עניין - מחכים לגודו

התיאטרון הערבי-עברי משחזר את ההפקה המיתולוגית של אילן רונן בתיאטרון חיפה לפני 34שנים

בכל זאת משהו משתנה

המקריות איננה אחד המאפיינים של המחזות של סמואל בקט. אפשר אפילו לומר כי לפחות בשלושת מחזותיו הגדולים, "מחכים לגודו", "סוף משחק" ו"הו, הימים הטובים", הכל מתקתק בדיוק כפי שיתקתק אי-שם, אי-פעם, במציאות. וכך, על רקע אירועי סוף השבוע, אני שב אל גודו שעלה במסגרת פסטיבל התיאטרון הבינלאומי ביפו בהפקת התיאטרון הערבי-עברי - הפקה היוצרת שחזור מרתק של ההצגה שעלתה בתיאטרון חיפה ב-1984, ושהאקטואליה שלה נמשכת מאז ועד ימינו.

למען הדיוק ההיסטורי של התיאטרון הישראלי לשלוחותיו, ״מחכים לגודו״ הוא המחזה - שמותר כבר לכנותו בתואר "קלאסי", חרף האוונגרדיות שבישר ושהוא נושא בגאווה גם כיום - שהוצג בהכי הרבה הפקות מקצועיות אצלנו מאז 1955, בתיאטרון זירה של מיכאל אלמז תחת השם ״אנו מחכים למראל״. בהמשך, לאורכן כעשר הפקות או יותר, כבר חזר גודו להיות גודו.

הסוד הגדול של המחזה טמון באנושיות שלו, הגוברת על כל מרכיב ומאפיין אחר, גם בהקצנתו.
האבסורד הקיומי שהוא מתווה אינו חדל להפתיע בכל פעם שפוגשים אותו על במה, וכפי שזה קורה לא פעם, הבמה היא שמעניקה לו את המשמעות הכי ברורה.

זה גם מה שמושך אל דמויותיו, כולל עץ קרח באי-שם נטול איפיון, במאים, שחקנים, מעצבים ומבקרים שמגלים בתוך הסטטיות את הלכאורה שבה, את הרמיזות ואת האמירות המפורשות שבכל זאת משהו משתנה מהמערכה הראשונה לשנייה, ומזאת לכל המערכות שיגיעו אחריה.

מחכים לגודו, צילום: רדי רובינשטיין

שותפי הצלחה

אחת מהן עלתה כאמור ב-1984, כאשר אילן רונן ביים את ההצגה בחיפה באיוש חיפאי מותאם למציאות הישראלית כולל התרגום של אנטון שמאס: ולדימיר ואסטרגון, הממתינים יום אחר יום לגודו, הם שני פלסטינים העובדים באתר בנייה של בניין.

גילמו אותם יוסוף אבו-ורדה ומכרם חורי. את האורחים הפולשים להמתנה גילמו אילן תורן בתפקיד פוצו, כקבלן ובעל הבניין, ודורון תבורי כלאקי, עבדו-כלבו. את העץ של בקט החליף רונן בעיצוב מקורי מאוד של צארלי לאון - בניין שלא הסתיימה בנייתו ומעמוד בטון חלקי שלו צומח ״עץ״ של ברזלים, שפריחתו במערכה השנייה מסוגננת להפליא.

את ההצגה ההיא, שאיכשהו בישרה ברוחה את מה שהתחולל כעבור שלוש שנים - האינתיפאדה הראשונה - משחזרת עתה ההפקה המרגשת והמרתקת של התיאטרון הערבי עברי, כשאילן רונן חוזר ומביים עם התרגום של שמאס, ולא מעט בעזרתם של שני שותפיו אז - תבורי החוזר אל תפקיד לאקי, ויחיאל אורגל מעצב התאורה המיתולוגי של תיאטרון חיפה, שהוא אנציקלופדיה מהלכת לכל מה שנוצר בה עד פרישתו לא מכבר, ששחזר להפקה את העיצוב המקורי מאז.

מחכים לגודו, מקור: צילום: רדי רובינשטיין

אגרוף אמנותי עכשווי

מי שהצטרפו אליהם עתה הם מוראד חסן כוולדימיר (דידי), המתקשה להשתין ויודע לדבר מצוין כפילוסוף (ואולי לא בכדי בחר בקט לקרוא לו בשמו של לנין), ורסאן אשקר כאסטרגון (גוגו) המתקשה לחלוץ נעליו בבוקר אך שב לנעול אותן בהמשך והוא נשמה טובה ועגולה. הקשר ביניהם נע ונד על חוטים של רגש ורגישות, כעס ותמיהה, חיבור ענייני, דאגה, ואפילו אהבה. זה משחק משעשע וזה מכאיב, מצוין ואמין של שניהם בהנמקותיו ובביטוייו.

את פוצו, שבדרך כלל מוצג כדמות מהקרקס, מגלם הפעם מנשה נוי שיוצר דמות קבלנית בוטה, אפילו אלימה בשיח שלו עם דידי וגוגו, ובעיקר באדנות הגסה המצליפה שלו - במערכה הראשונה - בלאקי. אך משחקו של נוי מגיע לשיא איכותו במערכה השנייה כשהוא כבר עיוור השב ועובד על פני דידי וגוגו, עם לאקי שנעקרה לשונו.

וכמובן, גנב הצגות מומחה מאין כמוהו, דורון תבורי שהוסיף ללאקי הישן והטוב שלו 35 שנים של ניסיון בימתי שלא יסולא בפז. הוא פשוט נפלא בכניעותו במערכה הראשונה, מדהים במונולוג הג׳יברשי שהוא נושא בפקודה, ושובר לב כאילם במערכה השנייה. אז גם מתרחשת התמונה הכי משמעותית וסופר-אקטואלית של הבימוי - כאשר הארבעה נופלים זה לתוך זה, מחוברים מבלי להפריד.

מחכים לגודו, מקור: צילום: רדי רובינשטיין

זו אמירה ישירה, אגרוף אמנותי לבטן של הצופים של ימינו, שמקבלת חיזוק מפתיע בהופעתו של נער - יעקוב אשקר המצוין - המבשר כי גודו מתנצל, אך הוא לא יגיע היום אלא מחר. ומחר יבוא עוד ילד וכן הלאה והלאה. אין גודו, ותרגמו את השם הזה כמיטב רצונכם, ותזכרו שבקט כתב את המחזה שנים ספורות אחרי ייסורי מלחמת העולם השנייה, והשואה.

ומי שאינו יודע מה זה ״מחכים לגודו״ ילך ויבוא ליפו, ויקבל מחזה גאוני בהצגה נפלאה שבה יפו מציבה מראה אמנותית לחיפה המתעוררת מדו קיום ארוך.