אני ואנחנו שווים
 
המעברים בין יצירת "אני" ליצירת "אנחנו" – שירת רבים מול שירת יחיד - הם דבר דינמי המשתנה בין התקופות אותן עובר המקום בו הן נוצרות. שיחה עם מור שני, כוריאוגרף הבית של להקת תיאטרון המחול ענבל, החוגגת את שנתה ה-69, ממחישה כי האנחנו אינו הנגדה לאני, אלא להפך.

מאז ייסדה שרה לוי-תנאי את תיאטרון המחול ענבל הפכו שני השמות נרדפים זה לזה. בעבודותיה השתמשה לוי-תנאי במוטיבים פולקלוריסטים שורשיים, ובתכנים עתיקים ואותנטיים מהתרבות של יהודי תימן, אבל הפכה אותם לחומרי גלם ליצירה אישית ומודרנית, נכון לתקופה בה נוצרו.

על יצירתה זכתה לוי-תנאי בפרסים רבים, ובראשם פרס ישראל, ובפסטיבל ישראל הקרוב, שמציין באירועיו השונים 70 השנה להקמת המדינה, תעלה בכורת היצירה החדשה של הלהקה שהוקמה שנה לאחר קום המדינה, "בזמן שהגחליליות נעלמות".
 
גחליליות בכפר הגלובלי
 
שמו היפהפה של המופע מקפל בתוכו גם את מהותו. "בזמן שהגחליליות נעלמות" היא יצירה שבבסיסה מחווה לשפת התנועה שיצרה לוי-תנאי, ולרעיונות הקשורים בעממיות, שמתמוססים מול רוח התקופה הצרכנית שבה אנחנו חיים.
 
"יש ספר שכתב ז'ורז' דידי הוברמן על הישרדות הגחליליות", מספר מור שני, 32, שזו לו העונה השנייה ככוריאוגרף הבית של "ענבל". "זה ספר שנכתב בעקבות 'המאמר על הגחליליות', שכתב פאזוליני, והתמה הכללית, גם של המאמר וגם של הספר, היא היעלמות העממי והמינורי לטובת ההאחדה הגלובלית.

"הגחליליות נעלמות משתי סיבות. הראשונה היא שהערים שלנו הפכו להיות מוארות מדי. שלטון הצריכה מאיר את הכל ואין אף פינה חשוכה בערים שלנו, ומאותה סיבה נעלמים גם המאפיינים הייחודיים של כל עם, לטובת הכפר הגלובלי שלנו, שמואר עד אינסוף.

"הסיבה השנייה היא שאין יותר מקורות מים גלויים כמו ביצות וכדומה, כך שבגלל שכל כך התנקינו, וכל כך הארנו וסנוורנו הכל, העמעום הקלוש של הגחליליות נעלם מאתנו, בדיוק כמו שנעלם ההבהוב של להקת 'ענבל'." 
  


בזמן שהגחליליות נעלמות, צילום: אפרת מזור

עבודה במרחב אחר

את ההבהוב הנעלם של עולם שלם שהשפה הענבלית הייתה חלק ממנו, מחזיר שני אל הבמה, לא כשחזור, אלא כיצירה בעלת חיים ואופי משל עצמה.

"זו יצירה שמאפשרת מרחב אחר", מספר שני, "פחות קשיח מהמרחב הבימתי הרגיל שאנחנו רואים ביצירות מחול. יש פה חגיגה כלשהי של היותנו יחד, ושל היכולת שלנו לנוע יחד. הדבר הכי חשוב, מבחינתי, שעשתה שרה לוי-תנאי בנוף המחולי שהיה אז בארץ, זה להיות נאמנה לתנועה אותנטית. זה לא רק אותנטיות של העדה התימנית. היא עצמה אמרה תמיד שאין לה אובססיה להישאר רק במחול התימני אלא להרחיב את השפה כמה שיותר ולכלול בתוכה כמה שיותר.

"היא התייחסה לאותנטיות גם במובן שהיא לקחה את התנועות מהרקדנים עצמם. לכל גוף יש שפה משלו, ובדרך כלל בלהקות מחול מנסים לעשות האחדה כדי שכולם ייראו אותו דבר. את שרה לוי-תנאי מאוד עניינו האישי והפרסונלי, ומשם היא שאבה את החומרים, וכמו שהיא עבדה עם הרקדנים שלה, ככה אני עובד עם הרקדנים שלי היום."
 
מאיזו נקודת מבט אתה מגיע לאותה צורת עבודה של לוי-תנאי?

"לפני שתי עונות חזרתי לארץ אחרי כמעט עשור בהולנד, שבו עסקתי ברעיונות של 'תנועת יחד', שזה אומר, כל המחולות שהם לא סוליסטיים. בעונה הקודמת והראשונה שלי עם 'ענבל', עשיתי את 'ריקוד פשוט', שזו עבודה שהייתה מחקר על מהויות של פולקלור גלובלי, עדיין ללא התייחסות ישירה לשרה לוי-תנאי ולרעיונות שעליהם המקום הזה נוסד. 'ענבל' הייתה אכסניה מאוד מתאימה למחקר הזה, כלהקת פולקלור שהפכה ללהקה עכשווית.

"בעקבות העבודה הראשונה שעסקה בפולקלור כללי, הוזמנה העבודה הזו, שהיא על פולקלור מאוד מסוים, של להקה מאוד מסוימת, של עדה מאוד מסוימת בישראל. בשלב השני והאחרון הזה של המחקר, הניסיון הוא להתייחס לשרה לוי-תנאי האישה, קודם כל, שהייתה לה אידיאולוגיה, ואחר כך לערכים האסתטיים שהיא הביאה איתה, באופן מאוד מעובד ועכשווי לחלוטין בקונטקסט שלו. זה לא מוזיאלי. אין פה אנדרטה." 
  


בזמן שהגחליליות נעלמות, צילום: אפרת מזור


"הרקדנים שותפים ליצירה"

את שרה לוי-תנאי האישה ניתן היה להגדיר כבר בשנות ה-40 כיוצרת רב תחומית, כותבת, מלחינה, במאית וכוריאוגרפית, שאחראית על כתיבת והלחנת שירים ידועים כמו "ליצן קטן נחמד" ו"אל גינת אגוז". שיר נוסף שכתבה, ללחנו של עמנואל עמירן, הוא "באנו חושך לגרש" שאני אישית הייתי בטוחה עד היום ש"עממי" הוא זה שחתום עליו. הגילוי שלוי-תנאי היא זו שכתבה אותו, גם אם לא הלחינה, העניק פתאום פענוח שלם ומדויק למקצב שלו ולמתח הפנימי השורשי שטמון בו.

למרות הזיהוי המובהק של לוי-תנאי עם שפת המסורת התימנית ממנה באה, העידה על עצמה בכתבות רבות כי קראה את מנדלי מוכר ספרים עוד לפני שהכירה את רבי שלום שבזי, וחונכה בידי יוצאי רוסיה בבית היתומים בצפת בו גדלה, לאחר שהתייתמה מאמה. זהו כנראה החיבור שאפשר לה ליצור שפה המדייקת את החיבור בין העולם השורשי לעולם המערבי, ולהגיע להישגים הרבים אליהם הגיעה.

איך נראה התהליך שאפשר לכם ללכת בעקבותיה?

"שרה לוי-תנאי תיעדה את עצמה המון, היא כתבה המון. בספריית בית אריאלה יש אגף שלם של 'ענבל', וצללנו לתוך הארכיונים, ראינו גם וידאו, התחלנו לעבד חומרים לרעיונות, והיה לנו חומר גלם די מובחן, מובהק וברור להתחיל ממנו. התחלנו מנקודה מאוד ברורה, וכמובן שניסינו לטייל סביבה, הרחק ממנה, בתוכה, וללוש ממנה כמה שיותר בשביל להבין מה רלוונטי לנו."

זו תמיד יצירה ברבים, מבחינתך?

"כן. הרקדנים הם תמיד שותפים אצלי ליצירה. כל דרך העבודה הזו נגזרת מהמהות של הקונספט הזה. אם מדברים על 'ריקוד יחד', ועל מחול עממי, ובאופן כללי על אמנות דמוקרטית – זה אך טבעי שכשנעבוד בסטודיו ההיררכיה תתרכך." 
 
"בישראל יש יחס כוחני למחול"

יש מימד ביקורתי ברור בהתייחסות הזו לעולם שנעלם, מול העולם הנוכחי

"זו ביקורת מודעת לחלוטין. במדינה שלנו יש הרבה דברים שממושטרים בצורה מאוד מסוימת, וכך גם המחול כאן. הפרינג' פה, בסופו של דבר, מאוד צר, ובגלל זה דרכי ביטוי אלטרנטיביות הן לא נפוצות. אם אתה בתל אביב ואתה הולך קבוע לתיאטרון תמונע תראה דרכי ביטוי אחרות, אבל זה לא נגיש לקהל הרחב, לא רואים אותן ברחבי הארץ.

"כבר אפשר להגיד שיש מסורת ישראלית שלפיה מקובל איך רוקדים או איך יוצרים, ושמתי את עצמי בתוך האי הזה של 'ענבל', בתוך נווה המדבר הזה שעדיין קיים, בכוונה להשתמש בו כמרחב מוגן, שאפשר להביע בו דברים בדרכים אישיות יותר.

"יש איזו יוהרה בסיסית, כוחנות בסיסית, שהן המצפן להרבה ממה שנעשה כאן, באמנות וגם מחוצה לה. העדינות, ההקשבה, כל הערכים של ההומניזם העמוק שהאמנות אמורה גם לטפל בו, הולכים לפעמים קצת לאיבוד, והיה לי חשוב, בהקשר של 'ענבל', לשמור על הערכים האלה. על אותה עדינות שרק אנשים יכולים לייצר ביניהם, ולא גופים רוקדים.

"תיאטרון מחול, בבסיסו, מתייחס לפרפורמר קודם כל כאל אדם, ורק אחרי זה כאל גוף זז. האיש על הבמה הוא תמיד איש רוקד, לעומת המחול האבסטרקטי, שבו הגוף האנושי הוא לאו דווקא בנאדם. הוא יכול להפוך לכל מטפורה שרוצים." 
 


בזמן שהגחליליות נעלמות, צילום: אפרת מזור

תלבושות באדיבות משכית
 
אתה מדבר על "תנועת יחד", אבל שם מולה, בהנגדה, את ההאחדה, ובעצם אומר שהכללי זה האישי

"נכון. הכללי זה האישי. כשאנחנו בסטודיו אנחנו יכולים לדבר על ההבדל בין סימטריה והדדיות. הדדיות זה משהו שמייצר מערכת יחסים. סימטריה זה לא משהו שמייצר מערכת יחסים, אלא צורה של מערכת יחסים. אם אני אעשה בדיוק כמוך כל הזמן, נהיה שני קווים מקבילים שלא נפגשים. בשביל לנוע ביחד נצטרך לעשות התאמות אחד לשני, ובהכרח, לצאת מהסנכרון המושלם, בשביל להיכנס אליו."

זה מעניין שדווקא שם, בהולנד, אתה הולך למקום של "שירת רבים". אתה מרגיש שזה משהו שאנשים מחפשים מחדש בתקופה הזו?

"אני חושב שזה מתחיל לקרות, אני מקווה שזה יגדל ויגדל, לא רק ממקום אידיאולוגי סוציאליסטי והומני, אלא גם מהמקום של האמנות. האמנות צריכה דרכי מבע חדשות. משהו צריך להתפרק במנגנונים שמפעילים אותה בשביל שמנגנונים עדינים יותר, ברזולוציות גבוהות יותר, יוכלו להופיע.

"את התלבושות לעבודה עושים 'משכית', שזה דבר שעלה בסטודיו. דיברנו על ליצור משהו שהוא כמו לחצוב בולי עץ, לעומת ליצור משהו כמו רקמה. זה שתי פעולות שונות לגמרי, עם חומרים שונים לגמרי. לא סתם אומרים 'רקמה אנושית'. משהו שהיצירה שלו היא עקב בצד אגודל. היא יותר עדינה, והיא עוסקת בפרטים קטנים, ולא במידע או בהבעה מאוד חיצוניים."

מור שני, צילום: פאבל קוניור

המופע יתקיים במסגרת פסטיבל ישראל 2018 במוצאי שבת, 2 ביוני, אולם רבקה קראון, תיאטרון ירושלים. להזמנת כרטיסים באתר הפסטיבל