סופר פופינס

אולי זו מערכת החינוך מעוררת הסייגים בישראל 2018 או נחשול השאלות שצפות ועולות בחיי היומיום של הורים מודאגים (שהוליד מערכת אלטרנטיבית אינסופית של יועצים לסוגיהם בתחום מערך הכוחות ילד-הורה), שהחזירו לחיינו דווקא כעת ומכל כיוון אפשרי, את האומנת האולטימטיבית – מרי פופינס.

אחרי השקת תרגום חדש לעברית והכרזה על הפקת מחזמר בתחילת השנה הבא על במת התיאטרון הישראלי, מגיעה גיבורת סדרת ספריה של פמלה לינדון טראברס גם אל הבלט הישראלי.

בתחילת יולי, עם רוח גבית של החופש הגדול, תעלה בבכורה הפקת הבלט הישראלי של "מרי פופינס" בהיכל לאמנויות הבמה בהרצליה. למעשה זו הפעם הראשונה בה תוצג הפקה בימתית ככלל וגרסה מחולית בפרט לסיפור שמיליוני מיליונים של ילדים מתרבויות שונות, התחנכו על ברכיו וזה כשלעצמו סיבה למסיבה.

עם חלוף הזמן, הזיכרון הקולקטיבי שנצרב הוא בעיקר מסרטו הקסום של וולט דיסני עם ג'ולי אנדריוז בתפקיד הראשי ולצדה דיק ואן דייק, מנקה הארובות השרמנטי ביותר בהיסטוריה. גרסת הבלט, שיצרה סולנית הבלט הישראלי, לנה רוזנברג, נוטה יותר לכיוון המקור.




מרי פופינס, צילום: אניה גליקמן



קפריזית, אגוצנטרית, אינפנטילית
 
"גדלתי על הספר וגם על הגרסה הקולנועית הרוסית לסיפור. מאוחר יותר ראיתי, כמובן, גם את הסרט של דיסני, שלוקח למקומות אחרים לגמרי", אומרת רוזנברג. "מרי פופינס, שאר הדמויות, האווירה, העולם שבו הכל מתרחש, רחוקים מרוח הספר כפי שאני חוויתי אותו. אני לא חושבת שהכוונה של טראברס הייתה לשעשע ילדים".

כלומר?

"מרי פופינס, כמו שאני רואה אותה, היא דמות מורכבת מאוד. היא קפריזית, אגוצנטרית ואינפנטילית והיא תמיד צודקת. הכי צודקת. היא מבינה את המרכיבים הנפשיים של הילדים האלה ויודעת בדיוק למה כל אחד זקוק. היא באה כדי להרחיב את עולמם של הילדים, לאפשר להם לצמוח לעודד את ההתפתחות האישית שלהם דרך סקרנות ודמיון. היא מרגישה אותם ומקשיבה להם גם בלי שהם יאמרו מילה. היא קפדנית וקשוחה במידה שמתייחסת לתקופה בה נכתב הטקסט, אנחנו מדברים על שנות ה-20 של המאה הקודמת. היום, אני מניחה זה היה נכתב אחרת. אגב, תוך כדי עבודה פתאום הבנתי כמה דמיון יש בינה לבין אמא שלי".

באיזה מובן?

היא תמיד ידעה בדיוק מה אני זקוקה לו. זה בא לידי ביטוי בהרבה דברים. היא נתנה לי ללכת בגיל 16, לנסוע לצד השני של העולם, לחצות אוקיינוס כדי ללמוד שלוש שנים בבית הספר הלאומי לבלט של קנדה ואחריו התקבלתי כמתלמדת ללהקת המחול הלאומית. זו בעיני גבורה לתת לילד שלך ללכת. היום, כאמא לילדה בת 13, אני לא יכולה אפילו לחשוב על זה. אני מאוד מתפעלת מהיכולת הזו לשחרר, לשים את עצמך בצד ברגעים שכאלה. אמא שלי אפשרה לי לעשות דברים מפחידים, למות מפחד שמשהו יקרה, אבל לא לעזור לי. היא לא הייתה מאפשרת לי את זה אם לא הייתה יודעת שאזהר, היא גם הייתה שם מהצד כדי לוודא, אבל האמון הזה חשוב".




מרי פופינס, צילום: אניה גליקמן


ילדות קסומה
 
לנה רוזנברג נולדה בשנת 1980 בלנינגרד לשני הורים שבאים מעולם התיאטרון. "הם בעצם דור ראשון של תיאטרון במשפחה". אמה שיחקה  בתסכיתי רדיו ובתיאטרון ילדים, אביה ליצן, שהיה חלק מהגרעין המייסד של תיאטרון הליצנים הנודע של סלאבה פולונין ועדיין מופיע במסגרתו.

"היה קסם בילדות שלי, הרבה בזכות התיאטרון. למען האמת, הייתי בטוחה שאהיה שחקנית. כלומר אחרי שחלמתי להיות במכבי האש וכשעבר לי הרצון להיות כובסת כי התאהבתי בריח המיוחד שהיה במכבסה, במספרים שהיו תופרים לכל הבגדים שלנו ובעיקר בדרכה המיוחדת של הכובסת להעיף באוויר את הסדינים. בכל מקרה, הייתי בטוחה שאהיה בתיאטרון ואז, בשנת 1994, עלינו ארצה".

הרבה לפני העלייה לישראל החלה רוזנברג לרקוד. "זה היה חוג ריקוד, לא שום דבר רציני, אבל מאוד אהבתי לרקוד. בגיל תשע יצרה לעצמה את הכוריאוגרפיה הראשונה. כישרונה בלט והוריה החליטו לשלוח אותה לאודישן באקדמיה לבלט רוסי ע"ש אגריפינה וגנובה בסנט פטרבורג, מוסד לימודי הבלט היוקרתי בעולם ומהוותיקים שבהם. "הם לא רצו שאתקבל. הם ידעו כמה זה קשה. אבל ראו אותי רוקדת ואמרו לעצמם שחייבים לפחות לנסות. לא היה לי מושג מה זה אומר, אבל התקבלתי. כשזה קרה אמרתי לעצמי: 'בחיים לא אהיה רקדנית בלט'. הייתי שם שנה".

מרי פופינס, צילום: אניה גליקמן


להתקבל לבית הספר הטוב בעולם ולעזוב מיוזמתך אחרי שנה?

"לי היה משעמם. לא הרגשתי את השחרור שחיפשתי בריקוד. בית הספר נמצא כמה תחנות מהבית ברחוב Rossi המפורסם. אני זוכרת איך ברגע שירדתי מהאוטובוס פתאום הייתי מזדקפת והולכת כמו רקדנית עם רגליים ב-Turn Out. רק בדרך הביתה הייתי חוזרת לעצמי. בראש אצלי היו הרבה גוונים ולצמצם את כל זה רק לטכניקה, לפיתוח גמישות ויציבה עם חוקים מאוד נוקשים. לא ראיתי את הסוף. לא יכולתי לדמיין אופק. התיאטרון, בעיניי, הרבה יותר רחב, מגוון וקסום. אחרי שנה אמרתי: 'מספיק. בחיים לא אחזור לשם'. לא הרגשתי רקדנית בלט". 
 

"הרגשתי שאני מתחזה"
 
גם היום, אחרי שנים ארוכות במקצוע, כשכבר כבשה לעצמה מעמד של סולנית ופרימה בלרינה, נדמה שהיא מרגישה לא נוח להשתמש בשמות התואר המפורשים. בתקופת בית הספר לאמנויות בישראל, כשהייתי בת 16 והתאהבתי בדבר הזה שנקרא לרקוד, קצת לפני שנסעתי ללימודים בקנדה, הייתה התקופה שבה הרגשתי הכי רקדנית שאפשר. אחרי זה תמיד היה לי קושי לומר: אני רקדנית, אני בלרינה, אני פרימה בלרינה".

למה?

"תמיד הרגשתי שאני מתחזה. זה תמיד הרגיש כאילו אני לובשת עליי תפקיד ואז איכשהו זה מצליח לי. גם בוגנובה, עבדתי מאוד קשה עד שאמרו: 'תשתחררי, תפסיקי להתאמץ כל כך'. התייחסו אליי מאוד טוב, מעולם לא אמרו מילה רעה, מה שנדיר, אבל זה בא במאמץ. נלחמתי על זה, מבחינתי השליטה בטכניקה הייתה כמו לפתור בעיות במתמטיקה. גם בכוריאוגרפיה אני מרגישה שהעניין הוא לפצח את השאלה. יש כל הזמן שאלות לאורך הדרך. אגב, תמיד הייתי עקשנית. אמא שלי מספרת שכילדה קטנה הייתי יכולה לשבת שעות ולבנות מגדל קוביות עד שיצליח".

אני רוצה רגע לחזור לוגנובה ולשאול במבט לאחור, מה המקום הזה נתן לך? מה ממנו נשאר בך?

"אני חושבת שוגנובה גרם לי להבין מה אני רוצה. אני מחפשת את התיאטרון שבבלט. זה שונה ממה שמחפשים במחול בדרך כלל. זה גם מה שמעניין אותי לעשות ככוריאוגרפית. אני רוצה לספר סיפור, גם כשמדובר ביצירה אבסטרקטית יש מאחוריה סיפור, אתה בונה עולם. אולי בגלל זה קשה לי עם יצירות שנשארות רק במימד הפיזי". 
 


מרי פופינס, צילום: מאיה אילטוס



עולם חדש נפתח
 
את האהבה לבלט ואת האפשרות למצוא בתוך אמנות זו מקום לביטוי עצמי, גילתה רוזנברג בישראל. "זה היה 'רומיאו ויוליה' של פרוקופייב שהקסים אותי וקלטות שאבא שלי הביא של סילבי גיים בתפקיד 'סינדרלה' ומקסימובה בתפקיד 'ג'יזל' (סילבי גיים – פרימה בלרינה כוכבת בבית האופרה של פריז ומאוחר יותר, רקדנית ראשית בבלט המלכותי בלונדון. יקטרינה מקסימובה - מהכוכבות הגדולות של הבולשוי בתקופה הסובייטית – מ.י). עולם חדש נפתח.
ברוסיה כמעט ולא ראינו קטעי וידאו. הלכנו למרינסקי וראינו על הבמה את 'ג'יזל' והפקות גדולות אחרות אבל בארץ ראינו מלא דברים. פה ראיתי למשל את פינה באוש. עולם שלא הכרתי בכלל פתאום נתן לי אופק. זה היה מה שחיפשתי. הבעה. גם סילבי גיים ומקסימובה, שתי דמויות מודל מבחינתי, גרמו לי להבין שיש לאן ללכת. שזה יכול להיות שלי. שאני יכולה למצוא את עצמי בתוך כל זה".

העלייה לישראל הייתה קשה?

לא. זו הייתה גם החלטה שלי. לא ידעתי כלום על המקום הזה, אבל בגיל 13 אחרי שגיליתי את היהדות והבנתי שזה השורש, משהו בחזרה אל המקור נראה לי נכון. אף אחד לא דבר איתי קודם לכן על יהדות. זו לא הייתה נקודת התייחסות אבל אחרי שקרובים שלנו עלו וזה הפך לקרוב, הבנתי. עשיתי מחקר קטן כדי להבין לאן אנחנו הולכים. אני חושבת שישראל הייתה חלון למשהו אחר וחדש. עד היום אני מרגישה שיש משהו בחיים בפריפריה – חיפה למשל – שמדרבן אותך לספוג יותר. אתה בולע כל מה שמגיע, אתה נוסע כדי לראות, עושה מאמץ. במרכז הכל נגיש וקל, זה הופך אותך ליותר פסיבי. אינטואיטיבית הצורך הזה להיות אקטיבי, לספוג, לרוץ כדי להיחשף, להיות כל הזמן בתנועה, לצאת כדי לראות עולם, זה היה נכון בשבילי. המעבר לישראל היה, לצד אידיאולוגיה וציונות, פתח לעולם".

היא השתלבה במגמה למחול בבית הספר לאמנויות בחיפה. למעשה העדיפה ללכת למסלול התיאטרון אך בהיעדר שפה, זו הייתה ברירת המחדל. "גרנו בשכונה לא הכי טובה בחיפה ואמא רצתה שאהיה בסביבה בטוחה יותר. בית הספר לאמנויות נראה הדבר הנכון. בערב למדתי אצל ליאורה בינג, שהפכה לאמא שנייה. זו הייתה התחלה חדשה. בלי ששמתי לב מצאתי את עצמי בחזרות מהבוקר עד הלילה כולל שבתות. כל היום שלי היה סביב זה. רק זה. התאהבתי". 



מרי פופינס, צילום: מאיה אילטוס


"הריקוד הוא סם בשבילי"
 
בגיל 16, כאמור, נסעה לקנדה להתמקצע בתחום עם מלגת לימודים מלאה. השנים הראשונות הותירו בה חווית זרות קשה. "זה היה קשה יותר מהמעבר לישראל. אף אחד לא דבר עברית או רוסית. במשך שנתיים הייתי בבדידות נוראית. לא היה אף אחד שיכולתי להיות איתו אני. בארץ הרגשתי בבית וגם כשעשיתי טעויות בעברית, תמיד היה עם מי לדבר, היו חברים, היה מי שיעזור. בקנדה גם לא הייתה משפחה להישען עליה. מאוחר יותר זה השתנה והרגשתי הרבה יותר טוב". היא רקדה בלהקת הבלט הלאומי של קנדה וזכתה לפידבקים מצוינים. מסיבות אישיות חזרה לישראל ופה מצאה את מקומה בלהקת בת-דור בה רקדה שתי עונות. בשנת 2002, בעקבות פירוק הלהקה, הצטרפה לשורות הבלט הישראלי ורקדה כסולנית וכרקדנית ראשית בהפקות מז'וריות רבות.  

מה זו האמנות הזו בשבילך? מה זה הדבר הזה לרקוד?

"אי אפשר לבודד את זה לתשובה אחרת. זה הרבה מרכיבים. זה צורך פיזי, כמו סם שאני זקוקה לו – לרקוד, לחפש איך הכל עובר דרך הגוף הזה, איך אני מתמודדת עם גיל בתוך הדבר הזה, מה עושים בי השינויים הגופניים ואיך משתמשים בזה. איך אני יוצאת אחרי חזרה על 'ג'יזל' ומרגישה גיבורה כי הצלחתי לכבוש את הפסגה הזו. זו הפיזיות. אני חייבת לתקשר דרך זה. זה נותן לי כוח. זה תהליך אינסופי של להכיר את עצמי דרך הגוף. זה צד אחר של האהבה שלי לתיאטרון. זו אמנות מאוד אוניברסלית ויש בה קסם ודמויות שחיות בתוכנו ואנחנו מעבירים דרך הגוף. זה כל הזמן משנה אותך ואתה כל הזמן משתנה דרך זה".

את מאוד אקספרסיבית ביצירה שלך אפרופו לחבר תיאטרון ומחול

"אני שמחה שאת אומרת את זה. בלט זה שפה וזה נכון, אתה צריך ללמוד את האותיות, אבל בסופו של דבר אתה רוצה שיבינו אותך באמצעות השפה הזו, בכל דרך אפשרית, בכל מה שאנחנו עושים. טכניקה היא הבסיס, אבל זה העומק והמשמעות שאני מחפשת. הם שלוקחים אותך לעולמות גבוהים. השאלה היא מה אתה מביא לעבודה מעבר לטכניקה". 
 


לנה רוזנברג, צילום: אניה גליקמן




עם קצת דמיון חופשי
 
מי יזם את הרעיון ליצור עבור הבלט הישראלי?

"הצגתי עבודה שלי בערב יצירות של רקדני הלהקה בסוזן דלל. אחרי כן מנכ"לית הבלט, לאה לביא, שאלה אותי אם אוכל ליצור עבודה עבור הלהקה. אמרתי: 'בטח'. אבל בפנים רעדתי מפחד. כך נולדה 'בילבי', העבודה הראשונה שעשיתי. כשפנו אליי בבקשה ליצור עבודה נוספת, אחת ההצעות הייתה 'מרי פופינס' וזה מאוד שימח אותי. לא שידעתי לאן אני הולכת אבל פתאום, שלב אחרי שלב, נבנה עולם".

את לוקחת את פופינס לעולם אחר, שונה מזה המוכר והמתקתק. אפילו מבחינה ויזואלית. זו באמת הפקה לא רק לילדים אלא לכל המשפחה

"בעיניי כל מה שנעשה לילדים חייב לעבור מבוגרים. אני קודם כל שואלת את עצמי אם לי זה מעניין. אם אני אוהבת את זה, אז זה יהיה טוב גם לילדים. אני רוצה לשמוע צלילים שונים של צחוק בקהל. גם של ילדים וגם של מבוגרים. זה המבחן שלי". 

מה את חושבת על הדמות הזו שטראברס יצרה?

"בואי נאמר שכילדה, אני לא הייתי רוצה בה כמטפלת. מרי פופינס יודעת הכל ולה תמיד יש את המילה האחרונה. אני תמיד צריכה להבין למה, שיסבירו לי איך הדברים עובדים, יש לי המון שאלות. יחד עם זאת היא לוקחת את כל מי שהיא נקרית בדרכו למקום שמרחיב את הנפש ומלבה את הסקרנות. זה עובד על כל המרכיבים של הילדות. גם את המבוגרים היא מחזירה למקום הילדי. יש בה משהו שמעודד דמיון חופשי ואתה מרגיש שאין אפשרות אחרת חוץ מללכת אחריה".

כמו החלילן מהמלין

"כן. זה משהו ביציבות הפנימית והביטחון העצמי שהיא מקרינה. זה הקסם והכוח שלה. אולי בגלל זה מבוגרים מרגישים לידה ילדים".

הופעת הבכורה תתקיים ב-4 ביולי 2018 ב-17:00 במשכן לאמנויות הבמה הרצליה. מחיר כרטיס: 85 ש"ח. להזמנת כרטיסים: 1700-702929 או 03-6046610. מופעים נוספים יתקיימו באוקטובר ברחבי הארץ

רכישת כרטיסים