה. אמא שלי הייתה זמרת הרדיו הדתייה היחידה בשנות ה-40, כי היינו דתיים מודרניים, לא חרדיים. היו להם כרטיסים לאופרה, וארון עם שמלות ערב ושיער מעוצב, אבל חס ושלום אם כפית בשרית תיפול לקערה חלבית... אז הם היו מאוד דתיים, והיו הולכים עם מעיל המינק לבית כנסת כל שבת, אבל גם מאוד בעניין של תיאטרון ומוזיקה, אז בבית שלי למדתי לשיר, אבל בטעות.

"יום אחד היינו במשחק בייסבול, עם אבא שלי, בינקיז, והיה לי רדיו טרנזיסטור קטן כזה עם אוזניות. היו פרסומות, אז החלפתי ערוץ ופתאום שמעתי את ה'רונטס' עם be my baby, וזה הדליק אותי. אבא שלי חשב שאני עדיין שומעת את הינקיז, ואני יושבת שם בהלם עם 'הרונטס'... ואני זוכרת שבאותו לילה נכנסתי לשירותים, כי יש סאונד מאוד טוב בשירותים, ולימדתי את עצמי לשיר את הוויברטו של רוני ספקטור. זאת הייתה ההתחלה שלי. ואז היה פול מקרטני, אהוב החיים שלי..."

הייתי כל כך בטוחה שתגידי לנון

"לא, לא, לא, הייתי ילדה טובה. אחרי שהתבגרתי קצת זה התחלף למיק ג'אגר. בשנת 69' הייתי בהופעה שלו במדיסון סקוור גארדן. היינו בשורה עשירית, והידידה שהלכתי איתה ראתה פתאום שג'ניס ג'ופלין מתחילה ללכת בפרוזדור שם, אבל אף אחד לא ראה אותה עדיין. אז התקרבנו ופתאום מישהו צעק, 'ג'ניס!', וכולם רצו לבמה לקחת אותה, ואני נתקעתי ליד הרגליים של מיק ג'אגר, ממש מתחת לגוף שלו. האף שלי היה על הבמה ולא יכולתי לזוז! גם לא רציתי לזוז... ואני זוכרת שהיה שיר שבו הוא ישב על הבמה עם רגליים מתנדנדות, ואני סחבתי לו רגל ושמתי עליה את הראש", היא שוב צוחקת. "חם לי...". 
 

נישואים לבעל חרדי
 
איך בתוך כל האווירה הזו, היית מוכנה לוותר על השירה כשנישאת לבעלך הראשון, החרדי?

"כי הייתי ילדה, ולפעמים ילדים עושים את בחירות החיים שלהם מתוך עיניים של איפה הציפיות שלי, מה אנשים רוצים ממני, מה ישמח את אמא ואבא... בעלי אמר, תבחרי, את יכולה להיות אישה טובה ואמא יהודייה טובה, שזה מה שאני רוצה, או ללכת לדקא רקורדס ולהיות זמרת ענקית. תבחרי. ואני, מאיזו סיבה, בחרתי להיות אמא טובה וילדה טובה ירושלים.

"כשעלינו ארצה עשיתי עם עצמי הסכם שאני לא שולחת את הילדה לשום גן עד שהיא לפחות בת שלוש, ולא עובדת בשלוש השנים הראשונות שלה. אבל עלינו ארצה, ו guess what?..., אמא צריכה לעבוד כי צריכים כסף... אז העבודה שאני יודעת לעשות הכי טוב זה עבודת לילה, ומה שאני מרוויחה בלשיר זה יותר ממה שארוויח בעבודת לילה בכל מקום אחר.

"לאמא של הרב שלי היה את הבר 'גוליית' בירושלים, והם רצו פיאנו בר, אז באותו זמן שאני הצטרכתי עבודה בלילה - הייתה עבודה בלילה, בלהיות זמרת. לילה אחד נכנסו לשם דני פרנקל ומריאנו סיגרה, שמעו אותי ,והציעו לי להתחיל רוקנרול בנד ביחד."

ואיך בעלך הסכים לזה?

"בואי נגיד, בקיצור, שהתגרשתי שנה אחרי זה..."

נשארת, מבחינתך, דתייה עד היום?

"בלי הביטחון שלי בשם, אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת בחיים. זה הדבר הכי חשוב לי, לחיות עם הכרת תודה לשם. 'הודו לאדוני כי טוב, כי לעולם חסדו', זה המשפט שלי. אם הייתי נולדת בפטיסטית הייתי הבפטיסטית הכי גדולה שיש, אבל נולדתי יהודייה, ואני מאוד אוהבת את השם ואת העולם שהוא ברא לנו, למרות האתגרים ולמרות הכל. אפילו בזמנים של בכי הוא יודע מה הוא עושה. אנחנו לא כל כך יודעים, אבל הוא יודע. הוא האמן הראשי. אני יכולה להסתכל לפעמים בכעס, או להגיד what the fuck??!, אבל הוא יודע מה שהוא עושה. אני לא."




ליבי והפלאשבק, תמונה באדיבות ליבי הארט


"לא צריך פסיכיאטר"
 
היו לא מעט שנים שבהן לא שרת, עד החזרה עם "ליבי והפלאשבק"

"אני לא יודעת איך זה אצל כולם, אבל כשמגיעים לאיזשהו גיל, כל החיים מתחילים להיות קו אחד ארוך ולא יודעים כמה שנים עברו, רק ש'זה קרה בין המקרה הזה לבין המקרה הזה'. אז אחותי ואבי נפטרו תוך זמן מאוד קצר, הבת שלי עברה תאונת דרכים קשה, הייתה שנה אין אנד אאוט בבית החולים ועברה שלושה ניתוחים, ובאותו זמן הגרוש שלי גילה שיש לו סרטן ונפטר. ואז אמא שלי הייתה במצב ממש לא טוב ולא היה מקום טוב לשים אותה בארץ, ואני קיבלתי סרטן שד, ואז ואז ואז...

"בין לבין היו גם זמנים טובים, כן? ואז אמי נפטרה והתגרשתי מהבעל השני, ואז התחלתי את 'הפלאשבק', שאיתם אני כבר יותר מעשר שנים."

לפני שלוש שנים הופעת ב"אקס פקטור" במהלך שהפתיע לא מעט אנשים

"אקס פקטור הייתה הרפתקה שהיו לה שתי מטרות. הראשונה הייתה לפרסם את הלהקה. הלהקה אמנם התפרקה אחרי שבועיים בגלל שנולדו תינוקות והאבות היו צריכים להיות בבית, אבל ברוך השם זו הסיבה הכי טובה לפרק להקה. שנית, רציתי ממש להראות לנוער מה זה רוקנרול ב real deal, אבל את זה הם לא נתנו לי לעשות.

"הייתי בתכנית, וזה היה כיף נורא, אבל ממש רציתי לעשות שירים שיבהירו לנוער מה זה רוקנרול אמיתי, והשירים שהם בחרו בשבילי לא כל כך נתנו לי את ההזדמנות לעשות את זה. אבל הכל לטובה. זה היה כל כך כיף, ועכשיו, מה שהם קוראים לי, 'הסבתא הקולית', 'המבוגרת הקולית', זה בסדר להיות המבוגרת רוק הקולית בארץ. אין לי שום דבר נגד זה."

מה תעשי בהופעה ב"סולם יעקב"?

"מה שבא לי... בואי נגיד ככה: אם העבודה שלנו זה לשמח, אז בפסטיבל העבודה שלנו זה לשמח כפול. להחזיר אנשים להרגשה שלהם. אני שם to make people rock till they drop…. אני שם, and that's my job. יש פולק מיוזיק, יש אייריש מיוזיק, יש בלוז מיוזיק ואז יש רוקנרול ואז הולכים הביתה. כי אחרי הרוקנרול אין עוד שום דבר לעשות. רוקנרול זה full body experience. את מרגישה את זה all over. זה בראש, זה בגוף, shake your body and feel good, זה רוקנרול. זה המוזיקה שהכי מוציאה בנאדם מעצמו. אתה יכול לרקוד הכי משוגע, לצרוח הכי חזק, ולהוציא הכל, ואז לא צריכים פסיכיאטרים." 






"למוזיקה היום אין נשמה"
 
איך את עם מוזיקה שבאה אחרי שנות הרוקנרול? עם מוזיקה אלקטרונית, עם היפ הופ

"מוזיקה היא מראה של החברה, ומוזיקה אלקטרונית זה כמו החברה כרגע. אנחנו  מתחברים על דברים אלקטרוניים עם אימוג'יז ובלי נשמה. בלי שיחות פנים אל פנים, בלי נגיעה. אז המוזיקה היא בדיוק אותו דבר. זה מוזיקה של בלי חיבור, זה מוזיקה של כאוס, ואני מבינה את המוזיקה ומאיפה זה בא, אבל זה לא אומר שאני צריכה להתחבר עם זה. אני לא מתחברת עם זה.

"והיפ הופ, יש הרבה סיבות בעולם לקבוצות של אנשים מיוחדים להוציא את הכעס שלהם במוזיקה, אבל בשבילי זה קצת יותר מידי כעס, נ?בלות וסקס. אין רומנס יותר. רוקנרול זה עדיין רומנס, זה עדיין מסתורי. היפ הופ, 'go slap you beach', זה לא בשבילי. אין רומנס באלקטרוני, ואין רומנס בגנגסטא ראפ. רוקנרול is רומנטית.

"בארץ, אם 'הדג נחש' עולים על הבמה, את זה אני כן אוהבת. איזה מילים! זה לא מילים גסות, זה מילים חשובות. את זה אני מקבלת. בשבילי מוזיקה עם נשמה היא מוזיקה טובה. אני מכבדת כל אמן וכל ז'אנר מוזיקלי, כל דבר, אם יש ללהקה נשמה, ואם אני מרגישה שהם מרגישים את המוזיקה. יש גם זמרים מזרחיים שאני לא מבינה כלום אבל זה גורם לי לבכות. כי מוזיקה זה הכל הרגשה. אם אני מרגישה את המוזיקה בכפות רגליים או בבטן או בלב, זאת מוזיקה טובה." 
 



"בעלי המועדונים שודדים אותנו"
 
איפה אפשר לראות הופעות שלכם, חוץ מב"סולם יעקב"?

"אני פותחת את הפה שלי, ומקווה שתכתבי את זה, כי אני קצת בשביתת יחידה בתל אביב. אני חושבת שכשאמן צריך לשלם בשביל להופיע, כמו שיש פה עם המינימום גרנטי, למשל, זה האי כבוד הכי גדול ששמעתי בחיים שלי. אמנם אנחנו עושים עבודה שאנחנו נהנים ממנה, אבל זו לגמרי עבודה. אנחנו צריכים לקבל כסף על יום עבודה, אז למה בעלי המקומות צריכים לקבל חצי או שליש או פרוטה מהכסף שאנחנו עובדים בשבילו? מי משלם לנו על זמן האולפן? אף אחד. אז גם הוצאות, וגם הוצאות במקום של עבודה? הבנאדם שמנקה את האסלה מקבל כסף, ואנחנו לא?

"וגם, נמאס לי לשמוע 'תבואי בחינם, אנשים צריכים לשמוע אותך, זה יהיה טוב בשבילך'. סליחה, מאיפה אני צריכה לאכול? מהעבודה שלי, שאני עובדת מאוד קשה. אני משמחת אנשים, וזו העבודה שלי, תשלם לי."

אז איך באמת מתפרנסים?

"עברתי תאונה לפני ארבעה, חמישה חודשים, ושברתי את הירך, אז כרגע אני לא עובדת, עד ההופעה בפסטיבל 'סולם יעקב', ומשם אני כבר בסדר. אולי אני אלך קצת עם מקל, אני לא יודעת, אבל האנרגיה של המוזיקה אף פעם לא תעזוב אותי. כרגע, בגלל שהייתה לי את התאונה, ולגיטריסט היה ניתוח בגב", היא צוחקת, "אז ברוך השם אנחנו רק עכשיו מתחילים עוד פעם להתחיל מחדש. אז בעזרת השם, בקרוב, אם לא יהיו גרנטיז, יהיו לנו הופעות. אבל עד אז, באמת שאני לא יודעת מה לעשות, כי אני באמת מסרבת לתת חמשת אלפים ש"ח למועדון בשביל להופיע בו."

ליבי והפלאשבק, תמונה באדיבות ליבי הארט


איך נשארים, כמוך, עם נשמה ואנרגיה של בת 14?

"אני לא יודעת למה זה ככה, אבל אני יודעת שברוך השם, אני הרבה יותר בנוח עם ילדים מאשר עם מבוגרים. אני אוהבת להסתכל על העולם כמו ילד, עם עיניים פקוחות, לראות שהכל טוב, הכל חדש והכל יפה, ואם משהו לא טוב ולא בסדר, אז אוקיי, אני אבכה לשנייה, אבל אחזור להסתכל על העולם בשמחה.

"לילדים יש הרבה שמחה, אז במקום שהילדים ילמדו מאתנו, אני חושבת שלכולנו יש הרבה מה ללמוד מהילדים - איך להמשיך להסתכל על פרח כמו בפעם הראשונה, ולשמוח ולהרגיש את העולם עם כל הלב, כמו ילד."

חברי ליבי והפלאשבק: ליבי הארט - שירה, יוסי תנורי - גיטרה, שרון לוי - גיטרה, יוני אלוש - בס, גלעד אריאל – תופים. 
 


ליבי והפלאשבק, תמונה באדיבות ליבי הארט



המופע של ליבי והפלאשבק יתקיים בפסטיבל סולם יעקב ב-11 במאי 2018 ב-23:15, במת חורשת השלום, מתחם נוף גינוסר על שפת הכינרת. הפסטיבל יתקיים בין התאריכים 12-10 במאי 2018. המופעים והפעילויות מתפרשים על המרחבים הירוקים של מתחם נוף גינוסר שעל שפת הכינרת ובתוך האולמות השונים של המלון. לרכישת כרטיסים