מניפת שירים נפרשת
 
סיכויי ההצלחה של כל מפגש שפורט על נוסטלגיית 70 השנה, ובייחוד כאשר שמדובר ב"שירים שליוו את חיינו", הם להלכה גדולים ביותר. מה יותר פשוט מזמר או שניים ששרים על הבמה שיר שכולם מכירים? המילים הישנות נשלפות מאליהן מתאי זיכרון מאובקים ושכוחים. הבנים הקרחים ויפֵי השֵיבה (מי יותר ומי פחות) והבנות שפעם אספו את שערן לקוקו ולבשו סרפן מתחילים לשיר. מי צריך יותר?

אבל לזמר העברי קרה משהו "יותר" בנגינת קולו של יוסי בנאי. הזֶמר שנולד כאן והזֶמר שיובא לכאן -  המילים שתורגמו ללחנים ישנים והמילים שנכתבו כאן, היו ביחד למעין אספקלריה, בבואה לרגעי הנחת ולרגעי הכאב לרגעי הלעג.

ברור שגם תכנית ארוכה, כמיטב מסורת הסדרה "קלאסיקה במימד אישי" של המוזיקאית והיוצרת אסתרית בלצן, אינה יכולה לכלול יותר מרמזים למניפת השירים הרחבה שנפרשה כאן ב-70, כמעט מאה, שנות שיר ופזמון. באשר לתכנים - בלצן הציבה כאן מהלך היסטורי - מערב הקמת המדינה ועד לזכייה באירוויזיון האחרון.

מימין: שי אברמסון, חנן יובל ואסתרית בלצן, תמונת יחסי ציבור



לצד המופיעים שעל הבמה, היו גם הקלטות של "העם רוצה קצב מזרחי", "שמייח" של חתונות, תוך עמידה על כך שהמוזיקה הנכתבת כיום נשמעת עדתית לכאורה אבל יש לה מחברים ומעבדים ומבצעים שאינם בהכרח מאותה עדה. כמקובל בסדרה, וכדי להשביע את תיאבון הקהל, יש גם אקט של הצגת השותפים על הבמה ואכן כל החמישה ראויים להצגה אישית.  
 

שלושה דורות, שלושה זמרים
 
הדרך שבה פעלה בלצן הפעם הייתה לזרום עם המשתתפים, לתת להם להציע שירים שמדברים אליהם, ש"עשו להם את זה", ולהעניק לבחירות האלה מקום נכבד במופע.

שותפיה לערב הם חנן יובל, מי שהיה איש להקת הנח"ל עם שלום חנוך ושולה חן ומזוהה עם סוגות שונות בזמר הישראלי, לרבות להיטים "חסידיים"; ומיי פיינגולד, תוצר מובהק של העשורים האחרונים המזוהה עם "כוכב נולד", ובהמשך דרכה זכתה בפרסים על תפקידים שונים בהפקות של מחזות זמר. סגנון המחזמר האמריקאי מתלבש על פיינגולד בקלות, וגוונים של שירת ג'אז המדגישה במעין קישוטים מליסמטיים את סיומי השורות, בולטים בשירתה כבר מתחילת התכנית.

השותף השלישי הוא שי אברמסון, בוגר ישיבה המשמש כאזרח עובד צה"ל, כחזן הראשי של צה"ל שמדלג בקלילות בין המוזיקה המזרחית לפרקי המוזיקה שמקורם במוזיקה ליטורגית יהודית. 

אסתרית בלצן, צילום: דניאל צ'צ'יק

בנבחרת הנגנים, לצד בלצן בפסנתר תמצאו כאן עוד בוגר של להקת הנח"ל - הזמר, המלחין ונגן הקונטרבס אלי מגן, שנמנה במשך עשרות שנים עם נגני הפילהרמונית הישראלית ונגן פעיל ונלהב בסצנת הג'אז המקומית. לצדו של מגן מלהטטת הנגנית הרבגונית סלעית להב, המזוהה עם סגנון ה"שוֹרוֹ" הברזילאי ומנגנת במהלך המופע באקורדיון, חלילית, וסקסופון. מצבור האיכויות הנ"ל  אמור היה לאתגר את המעבד והמנהל המוזיקלי של המופע, משה זורמן, ואכן הביא אותו ליצירת רגעים מוזיקליים מלאי משובה ונחת, חריפות ובעיקר טוב טעם.    
 

כמיהה של צבא שלם
 
את העושר הקולי של שלישיית הזמרים חשף השיר הראשון, "זמר נודד" של נעמי שמר, המשויך בזיכרון שלי ושל רבים בקהל עם הביצוע הישן של להקת "בצל ירוק". משיכת הקול המאנפפת של מיי פיינגולד מזכירה לנו מיד שלא מדובר בכיתות חיילים או בתלמידי בתי ספר שמזמרים לעצמם את השיר תוך כדי הליכה, וזאת למרות שהקהל, שהצטרף גם לשירה וגם לנפנופי הידיים של הזמרים על הבמה, ניסה להחזיר את השיר לשנות ה-50 וה-60. בדברי ההסבר שלה, בלצן לא נשארת אדישה למילים. היא מייחסת ל"אבל אני לבד צועד" את ה"לבד" של המלחין, של המשורר, גם כאשר הוא מחבר שיר שמיועד לציבור גדול.

השיר הבא, שנולד עוד לפני המדינה, הוא שירם של אהרן אשמן ומרדכי זעירא "היי ציוניוני הדרך" המשמש את אסתרית בלצן כמעין מוטו למופע כולו, ציוּן, ציוֹן, דרך. לכאורה מסמן השיר הזה את הקו הכללי של התכנית מציון של אז ועד ירושלים, ששירים לכבודה יתייצבו בזה אחר זה בסיומו של המופע. יובל ואברמסון סחבו את השיר דווקא אל הסגנון ה'כמו צבאי', ועוררו בי געגועים  לגרסה של אסתר עופרים רייכשטט, שמן הסתם תישאר היפה ביותר עוד שנים רבות.

לאחר שיר של הצ'יזבטרון, הלהקה של הפלמ"ח, בא "אנו ניפגש" - שככל הנראה הושר על ידי חברי להקת "חישטרון", להקת חילות השדה שהיו מאוישים בחיילים מבוגרים יותר מן הפלמ"חניקים, בעלי מקצועות ומשפחות שרצו לסיים את המלחמה ולשוב לעבודה. בלהקה היו חברים יפה ירקוני וישראל יצחקי ששרו שירים סלוניים כמו אלו ששרו חיילי צבאות הברית. צבע הג'אז והסווינג של שנות ה-40 נוכח בלחן של בובי פנחסי, ומקבל משנה תוקף בשירתה של מיי פיינגולד ובנגינת הסקסופון והבס של להב ומגן. 




מיי פיינגולד, צילום: איציק בירן
 


החסד של בלדה לחובש
 
התכנית עוצרת בתחנה הבאה, שמונה שנים לאחר מלחמת השחרור, בשיר "הוא לא ידע את שמה" של להקת הנח"ל והזמר הצעיר גבי עמרני, שמסתדר היטב עם התפקיד הסולני המורכב שכותב סשה ארגוב. בלצן מייחסת לשיר איכויות אופראיות - הבתים הם רצ'יטטיבים והפזמון הוא האריָה, אך בעיניי איכות השיר נוטה יותר לכיוון ה"ליד". כך או כך, אלי מגן האוחז בבס, הפעם עם הקשת, והאקורדיון בתפקיד שונה מזה שבהקלטה הישנה, מספקים לשי אברמסון את התשתית המוזיקלית שהוא זקוק לה. קולו היפה נוכח מאוד, לעיתים במעט הגזמה בהגיית האות "הא" שאינה קיימת במילים. 

אלי מגן, צילום: יוסי צבקר

"ההורה היחידה שכתב ארגוב", מספרת בלצן במופע, "היא השיר 'לך לך למדבר'". מחבר המילים חיים חפר סיפר בשעתו שקיבל את המנגינה מארגוב ובתום חיפושים רבים אחר מילים קצרות לשתי ההברות הפותחות, הגיע לצירוף "לך לך". ביצוע קליל ומזמין מקשר את השיר הזה לשיר הבוקרים של יעקב אורלנד ומרדכי אולרי נוז'יק "ערבה ערבה". ההורה מתחברת בקלות לשיר ברוח שירי בוקרים מן המערב האמריקאי ומעוררת הרבה התלהבות. 

עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1967, מחבר שמוליק קראוס לחן ל"התשמע קולי" של רחל המשוררת. "רחל כתבה שירים קצרים ולכן אהבו להלחין אותם, משום הותירו מקום רב למוזיקה", קובעת בלצן, ואני מתמוגג שוב משירתה של מיי פיינגולד שמגוונת את לחנו של קראוס בצבע בלוזי הולם.  בשני השירים של נעמי שמר, "אהבת פועלי הבניין" ו"סרנדה לך", נכנס לתכנית צבע השנסון הצרפתי שעידון הכלים המלווים עשה לו רק טוב.

התחנה הבאה מביאה אותנו לנורית הירש ב"בלדה לשוטר" מתוך פס הקול ל"שוטר אזולאי". בלצן משתמשת בשיר ומרחיבה את משמעות חילופי הזמנים  בעזרת שימוש בסקוונצות שיורדות מסולם לסולם, המבטאות את נצחיותה של המנגינה. מיי פיינגולד מביאה כאן ביצוע מרגש עם מעברים דרמטיים, העושים כבוד לטקסט ואולי ובעיקר לגיבור הסרט, שייקה אופיר, שהוליך אותנו כמתועתעים בין עצב לחיוך.

אני מוכרח להודות שאת "בלדה לחובש" לא אהבתי כבר בפסטיבל הזמר של 1968, בביצוע של יהורם גאון לשירם של דן אלמגור ואפי נצר. השיר כזכור  נאסר בהשמעה לבקשת הורים שכולים. כאן מספרת בלצן, ששי אברמסון ביקש לשיר את השיר משום שממילא הוא שר אותו בכנסים צבאיים ובלוויות. למרבה המזל, הנוסח הרצ'יטטיבי של אברמסון עושה חסד עם השיר.




שרתי לך ארצי, צילום ליאור נורדמן


איש לפזמוניך ישראל
 
בחלקה השני של התכנית הניחה אסתרית לשלושת הזמרים לבחור בעצמם את השירים. חנן יובל עבר מ"אגדת דשא" של מאיר אריאל ושלום חנוך לסיפור על קיבוץ משמרות, שלושתם מאותו הכפר. בשיר שלו עצמו, "אתם זוכרים את השירים", הוא זכה לליווי אקורדיוני צרפתי כמעט לחלוטין, וכך גם ב"אני וסימון ומואיז הקטן" למילים של יוסי בנאי. ב"שיר המעלות", על פי הנוסח המוכר של החזן יוסלה רוזנבלט, זכה יובל לסיוע דרמטי בדואט מפיו של החזן שבחבורה, בליווי סולו חליל יפהפה מכיוונה של סלעית להב. לא הבנתי את הכיפה שצצה לפתע על ראשו של חנן יובל - אקט מיותר לחלוטין, לטעמי.

שלושת השירים שבחרה מיי פיינגולד הקפיצו את הרצף המוזיקלי אל שנות ה-80 וה-90. הראשון היה "תוצרת הארץ" של נתן אלתרמן ושם טוב לוי, עם יבבת הסקסופון, האקורדים הסווינגיים בפסנתר ומיתרי הבס והדרמה של הזמרת. המילים כאן עושות את העבודה, גם ללא חיקויי המבטאים הזכורים לטוב של אריק איינשטיין. "נערה במשקפיים" של יונתן גפן ואלון אולארצ'יק הפך כאן לשיר רומנטי לחלוטין בליווי פסנתר וחליל, באווירה של מועדון לילה בקונצרט בוקר. השיר השלישי, "באה מהאהבה" של יענקל'ה רוטבליט ויהודית רביץ משלים את החוויה הפיינגולדית, ששווה לדעתי ערב יחיד. 

באופן הטבעי ביותר, שי אברמסון הלך לשירים שהטקסטים שלהם מן התפילה - "אנא בכוח" ללחן של עובדיה חממה, "שבחי ירושלים" ללחן של אביהו מדינה ו"הנני כאן" של חיים חפר ודובי זלצר.

אסתרית בלצן היטיבה להוביל את הסקירה המוזיקלית תוך שהיא משלבת מעט פרטים אוטוביוגרפיים, כמו המורה שלא אהבה את הווריאציות של התלמידה אסתרית על "אימא אדמה" של מיקי גבריאלוב, המציעות לנו טיול במגוון סגנונות, ובהמשך גם פרפראזה ג'אזית תוססת לפסנתר ללא ליווי לשירו של סשה ארגוב "הכל זהב".  

חנן יובל, צילום: יוסי חורי

דברי הסיום של אסתרית בלצן הם תיעוד המצב שהחל בחלום העצמאות והסתיים בפיצול גדול, בחלוקה לשבטים ולמוזיקות, כשהאופטימיות נמצאת אולי ברגע שבו האשכנזים מן השרון מחברים את השיר הכמו-מזרחי שכובש את העולם. מ"הללו, הללו" של נעמי שמר ב"זמר נודד", אל "הללויה" שחותמת את התכנית -  ושבה הולחמו יחד גרסאותיהם של לאונרד כהן, יאיר רוזנבלום וקובי אשרת, מן האירוויזיון של ירדנה ארזי ודניאל פאר אל אירוויזיון 2019, שכן יתקיים כאן או לא.