פסגת החלומות
 
בסוף השבוע האחרון עלה ולדימיר (וובה) דורוחין, סולן להקת הבלט הישראלי בחמש השנים האחרונות, על מטוס לארה"ב. לכאורה עוד נסיעה במהלך פגרת הקיץ, שתאפשר לרקדן יוצא הדופן הזה לזהור גם במקום אחר. רקדנים, אחרי הכל, בניגוד לשחקנים ולסופרים, אינם מוגבלים לשפה ורבלית כזו או אחרת ומכאן, מטיבם, נוודים שנעים ממקום למקום. רק שהפעם לא מדובר בעוד נסיעה. עוד לפני שנחת במחוז חפצו – קליפורניה – דורוחין למעשה כבר כבש פסגה שרקדנים בכל העולם יכולים רק לחלום עליה.

 
 ולדימיר דורוחין מתוך "נובה כרמן" של הבלט הישראלי, צילום: גנדי טשליצקי

ב-10 באוגוסט תעלה בבכורה עולמית באולם Segerstrom Hall מול קהל של 3,000 איש, הפקה חדשה של הכוריאוגרף ולדימיר ורנאבה, כוכב בוהק בשמי המחול הרוסי, שהופיע בין היתר כסולן אורח בלהקתו של בוריס אייפמן ויצר עבודות עבור מוסדות דגל כמו להקת הבלט של מרינסקי בסנט פטרבורג ובלט יעקבסון, הלהקה העצמאית הראשונה ברוסיה ובין המוערכות שבהן.
 
יצירתו החדשה של ורנאבה, חבר וקולגה של דורוחין, מוקדשת לאגדת המחול האמריקנית, איזדורה דאנקן. בצעד יוצא דופן קושר הכוריאוגרף בין חייה של דאנקן, מורדת מטיבה ומי שהניחה את היסודות למחול המודרני האקספרסיוניסטי, לבין סיפור סינדרלה - מהבלטים הקלאסיים הפופולאריים והאהובים. היצירה, בלט בשתי מערכות, תלווה במוזיקה של פרוקופייב. 
  

סופר סטארית בינלאומית  
 
את איזדורה-סינדרלה תרקוד לא אחרת מאשר הפרימה בלרינה נטליה אוסיפובה, סופר סטארית בינלאומית ומהרקדניות הגדולות בדורנו, סולנית ראשית בבלט המלכותי בלונדון, בבולשוי במוסקבה, בבלט מיכאילובסקי בסנט פטרבורג ובתיאטרון הבלט האמריקני בניו יורק. לתפקיד הגברי הראשי כמשורר הרוסי הדגול, סרגיי יסנין, מי שהיה לזמן קצר בעלה של דאנקן והנסיך מסיפור סינדרלה, לוהק דורוחין.

  נטליה אוסיפובה מתוך באייאדרה, צילום: Elena-Fetisova מקור: אתר הבולשוי

"אני יודע שזו הזדמנות של פעם בחיים", אמר דורוחין בראיון שנערך זמן קצר לפני הנסיעה. "יש הרבה מחשבות שחולפות בראש כמו איך אנהג, איך אביא לידי ביטוי את כל מה שאני יודע, מה לומר, מה לא לומר. האם אחוש בחופשיות. מצד שני, הרי כולנו רקדנים ובמטבח, אנחנו קודם כל ולפני הכל, בני אדם. כולנו עושים שיעור מדי יום, כולנו עובדים קשה ומזיעים בסטודיו. אם היינו יודעים הכל, הרי, כל המאמץ הזה לא היה נדרש". 

הסיבות לחשש ברורות. במידה רבה, מונח כובד האחריות שמביאה איתה הפקה מסוג זה, גם על כתפיו. מדובר בהפקה שכל כולה כוכבים ומעבר לאוסיפובה, מופיעים בה רקדנים מלהקות בינלאומיות מובילות בהן הבולשוי, מרינסקי ואלווין איילי. זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שיוזם המופע והכוח המניע מאחוריו, הוא האמרגן והמפיק סרגיי דניליאן, מהדמויות המשפיעות בסצנת הבלט הרוסי ובעליה של חברת Ardani Artist, שמייצגת, בין היתר, את בלט מרינסקי, הבולשוי, בלט אייפמן, מיכיילובסקי בלט, הרויאל בלט, בלט מונטה קרלו ובלט לה סקאלה ומנהלת קריירות של כוכבי-על בעולם הבלט כמו אוסיפובה, דיאנה וישנייבה, לאוניד סרפנוב, איבן וסילייב וסרגיי פולונין.
 
השפעתו של דניליאן על עולם הבלט ניכרת, ושיאה בשידוך שרקח בין בלט מיכאילובסקי לכוריאוגרף הספרדי, נאצ'ו דואטו, שהפך בשנת 2011 לזר הראשון מאז מריוס פטיפה שהוביל להקת בלט רוסית. דניליאן, אם תרצו, הוא מגוזרי הגורלות.  
  


ולדימיר דורוחין מתוך "ברבור לבן" של הבלט הישראלי, צילום: אירה טשליצקי


"זה הרף הכי גבוה שיש"
 
 
במהלך החודש הקרוב ייכנסו אוסיפובה ודורחין לחדר החזרות לעבודה אינטנסיבית לקראת הפרמיירה. "אני לא מכיר את אוסיפובה באופן אישי. חברים, שרקדו איתי בלהקה של בוריס אייפמן, מכירים אותה. וכן, אני מתרגש. זה הרף הגבוה ביותר שיש וכשהזדמנות שכזו ניתנת, אסור לך לפספס. בואי נאמר שאני שמח שזו לא יצירה קלאסית אלא בלט עכשווי", אומר דורוחין ומול הגבה המורמת הוא מוסיף בצניעות של מי שיודע מה הוא שווה: "בבלט הקלאסי יש טובים ממני. במחול עכשווי, אני עדיין יכול להראות מי אני".
 
איך שלא תהפכו בזה מדובר בהישג חסר תקדים לרקדן בלהקה בישראל, בטח כשחושבים על הרקדנים הפנומנליים שחלקו במה עם אוסיפובה, בהם בני זוגה האחרונים - איבן וסילייב וסרגיי פולונין וכמובן כוכב תיאטרון הבלט האמריקני, דויד הולברג והרקדן הקובני, קרלוס אקוסטה. 

 
ולדימיר דורוחין מתוך "נובה כרמן" של הבלט הישראלי, צילום: גנדי טשליצקי


הנוכחות הבימתית של דורוחין מפעימה. זה לא רק דיוק וטכניקה, ברק או היכולות הדרמטיות הנפלאות שהוא מביא איתו, זו אולי יותר מכל הבנה עמוקה של כל תנועה ותנועה שזורמת מתוכו. זו תנועה שאינה פוסקת לרגע או משתהה, אלא המשכית ומתמדת, שנובעת ממבט מפוכח ואינטליגנטי על מהות הריקוד. כשמדובר בפוזיציות קלאסיות, הגוף שלו מגיע אל הקצה ואז תמיד קצת מעבר לו. "אני אוהב את המקצוע הזה כיוון שהוא מלא ברגעים שבריריים כמו חוטים דקים", הוא אומר. "צייר יכול ליצור רפרודוקציות מהציורים שלו, אבל בריקוד זה שונה בתכלית. את העבודה שלנו אי אפשר לתלות על הקיר בסלון. היא קיימת רק בזיכרון. כל יום אתה מצייר את הציור מחדש. הוא רק לכאורה אותו הציור. זו רק לכאורה אותה המסגרת. כל יום מחדש אתה נדרש להוכיח את רמת היכולת ואת האיכויות הביצועיות שלך כרקדן. הכל זמני, מתקיים וכלה באותו הרגע. אנחנו חיים ברגע".
 
בניגוד לציור ועל אף שמדובר בעבודת גוף, הוא לא שוכח לרגע כי בבלט רקדן הוא תמיד פרט בתוך קולקטיב. "זו עבודה קבוצתית ומכאן שגם אם אתה במיטבך, התוצאה אינה תמיד תלויה בך. עבודה בלהקה מחייבת תקשורת ורגישות אחד כלפי השני. כל אחד מאתנו מגיע לחדר החזרות בכל יום קצת אחרת. זה יכול לשנות את המרחב. החכמה והקושי בזה טמונה במסוגלות להיות חופשי בתוך המסגרת". 
  


 
ולדימיר דורוחין מתוך "היפה והחיה" של הבלט הישראלי, צילום: מאיה אילטוס


להיפתח לעולמות יצירתיים
 
הוא נולד ב-2 במרץ 1985 ובגיל שש החל ללמוד בבית הספר לאמנויות בעיר טוליאטי ברוסיה שם למד בלט קלאסי, ריקודי אופי וריקודים סלוניים. בתום לימודיו התקבל לאוניברסיטה לאמנויות בסנט פטרבורג והשלים לימודים גבוהים בבלט קלאסי במסלול יצירה והוראה. בגיל 22 התקבל לשורות להקת יעקבסון בסנט פטרבורג בה רקד כסולן עם תפקידים ראשיים בהפקות דגל כמו "אגם הברבורים", "רומיאו ויוליה", "כרמן", "מפצח האגוזים" ו"יסנין" המגולל את סיפור חייו של המשורר הדגול אליו הוא חוזר כעת במעין סגירת-פתיחת מעגל גם בהפקה החדשה לצדה של אוסיפובה.
 
את להקת יעקבסון עזב דורוחין לטובת פרויקטים עצמאיים ברחבי אירופה ומשם היתה הדרך קצרה אל להקתו המוערכת של בוריס אייפמן בה רקד כשנתיים. בתחרות בה השתתף לפני כחמש שנים נכח הרקדן והכוריאוגרף עידו תדמור, מי ששידך בינו לבין הבלט הישראלי ולמעשה הביא אותו לישראל. בחמש השנים האחרונות הוא בבלט הישראלי, להקה שהפכה לעוגן ובית. "בניתי את חיי הפרטיים פה. יש לי בישראל אשה, ילד ושני כלבים", הוא אומר ומכוון לרעייתו ואם בנו, רקדנית הבלט הישראלי, ליסה מאנטש. "אני אוהב ומעריך מאד את המקום הזה, אבל השראה היא חלק מהמהות של יצירה, אמנות, מחול. זה כמו מוזאיקה, אם תרצי, ככל שיש לך יותר חלקים, התמונה שתיצרי גדולה ועשירה יותר". 
 



מימין: ולדימיר דורוחין עם אשתו, רקדנית הבלט הישראלי ליסה מאנטש, מאחורי הקלעים, צילום: מאיה אילטוס. משמאל: ולדימיר דורוחין מתוך חדר החזרות של הבלט הישראלי, צילום: גנדי טשליצקי


הנסיעה לארה"ב, ההתנסות החדשה, המפגש עם קולגות שהן דמויות מפתח בעולם המחול, היא לדבריו הזדמנות לחילופי מידע, הזנה הדדית, העשרה ופיתוח. "להיות חלק מהפקה הזו, לראות איך אוסיפובה עובדת, להבין מה סגנון העבודה שלה, להתבונן בטכניקה ולחוות חזרות עם רקדנים ויוצרים אחרים, זה מידע חדש, דרך חדשה שמסייעת לי לגדול, מעשירה ומעמיקה את המחשבה והביצוע, מייצרת תחרות טובה עם אחרים ומול עצמי. זה מחזיר אותי הביתה, ללהקה שממנה אני בא ואותה אני מייצג, עם מטען נוסף".
 
היפתחות לעולמות יצירתיים מגוונים, לדבריו, היא מפתח וכדוגמא לכך הוא נותן אינספור שיתופי פעולה של כוריאוגרפים שונים עם הבלט הישראלי, האחרונה שבהם שרון אייל בהפקה העכשווית המהפנטת "Nova Carmen" שעלתה בבכורה בחודש מאי. "כל עבודה עם אנשים חדשים, כל מעבר בין סגנונות, נותנת מטען נוסף ומשכללת את ארגז הכלים. ככל שאתה אוסף יותר מידעים, אתה עשיר, מנוסה ומיומן יותר. זה מה שהופך אותך לרקדן ייחודי ומעניין", הוא אומר ומוסיף: "כשאני הולך למוזיאון ומתבונן בציורים שעל הקיר, גם מבלי שאהיה מודע לכך, משהו בחשיפה נספג בגוף ובנפש, ממלא ומזין אותי באנרגיות ובמחשבה חדשה שהולכות איתי הלאה. זה אוויר לנשימה. כשבלט ציריך מופיעים בישראל ומגיעים לבלט הישראלי לשיעורי בוקר, זה מזון למחשבה. התן וקח הזה עם העולם מהותי. זה לא מבטל את הקיים רק מעשיר אותו". 
 



ולדימיר דורוחין, צילום: יוסי צבקר

"רקדן חייב לחשוף את הנפש"
  
 הדיפוזיה בין המחול העכשווי לעולם הבלט מטרידה את הפוריסטים, אבל לדברי דורוחין בלתי נמנעת ולמעשה הכרחית. "אנשים עייפים מלראות קווים, קפיצות, גמישות ועשרים פירואטים. טכניקה היא הבסיס ובלעדיה, כמובן, אי אפשר, אבל מעבר לזה אתה רוצה לחוש את הנשמה של הרקדן שמולך. משהו ממך חייב להדהד מעבר לגבולות הבמה. במילים אחרות, רקדן זה לא רק עבודת גוף וטריקים פיזיים, אלא חשיפה של הנפש ולכן זה הזמן להביא לבמה רקדנים אקלקטיים שיחד עם האסתטיקה והקווים המובהקים של הבלט הקלאסי, יודעים לנוע כמו דג במים, רקדנים בעלי איכויות של חמאה ועמוד שדרה, כלומר שיש בהם בו בזמן רכות ועצמה. אני חושב שיש הרבה מתודות ועקרונות של שימוש בגוף במחול המודרני, שהבלט הקלאסי חסר. זה השילוב בין שני העולמות שיוצר מרחב חדש, עמוק ומרתק".

  ולדימיר דורוחין, צילום: אירה טשליצקי


כדוגמא למתודות מסוג זה הוא מביא את הגאגא של אוהד נהרין. "גאגא מניע אותך מהכבד, מהעצמות, מבין העצמות, מהשרירים. תחושת הזרימה שהשיטה הזו מייצרת, הגמישות שבה, למשל, יכולה בפירוש לעזור לרקדני בלט להשתמש בגוף מבלי להיפצע", הוא אומר. דורוחין מעריך רקדנים שאין להם את מה שהוא מכנה "מתנות הטבע" כמו מבנה פיזיולוגי מתאים, גמישות, שרירים ארוכים וכולי. "אני מעדיף רקדנים שהצליחו למרות זאת. זו אמנות של התמדה, הרבה זיעה ועבודה קשה. רקדן צריך לדעת במובן הכי עמוק של המילה למה הוא בא לעולם הזה של המחול ומה הוא עושה בו. כשזה לא בא לך בקלות, כשאתה נאבק על זה, אתה מביא איתך בדרך כלל גם את הויברציות הרגשיות שהן מעבר לערכים אסתטיים וצורות גיאומטריות. זה מה שמעניין אותי".