מוזיקה - מוצרט וסליירי - קנאה מוזיקלית

יצירתו הפיוטית של פושקין מתארחת היטב בפסטיבל התיאטרון הבינלאומי של גשר ויפו

פייק השמועות

האגדה הידועה על צמד המלחינים - אנטוניו סליירי האיטלקי ששאף להיות וינאי, לעומת וולפגנג אמדאוס מוצרט מזלצבורג שראה עצמו איטלקי יותר מאוסטרי - מספרת כי הקשרים ביניהם הניבו יחסים מורכבים של קנאה שבבסיסה מונחות מסירות, ידידות והכרה הדדית בגאונותם.

אך יותר מכל, משויכות ליחסים ביניהם שתי אגדות יפות כשלעצמן על הזמנת הרקוויאם של מוצרט ומותו בחוסר כל לפני שהשלים את יצירתו המופלאה. השמועות שיחקו תפקיד מרכזי ביצירת האגדות - כאילו סליירי היה המזמין האלמוני של הרקוויאם ואחר כך כמי שהרעיל למוות את מוצרט. שתי השמועות הופרכו במהלך השנים, בעדויות ומסמכים.

אבל שמועות יש להן חוקיות משל עצמן, ובוודאי כשהן צצות בעקבות אירוע בעל משמעות, ובמקרה שלפנינו מותו של סליירי, 24 שנים אחרי מוצרט. הוא היה חולה ומאושפז ולפני מותו, אמרו, התוודה כי עשה את המעשה הנורא מכל ורצח את המוזיקאי האלוהי.

מוצרט וסליירי, צילום: יונתן אסתרקין

זה הסיפור שאותו שמע המשורר הרוסי אלכסנדר פושקין וב-1831, שש שנים אחרי מות סליירי, הוא יצא בדמיונו לווינה וכתב טרגדיה קטנה, קצרה ביותר עם מרווחים למוזיקה, שבה הוא מתאר את ייסורי הקנאה והערצה של מלחין החצר המבוגר במלחין השובב המתדפק על דלתות השליטים כדי לקבל משרה של מורה או מלחין. בטרגדיה הזאת הוא מציג את פשעו של סליירי כעובדה.

הפרכת השמועות החזיקה מעמד יפה אחר כך עד שהתיאטרון הלאומי האנגלי העלה ב-1979 את המחזה ״אמדאוס״ מאת פיטר שאפר שברוב הלהיטות שצבר הפך להיות ״ביוגרפי״ אמין והאגדות חזרו להיות אמת. פייק בימתי מרהיב שאף קיבל תנופה בסרט שהופק על פיו בבימויו של מילוש פורמן, שהלך לעולמם של המלחינים לפני זמן קצר.

מוצרט וסליירי, צילום: שעיה פיינברג

האב והבן לבית דמידוב

כך או כך, במסגרת פסטיבל התיאטרון הבינלאומי התוסס של גשר בניהולם של לנה קריינדלין ונעם סמל עלתה גרסה יפה של הטרגדיה הקטנה של פושקין, בתרגומו המבריק של רועי חן - ואני כותב זאת אף כי גדלתי על תרגומו הגדול שלאברהם שלונסקי - שידע להנעים בשפה עברית נגישה הן את הפיוט - ויש בלי עין הרע לכל אורכה הקצר של הדרמה האנושית הזאת - והן את החולין של שיח בין חברים.

ההפקה של היצירה הזאת, שכאמור נותנת מרווחים מסומנים מראש לקטעי מוזיקה - נוצרה בשיתוף עם אנסמבל המאה ה-21 באולם "התיבה" שבחצרות יפו. התוצאה היא מרקם מרגש בבימויו של יונתן אסתרקין, שגם עיצב את התאורה המדויקת, יחד עם נגינתו של יובל צורן שהוא המנהל המוזיקלי של ההפקה, בקטעים מתוך הרקוויאם של סליירי, אדאג׳יו בסי מינור ק. 540 והרקוויאם של מוצרט, ובתווך קטע מוזיקלי מאת האנס פפיצנר.

מוצרט וסליירי, צילום: שעיה פיינברג

מה שיפה בעניין הזה הוא הדיאלוג שאסתרקין יצר בין המחזה ועלילתו לבין שני כוכבי ההפקה: ישראל (סשה) דמידוב כסליירי, ודניאל דמידוב - כן, הבן שלו - כמוצרט. הדיאלוג הזה, כמו קטעי הווידאו בעריכת תמיר פיינגולד שהוקרנו ברקע, הוא הבסיס לדיאלוג המרתק שנוצר על ידי האב והבן עבור הדמויות ההיסטוריות, במידה רבה כסוג של מראה לאותו יחס של הערצה, השתאות והערכה שהיה בין שני המלחינים.

ישראל דמידוב נושא בעיקרו של הטקסט כשהוא מוליך אותו במעגל מרשים שמתחיל בקנאה וממשיך אל הווידוי של אהבה כואבת ומכמירה בתמונה שהיא אלטרנטיבה אבהית לפייטה. יש בטקסט מספיק רמזים שניתן לייחס אותם ליחסו אל בנו, המוצרט שלו, והוא מביא אותם במלואם.

מוצרט וסליירי, צילום: יונתן אסתרקין

דניאל דמידוב מביא לדמותו הקלילה של מוצרט את מרכיב הערצתו לסליירי - לטענתו שניהם גאונים - והעובדה שהוא משחק מול אביו מעצימה את התחושה הזאת. עוד משתתפת היטב בהצגה השחקנית אלכסה לרנר, גם ככנרת - עם גרסה מעוותת של אריה של כרובינו ב״נישואי פיגרו״ וגם בתפקידי עזר אחרים.

בסך הכל, ״מוצרט וסליירי״ זה של פושקין, אסתרקין, יובל צורן ושני הדמידובים היא ערב של תרבות שירה, מוזיקה ותיאטרון, שראויה לשוב ולהופיע, לקהל הרחב ולבתי הספר.

מוצרט וסליירי, צילום: שעיה פיינברג