גרמני מדושן מציע שוקולד  

על במה לבנה, חמישה ילדים ניגרים פוגשים בגבר גרמני לבן ומדושן שמציע להם שוקולד. משם במשך 70 דקות יתערבבו הילדים והגבר זה בזה, מציגים דינמיקה מעגלית א-סימטרית של כוח ומאבק, שוברים את המכניזם הקיים, עד שהתקווה לתיקון והמילה "Sorry" יתמוססו בתוך בריכה של שוקולד, מתפרקות מכל כוונה או משמעות אמיתיים.
 
המופע "Sorry" שחושף את הגזענות שלנו עם הרבה אירוניה וחדות ומגיע השנה לפסטיבל ישראל, הוא שיתוף פעולה בין קולקטיב התיאטרון הגרמני "מאנסטר טראק" לכוריאוגרף, הבמאי והפרפורמר הניגרי סגון אדפילה.

סגון אדפילה, תמונה: Crown Troupe of Africa

הקולקטיב הגרמני שהוקם ב-2005, ומבקש להפגיש בעבודות שלו בין קונבנציות אמנותיות לבין היסטוריה, פוליטיקה ובידור, משתף הפעם פעולה עם הפרויקט ״The Footprints of David״, שהוקם בבאריגה שבלגוס, ניגריה, ופועל כמרכז לאמנות שנועד לשמר ולקדם את התרבות הניגרית העשירה ולשנות את ההשקפה הרווחת לגבי "ילדי הגטו" של באריגה. המקום, שהחל את פעילותו ב-2005 עם ארבעה ילדים, צמח והפך בית ל-40 ילדים, כאשר 20 מהם מתגוררים בו, ואדפילה עובד עם קבוצת הנערים כחלק מפעילות המקום.
 
סהר רחימי, החתומה על הקונספט והבימוי ביחד עם מנואל גרסט וסגון אדפילה, מספרת שהקולקטיב הוקם על ידי קבוצה של סטודנטים שנפגשו בחוג ללימודי תיאטרון בגיסן, עיר אוניברסיטאית במדינת הסן שבמרכז גרמניה. "היינו קבוצה של חברים שפשוט אהבה לבלות ביחד. בהתחלה כשיצרנו כולנו עשינו הכל: שיחקנו, כתבנו את התסריט, יצרנו את התפאורה ואת התלבושות וגם ביימנו, וזה עבד טוב למדי. האמנו שקבוצת התיאטרון שלנו תהיה בלי היררכיה, בלי כוכבים, דלת אמצעים." 

  מאנסטר טראק, Sorry, צילום: Florian Krauss


וזה עבד?
 
"במבט לאחור זה קרה ככה כי לא באמת היה לנו כסף לשלם לאנשים אחרים וגם חברינו הסטודנטים לא היו מסכימים לעשות את זה. הייתה אז רוח של ספקנות גדולה בגיסן לכל סוג של כוח או היררכיה, מעטים הסכימו להיות מופעלים או מוכוונים. היום הקבוצה הצטמקה, אנחנו לא מופיעים יותר ונותנים ברצון את הבמה לפרפורמרים שאנחנו מוצאים אותם יותר מעניינים מאיתנו."
 
למה בחרתם בשם "מאנסטר טראק"?
 
"נכחנו פעם במופע אמיתי של "מאנסטר טראק", שזו משאית בעלת גלגלי ענק המיועדת לפעלולים, וזה היה טראשי ומקסים כאחת. הפעלולים לא באמת הצליחו, לנהגים קראו לואיג׳י או פבריציו או אנריקו או קאנלוני, והנשים שלהן מכרו נקניקיות בהפסקה. אהבנו את ההתנגשות בין אותה הבטחה גרנדיוזית לפעלולים עוצרי נשימה לבין מה שקרה בפועל. את מה שנוצר במפגש בין הגבוה לזעיר הנמוך. וגם רצינו ששם הקולקטיב שלנו ישמע כמו שם של להקת פאנק ולא כמו שם של קבוצת תיאטרון רצינית. מאוחר יותר גילינו שיש להקת רוק כבד קנדית בשם ׳מאנסטר טראק׳. אנחנו צריכים לפגוש אותם."



מאנסטר טראק, צילום: Florian Krauss


"האגואים שלנו הסתדרו היטב"
 
איפה היתה נקודת ההתחלה של "Sorry"?
 
"בשנת 2012 הוזמנו על ידי מכון גתה ליצור עבודה בלגוס שבניגריה ושם הכרנו את הכוריאוגרף סגון אדפילה ומיד התחברנו. סגון הציג אותנו בפני השחקנים הקטנים והמדהימים בקבוצת תיאטרון הילדים The Footprints of David. התרשמנו מאוד מהכישורים שלהם, מהנוכחות ומההבנה המקצועית שלהם כלפי מה שהם עושים.
 
"שנה לאחר מכן יצרנו ביחד וידאו ארט בשם FAREWELL שעוסק ב'מאמי וואטה' - סוג של רוח או בתולת ים אפריקאית. על פי חלק מהסיפורים, בנויה מאמי וואטה מחלק עליון של אישה וחלק תחתון של דג או צלופח. היא אוהבת להסתובב בנהרות ובאגמים, שם היא חוטפת אנשים, גברים בדרך כלל. על פי האמונה רובם לא חוזרים לעולם, אבל אלה שכן - שבים מעולם הרוחות או ממצולות הים כשהם יבשים לגמרי, סגולה להצלחה כלכלית ולחיים ארוכים. האמונה במאמי וואטה כל כך חזקה, שכל מקרה טביעה מיוחס לכוחותיה. לרוב היא מתוארת כאישה לבנה המציגה את הפרספקטיבה האפריקאית על היבשת הזרה אירופה.
 
"במקביל פתחה קרן התרבות הפדרלית הגרמנית תכנית מימון שמטרתה שיתוף פעולה של קבוצות אמנות מגרמניה וקבוצות מיבשת אפריקה. אז פנינו לקרן וזה הסתדר. נקודת המוצא האמנותית שלנו הייתה דימוי מנוגד של חמישה ילדים מלגוס, ניגריה וגבר לבן שמן מברלין, גרמניה. אבל כשהקונסטלציה הזו עלתה על הבמה היא הייתה בעייתית עבורנו, מה שהתגרה בנו וגרם לנו למצוא את עצמנו צועדים על הקרקע החלקלקה של הדינמיקה של הכוח הפוסט-קולוניאלי בהקשר אמנותי."
 
איך היה שיתוף פעולה בין הקולקטיב שלכם לכוריאוגרף הניגרי סגון אדפילה?
 
"מבחינה אמנותית התחברנו מיד למרות שהתוצרים של העבודות שלנו שונים לגמרי. היה לנו אותו חוש הומור אפל ולמרבה המזל האגואים שלנו הסתדרו היטב. שיתופי פעולה אמנותיים הם תמיד סיכון בעם אנשים מתרבויות שונות ומרקע שונה. האפשרות לאי הבנות גדולה כל כך.  זה בדרך כלל לוקח נצח כדי ליצור שפה אמנותית משותפת, ולהתכוון לאותו דבר כאשר אנחנו משתמשים ברעיונות מסוימים. עם סגון התהליך הזה קרה מהר מאוד. מה גם שהכרנו היטב האחד את היצירה של השני ויכולנו להשתמש בעבודות כרפרנס. אבל עניין ההומור הוא הכרחי."




מאנסטר טראק, Sorry, צילום: Florian Krauss


"הגוף הנורמטיבי שיעמם אותנו"

העבודות שלכם נוגעת לגוף האנושי כמושא מבט , לשיפוט , להצגה . למה אתם בוחרים להסתובב ביצירות שלכם סביב הגוף באופן כה מובהק ?
 
"אני חושבת שאין תיאטרון שהגוף בו לא מהווה בסופו של דבר נקודת התייחסות מרכזית, גם אם זה גוף נורמטיבי שמקדם תפיסת גוף נסתרת. אנחנו התחלנו לעבוד עם הגופים הממשיים שלנו שלא נבחרו מתוך סיבה מיוחדת אלא פשוט היו שם. חלקם היו מאומנים, חלקם היו שמנים, בעלי צבע שונה, לחלקם היו שדיים, חלקם היו נכים וכולי. זה הוביל אותנו להתעניין בגופים אחרים שהם פחות ייצוגיים. עבדנו עם אנשים עם תסמונת דאון, עם נרקומנים ועם הקהל. איכשהו היינו משועממים מן הגוף הצעיר הנורמטיבי המתפקד שאפשר לפגוש על במת התיאטרון הקלאסי. ולכן גם המופעים שלנו הם מאוד ספציפיים. אבל זה משתנה, עכשיו אנחנו מתחילים לעבוד בפעם הראשונה עם ׳שחקנים אמיתיים׳ וזה מרגש מאוד."
 
האם העובדה שאת אמנית חזותית משפיע על האסתטיקה של העבודות שלכם?
 
"אני לא אמנית ויזואלית באופן מובהק, המרכז שלי הוא לעולם התיאטרון אבל ההשפעות הכי גדולות של כולנו מגיעות מאמנות חזותית כמו של האמן הספרדי סנטיאגו סיירה, או האמן האמריקאי פול מקארתי. בכמה פרויקטים ניסינו לקחת אסטרטגיות מאמנות חזותית ולנסות ליישם אותן בתיאטרון. למשל אנחנו מאוד אוהבים את האסטרטגיה האמנותית עמוסת נכסים והיסטוריה פוליטית וחברתית של ׳אמנות הניכוס״ - לשאול סצנות ודימויים מתוך תרבות פופולרית לעיסה וגועשת, ולנסח אותם מחדש". 
 



מאנסטר טראק, Sorry, צילום: Florian Krauss


מה את חושבת על תיאטרון רפרטוארי מסורתי ומחול קלאסי?
 
"בכל תחום יש אמנים גדולים ויצירות גדולות ואחרים שלא מעניינים בכלל. השאלה היא מה זה בכלל תיאטרון רפרטוארי? האם פרנק קסטורף, המנהל האמנותי והבמאי של תיאטרון הפולקסבוהנה שייך לתיאטרון המסורתי כי הוא משתמש בבמת התיאטרון כפי שהיא? ולגבי מחול אני רחוקה מלשפוט, אני רק יודעת לומר שאני אוהבת בלט, מופעי בלט גורמים לי לבכות כל צפייה מחדש."
 
כשקראתי על תחילת הדרך שלכם כקולקטיב תיארתם באופן רומנטי איך אתם יושבים במטבח בלילות ומעלים רעיונות, האם אתם עדיין עושים את זה?
 
"הזמנים משתנים. אנחנו כבר לא חיים יחד בדירה אחת, ולי למשל יש עכשיו משפחה. וגם היחס שלנו ליצירה התמקצע, לטוב ולרע. יחד עם זאת אני עדיין מאמינה שהרעיונות הטובים ביותר מגיעים כאשר את משוחררת. אולי בדרך הביתה מהחזרות, או כאשר אתה יושב על האסלה בסוף יום העבודה." 
  




הסוד האפל של רוח האדם

כשצופים ב- Sorry , כמעט מיד אפשר לשער מה מסתיר האדם הגרמני הדָּשֵׁן אבל אילו סודות אפלים מסתירים הילדים הניגרים ?
   
"אני באמת לא יודעת את התשובה. כששאלתי את סגון אדפילה הוא כתב על זה ככה: הסוד האפל של הילדים הניגרים הוא מדד הפתיחות. והוא מתחיל עם אותו עירום חלקי בו הם מופיעים לראשונה חשופי חזה במכנסים לבנים, מראה כל כך שגרתי ויומיומי בהתחשב בשורשים הטרופיים שלהם. האינטרקציה עימם והפלישה לתוכם על הבמה, מעירה משהו או מציתה תגובה בתוכם, תגובה שהיא תערובת של טבעם דמוי-הספוג, היכולת שלהם לספוג, יחד עם הטבע הפראי הטבוע באדם, הידוע גם כ'יצר השרדות'. בסוף, רוח האדם הלא מובסת הופכת לסוד האפל, לא?"
 
אז מי תלוי במי, שם על הבמה?
 
"באופן מסורתי כולנו מאמינים שהחלש תלוי בחזק, אבל לפעמים את האנשים הגדולים ביותר עם הרעיונות הגדולים ביותר ניתן להפיל על ידי האנשים הקטנים עם המוחות הקטנים." 
  
כמה ממה שאתם עושים הוא חלק מתהליך מתוכנן וכמה מזה מפעילה האינטואיציה?
 
"אינטואיציה היא זו שהופכת את העבודה למתוכננת. זה דורש מעט אומץ להקשיב לאינטואיציה שלך, אבל זה גם דבר שהוא הכרחי לתהליך היצירה. אם כל מה שאת עושה הוא מתוכנן לגמרי, בהיר והגיוני, זה הופך למשעמם וחד-מימדי. לפעמים כאמן זה חשוב וטוב לעשות דברים שאתה לא מבין בעצמך."
 
מה התפקיד של הצופה ביצירות שלכם?
 
"כאן אולי לימודי התיאטרון שלי יכולים לי לעזור לומר משהו חכם. כל פרפורמנס דורש טיפול שונה בקהל, אפילו במיקום של הצופים ביחס לפרפורמנס. לפעמים הם יושבים על הבמה עצמה, או ממוקמים מתחת לבמה, או נלקחים עם אוטובוס למופע. לפעמים הם פשוט יושבים וצופים ומקשיבים, כך אני מקווה. אנחנו מאוד מודעים לכך שהצופים במופע הם לא מה שנקרא ׳החברה׳ אלא קבוצה של אנשים בעלת רקע משותף, בני מעמד מסוים. ולפעמים זה חשוב בתוך תהליך היצירה לקחת אותם בחשבון ולפעמים כדאי פשוט לשכוח מהם, אפילו לזמן מה." 
  


מאנסטר טראק, Sorry, צילום: Florian Krauss


אוהבים ללכלך
 
אתם אוהבים להשתמש בעבודות שלכם בחומר "מלכלך" כמעט בכוונה. בעבר זה היה קטשופ ועכשיו זה שוקולד, למה?
 
"אנחנו אוהבים להשתמש בחומרים ׳מלכלכים׳, אם את רוצה לקרוא לזה כך, זה נכון. פעם השתמשנו בשלפוחיות שתן של חזיר שנופחו כמו בלון כדי לבנות רצפה של בית, מה שהיה יפה להפליא אבל גם מסריח מאוד. הצוות הטכני של התיאטרון שנא אותנו, כי כל התיאטרון הדיף ריח של שתן. בפעם אחרת השתמשנו בתמנונים אמיתיים כדי לכסות את הפנים שלנו כמו מסכות. וגם בצמר גפן מתוק כדי ליצור סופת שלגים. ופעם חתכנו חזיר מת והכנו ממנו נקניקיות במהלך הופעה.
 
"אנחנו אוהבים להשתמש בחומרים יומיומיים, אבל לשוקולד ב-Sorry יש גם קשר ישיר לנושא. איסוף פולי הקקאו במערב אפריקה, נעשה בחום לוהט בידי ילדים שנמכרו לעבדות או נלקחו מבתיהם בדרכי רמייה. רובם בני 16-12, אחדים בני תשע. כולנו יודעים את זה אבל כשאנחנו אוכלים שוקולד אנחנו מדחיקים את זה אחרת לא יכולנו אפילו לבלוע שוקולד. להעלות על הבמה חמישה ילדים מניגריה ביחד עם שוקולד הופך את זה ללא מוטל בספק." 
  



מאנסטר טראק, Sorry, צילום: Florian Krauss


אמירה חברתית זה משהו מרכזי ביצירות שלכם האם זה קשור לערכים שחשוב לכם לקדם? צורך לחנך?
 
"אני מוצאת שלרוב היצירות המעניינות אין בהכרח אמירה או אג׳נדה חברתית, אלא הן פותחות ומפתחות את אותה עמימות ואמביוולנטיות שקשורות לחברה. אני לא מאמינה באמנות אקטיביסטית."
 
יש רעיון שנשאר מחוץ למופע עצמו ואת מצטערת על כך?
 
"לא. צמצמנו את העבודה עד לליבה שלה ואני חושבת שזו הייתה החלטה נכונה. היו לנו רגעים משעשעים במהלך החזרות, למשל כאשר ניסינו סצנה שבה הבנים יצאו מתוך ארונות מתים כמו ערפדים - נחמד היה לחשוב את זה, אבל אני עדיין לא מתחרטת שהחלטנו לוותר על זה."
 
יש לכם צנזורה פנימית?
 
"שאלה טובה. אני חושבת שכן, גם כאמנית אינדיבידואלית, וגם לנו כקבוצה. בתיאטרון הגרמני יש כיום דיונים מאוד שנויים במחלוקת סביב הנושא של פוליטיקת זהויות, בקיצור, מי יכול להגיד מה על מי על הבמה. אבל אם נכנסים עמוק לתוך הדיונים האלה במהלך התהליך האמנותי אנחנו כבר במלכודת, כי אז את רק תחשבי על טיעונים מה שהופך את זה עבורי לאנטי-אמנותי. עצם ההצהרה הזו היא צנזורה עצמית!"
 
עד כמה אתם כפופים לאילוצים חיצוניים?
 
"גם כאן אני אצטט את אותו עמית חכם שלי, הכוריאוגרף סגון אדפילה: 'אף אחד אינו עצמאי לחלוטין. הקוסמוס לא תוכנן להיות עצמאי'. חכם מאוד, לא?"
 
מה הדבר הבא?
 
"יצירה על אמא ובן ועל סקסיזם נשי. יהיה דם."

סהר רחימי, צילום: Alisa Hecke



המופע יתקיים ביום שלישי, 5 היוני 2018 ב-20:00 בתיאטרון ירושלים. לרכישת כרטיסים: 02-5605755 או דרך אתר הפסטיבל