האימרסיב המרשים של תיאטרון מסתורין "מי רצח את ארלוזורוב - המחזמר" בבית העיר, הוא לא סתם שואו אלא גם חוויה מאתגרת וטוטאלית
מצלמים? משהו כזה
תל אביב. המקום: רחבת בית העיר, הלוא הוא בניין העירייה הישן והמשופץ, שהפך בשנים האחרונות, ביחד עם בית ביאליק השכן, לאחד ממרכזי התרבות האלטרנטיבית המרתקים בבירת התרבות של ישראל. השעה: שעת ערב מאוחרת ובכיכר שברחבת בית העיר, הריקה מאדם בדרך כלל בשעות שכאלה, מתגודדים עשרות. קהל אקלקטי של צעירים ומבוגרים, מפה ומשם, לבוש מעודכן ומעוצב לצד ג'ינס וטי-שרט, ממתין שמשהו יקרה. הרחבה מוארת בזרקורים. "מה קורה פה?", שואל עובר אורח שירד לטיול לילי עם הכלב, "מצלמים?". בערך.
ההתגודדות המוזרה הזו למרגלות מדרגות הכניסה לבית העירייה, היא למעשה הזמנה למסע בזמן, שחזור תיאטרלי סמי-היסטורי, תיעודי-מתעד, של ליל ה-16 ביוני 1933 – הלילה בו נרצח חיים ארלוזורוב, ממנהיגי היישוב היהודי בפלשתינה. "מי רצח את ארלוזורוב?", שאלה פתוחה ודוגמא לתהיות שאין עליהן מענה, הפכה 85 שנים אחרי האירוע הלא מפוענח שהסעיר את היישוב, למחזמר. טוב, לא באמת.
בכל האמצעים האפשריים העמידה קבוצת תיאטרון מסתורין הירושלמית, מופע אימרסיב מרשים ויומרני, בו הופך כל המתחם היפהפה הזה למשך ערב אחד לבמה והקהל, ניצבים בעלי תפקיד מוגדר ועם זאת אמורפי, היינו חלק בלתי נפרד מהעלילה מרגע הגעתו למקום ועד לעזיבתו.
מי רצח את ארלוזורוב - המחזמר, צילום: תיאטרון מסתורין
צפייה פסיבית - אאוט
תיאטרון אימרסיב, שבמהותו מבקש להגדיר מחדש את מערך היחסים בין אמנים ואמנות, קהל וחלל, הפך טרנדי בשנים האחרונות וצובר תאוצה גם בארץ. קחו לדוגמא את "מישהו בבית", של קבוצת תיאטרון קליפה, שהשתלטה לפני חודשים ספורים על בית ביאליק השכן והקימה מן המתים את תושביו ללילה מכושף; "Seven", מופע קודם של תיאטרון מסתורין שהתרחש בחללי התחנה המרכזית החדשה בתל אביב והפך את המקום לחלק בלתי נפרד מההתרחשות ואת הקהל לחלק אינטגרטיבי מהיצירה; ובמידה רבה גם "עבודה זרה" של תמר רבן ובמת מיצג, שנע במחוזות הפרפורמנס אך בפירוש נפגש עם החוויה האימרסיבית ותיאטרון תלוי מקום.
סוגת התיאטרון שמציבה את הקהל במרכז ההתרחשות – והופכת פעמים רבות אותו עצמו למרכז ההתרחשות – מערערת במידה רבה על המקום הבטוח שמנפק התיאטרון הקונבנציונלי, שבו תפקיד הקהל ברור ומוגדר ומתנהל כמעט על אוטומט: מקומות ישיבה, תכנייה, קפה, במה, שני חלקים עם הפסקה לא ארוכה מדי באמצע וחזרה לחניון. פה הנוכחות הפיזית והחיכוך הבלתי אמצעי הוא מנוע מפעיל שלא מאפשר למוח להיכנס לנמנמת. האחריות להתקיימותו של האירוע בחלקה עוברת לידי הקהל ביחד עם זיהוי ומטרה (קהל ניצבים וחיפוש אחר תשובות).
יש שיטענו כי זו דרכו של התיאטרון העכשווי להתחרות על תשומת הלב מול מסכי הטלוויזיה, המחשב והטלפון החכם ולענות, במידה מסוימת, על צרכי הקהל. צפייה פסיבית – אאוט. היסחפות אל תוך עולמות אלטרנטיביים – אין. במילים אחרות זהו לא רק שואו אלא חוויה מגרה ומעוררת לפעולה.
מי רצח את ארלוזורוב - המחזמר, צילום: תיאטרון מסתורין
לשחרר את הפספוס
"מי רצח את ארלוזורוב - המחזמר" נשען על עבודת נבירה מרשימה בחומרי ארכיון מהארץ ומחו"ל הקשורים בפרשת הרצח המיתולוגית, אך פורש כנפיים מהם והלאה. חומרי הארכיון, שנאצרו כתערוכה (שבמידה רבה ולמצער, מתפספסת במהלך האירוע), פזורים בכל חללי בית העיר והופכים את קירותיו למעין תפאורה, שמקפלת בתוכה רמזים, סודות ומקטעי עלילה. הצופה לא רק מביט בחלל או מהלך בתוכו הוא למעשה "קשוב" לו.
ההתכנסות היא לכאורה לטובת צילומי סרטה החדש של במאית הקולנוע, תמרה ברנק, דמות פיקטיבית, שיוצאת למסע גילויים בעקבות ציורים שנמצאו בעליית גג ובהם, כביכול, מוצפן מידע חדש על פרשת ארלוזורוב. הסרט, שמבקש לשחזר את אירועי הלילה, מצולם בחדרי הבית כשסצנות שונות מתרחשות במקביל ובהשתתפות קהל-ניצבים. מעשה התצרף, שבנוי כמו דרמת מתח בחלקים, אמור להתרקם לכדי תמונה כוללת ומטבע הדברים משתנה מצופה לצופה.
חוף הים, בית החולים, חדר החקירות, בית המשפט, מסע הלוויה - כל מוקדי ההתרחשות רוחשים בין חדרי הבית והקהל נע ונד ביניהם, אבוד חלקית, צופה ומשתתף פעיל בחלקי עלילה, מחפש את דרכו בתעלומה הגדולה.
למעשה, במהותו בנוי האירוע באופן כזה שמחייב אותך לבחור. אתה נדרש לבחור אחר איזו דמות או קו עלילה ללכת, לתוך איזו סצנה להיכנס ומאיזו לצאת ומתי, לאן לפנות ומכאן, על מה לוותר מבלי דעת. משמעות הדבר שלתהייה האינהרנטית, מלווה תחושת פספוס שאם לא תחליטו להפטר ממנה בשלב מוקדם, ישנו סיכוי לא מבוטל שתעיב על החוויה הכוללת.
מי רצח את ארלוזורוב - המחזמר, צילום: תיאטרון מסתורין
עבודת גוף נהדרת
השחקנים הנפלאים, 12 במספר, ידם בכל ויד כל בהם, במובן הפשוט ביותר של המילים. זהו תיאטרון טוטאלי, חי ורוטט, בו השחקנים מובילים את ההתרחשות, מניעים את הקהל, מפעילים אותו באינטראקציה מעגלית - משפיעים על הקהל ומושפעים ממנו. גבולות הבדיה והמציאות, הפנטזיה והדוקומנטרי, מטשטשים ומתערבלים לכדי חוויה ייחודית, משתנה בכל רגע נתון ומאדם לאדם.
המשימה שלקחו על עצמם היוצרים אדירה בלשון המעטה. קשה עד בלתי אפשרי להשתלט על ארבע קומות הבית אליהן עולים ויורדים במדרגות לולייניות. קשה עוד יותר לנייד קהלים ובעיקר לשלוט בזרימת הקהל ואכן, במובן זה, ההפקה קצת חורקת. עניין של תרגול על רטוב ו"שעות טיסה"? לא בטוח.
ובכל זאת, אי אפשר שלא להתפעל מכמות המידעים שמקפל בתוכו האירוע הגרנדיוזי הזה כמו גם מהשפה האקספרסיבית של השחקנים שמשלבת עבודת גוף נהדרת (ולא רק במובן הכוריאוגרפי של המילה) ושירה חיה, מעיצוב החלל, מעבודת הווידאו ארט והתלבושות מרשימים על גבול המרגשים וגם עבודת התיעוד של האירוע עצמו, שמשודרת בלייב תוך כדי מופע, נותנת תחושה מפוקפקת שאם תרצה או לא, אתה נע תחת עינו הפקוחה של האח הגדול (לצורך העניין דמותה הנעלמת של במאית הסרט שלשמו התכנסנו).
אז מי רצח את ארלוזורוב? השאלה, המקפלת בתוכה אינספור תיאוריות קונספירטיביות, נותרת פתוחה, אבל מרתקת לא פחות העובדה ש-85 שנה אחרי, בעידן שרחוק שנות אור מאותו ליל יוני חם על חוף ימה של תל אביב, עדיין מצליחה הפרשייה להוציא קהל רב, בכללם צעירים רבים, מבתיהם ולעורר עניין.
אז מה זה בדיוק המחזמר הזה? אירוע מקורי, חי ובועט, התקהלות פרפורמטיבית שמאפשרת מפגש אינדיבידואלי, אינטימי ומחבר עם היצירה ומקיימיה. אקספרימנט מאתגר ליוצרים, למבצעים ולקהל. ערב מעורר מחשבה.
מי רצח את ארלוזורוב - המחזמר, צילום: תיאטרון מסתורין
תחקיר: אילן שיזף, מחזה, דרמטורגיה ובימוי: רז וינר, ניהול אמנותי, עיצוב תלבושות וחללים: יוליה גיניס, הפקה אמנותית: אורי הירשלר, שירים: רז ויניר, שחף יפהר, מוזיקה: אלון פרץ, עיצוב תלבושות: אולגה רוס, עיצוב תערוכה: יוליה גיניס, נועם בר, עיצוב תאורה ווידיאו ארט: אסיה נלן, אנדרי פראנץ, צלם וידאו: דביר בן צבי.
שחקנים יוצרים: ליאור אבשלום, איב איילין, רותם כהן, ליאת בניון, דני ברוסובני, סטפני חריטו, אורי לבנון, דנה פורר, יורה קזנצב, מיה שניידרמן, ברק שרון.
ההפקה בשיתוף עם בית העיר תל אביב. אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק: איילת ביתן שלונסקי, צוות אוצרות; הפקה: סיון לוסטגרטן, מדיה: שירה גרנית, ייעוץ אמנותי: קלודט זורע, תחקיר ארכיוני: אילן שיזף, פרסום ושיווק: שרון בר-זוהר, בניה וייעוץ עיצובי: נועם בר, יח"צ: מירה אן בינרט – דר מוספיר. צוות מתחם ביאליק: נאוה הראל – ניהול אדמיניסטרטיבי, ארנונה בר יהודה, גור רוזין, גילי רומנו.
המופע יתקיים ב-24 ו-31 במאי, 13 ו-20 ביוני 2018 בשעה 20:30 במוזיאון בית העיר בתל אביב.
לרכישת כרטיסים