סערת נפש
 
בחודש הבא תעלה בתיאטרון חיפה ההצגה המקורית, האמיצה והמטלטלת "ביאות ראשונות" מאת הפסיכיאטר והמחזאי אורי ניצן, שמכניס את הצופים לחדר המיטות של זוג חרדי, ואט אט חושף בפניהם אמת לא פשוטה לעיכול שמחייבת אותם להביט לתוך עולמם הפנימי הפרטי.

המחזה, שנכתב בליווי הצוות האמנותי של התיאטרון, בוים על ידי עמיר קליגר בהשתתפות לירון בן שלוש וישי גולן, צוות היוצרים והשחקנים שהביאו אל הבמה את ההצגה "4.48 פסיכוזה".  

"הרעיון למחזה קשור בדימוי חזק של זיגמונד פרויד על קשר אינטימי", מצהיר ד"ר ניצן, מנהל המחלקה הפתוחה לטיפול בדיכאון ומשברי חיים במרכז לבריאות הנפש שלוותה. "הוא תיאר אותו כמפגש בין שני קיפודים בחורף של אוסטריה - הם רוצים להתקרב אחד לשני כדי להתחמם, אבל מתקשים לעשות זאת בגלל הקוצים, והתוצאה היא שהם עומדים קפואים אחד מול השני, בוהים זה בזה, ומתקשים לנוע קדימה או אחורה. המצב הקיומי הזה מוכר לי, וכנראה לעוד הרבה אנשים, וההיחלצות ממנו היא מלאכה רוחנית ראשונה במעלה."


ביאות ראשונות, צילום: אייל לנדסמן


ממה נובע השיתוק?

"במקביל להקלה ולביטחון שמביאה איתה האינטימיות, הקרבה והתלות מעוררות בנו גם חרדות עזות שלא קשורות למציאות, וכולנו נסוגים לרגעים ביחסים האלה והופכים לילדים בגוף של מבוגר. החלקים הכי משוגעים של אנשים מקבלים ביטוי במרחב של האינטימיות. בגלל ההבטחה שהאהבה מביאה אתה, כדימוי תרבותי, אנחנו מרשים לעצמנו להיחשף בפני השני ולהציף תכנים שלא שיתפנו בהם מעולם אדם אחר, בציפייה שבן או בת הזוג יעניקו לדברים צורה ומשמעות. אבל אז העוצמות והחרדות, אלה שהוחתמו בנו בינקות, נכנסות אל החלל שמפריד בין בני הזוג ומתחילה סערה."

"להבנתי, לקשר אינטימי יש מספר שלבים, אם מדברים סכמטית - השלב הראשון הוא שלב הצמצום בו אנחנו מוותרים על כל האופציות ובוחרים באדם אחד להיות עמו בקשר. השלב הבא הוא שלב המפגש הראשוני וכיבוש הלב והגוף, בו מתפתחת התקשרות הדדית, השלב הבא הוא שלב השחיקה והמאבק, ובהרבה מקרים הקשר מסתיים בשלב אחרון של פרידה וניתוק.
 
בדרך כלל הספרות, הבמה, הקולנוע או הטלוויזיה יעדיפו את ההתעסקות בשלבים הפיקנטיים, המפגש הראשוני והפרידה. 

"כן, אבל השלב שמעניין אותי, ולדעתי הרלוונטיות שלו לאדם המודרני היא עצומה, הוא שלב המאבק - שלב הקיפודים בחורף של אוסטריה. זה שלב שבו פרידה היא לא אפשרית אבל גם השהייה בקשר מייצרת עוצמות התנגדות ומורכבות אדירות, ומאתגרת אותנו, כמו את הדמויות במחזה, באופן שמביא את יכולת ההישרדות הרגשית שלנו אל הקצה שלה." 
 


ביאות ראשונות, צילום: אלון שפר


"לא חגיגה נרקיסיסטית"
 
יש מגמה עולמית של מטפלים שכותבים בהשראת סיפורים של מטופלים. גם אצלך זה בא משם?

"אין שום קשר מכוון או מודע בין המחזה למטופלים שלי. לדעתי זה פסול, כיוון שהפרטיות של מטופל והשמירה עליה ועל הקשר עם המטפל מחייבים אותי שלא לחשוף שום מידע עליו - גם אם הוא מסכים או אפילו מעודד אותי לעשות זאת. למרות שזה נפוץ בעולם שלנו, בעיקר בטלוויזיה ובתכניות הריאליטי, יש משהו מבזה בחשיפה הישירה של אדם, של עולמו הפנימי, והכיסוי חיוני כאן - בעיניי, אסור לשתף פעולה עם התופעה הזאת, גם כשזה נעשה מרצון.  

"עם זאת, אני בטוח שבמחזה מרחפות רסיסי נשמות של הרבה אנשים שהיה או יש לי אתם קשר, וודאי שאין לי שליטה מלאה ומודעת לזה. המחזה נבע מתוכי, הוא חושף הרבה על המחשבות והרגשות שלי, אבל במהלך כתיבה שארכה מספר שנים ההתמרה של חומרי הגלם לחומר דרמטי עושה את ההבדל ומתמירה את החומרים מאיזו 'חגיגה נרקיסיסטית' ומאוד אישית לחוויה נוגעת, נוקבת, וקרובה לעולמם של אנשים נוספים."

למה בחרת לעסוק בנושאים של מיניות ואינטימיות דרך זוג חרדי דווקא? אין כאן אלמנט של מציצנות?

"הנושא המרכזי של המחזה הוא לא החרדים או החברה החרדית. אני בהחלט משתמש ביצר המציצנות של הצופה, אבל אך ורק במטרה להוביל אותו דרך הסצנה החרדית ושפת המקורות להצצה מאוד חזקה פנימה אל תוך עצמו ואל היחסים שלו עם הסובבים. יש הרבה הצגות אחרות שמספקות את הצורך הזה, את המבט המציצני על האחר, אבל ב'ביאות ראשונות' ההצצה על החרדי היא פיתיון שמוביל את הצופה בסופו של דבר להצצה עמוקה ונוקבת פנימה אל חייו.

"מה שכן, המחזה נוגע בדרכים המאוד יצירתיות שבהן ההלכה והחברה החרדית מתמודדים עם חרדות שקשורות לאינטימיות ומין, ושפת המחזה נשענת, בין היתר, על אוצר גדול של דימויים ממקורות ישראל שמאפשרים דיבור על מה שאסור לדבר עליו באופן מפורש."

מה אפשר ללמוד על אנשים מחדר המיטות?

"מין הוא קודם כל בבואה של נפש היחיד וההתפתחות שלה, ובמקרים רבים גם אירוע שמסמן דברים בקשר בין שניים, סיסמוגרף שמודד את דרגות החופש, הכנות, והקרבה בין בני זוג." 
 

ביאות ראשונות, צילום: אייל לנדסמן



"תעזבו את ביבי ושרה"
 
המבט שמספקת ההצגה עשוי לתרום להחייאת הסקרנות המינית הבריאה שהחברה החילונית הולכת ומאבדת?

"אני לא יודע מה המשמעות של סקרנות מינית בריאה, אבל להבנתי אין הבדלי עומק בין חיי המין של אנשים חילוניים ודתיים – הבעיות והקשיים זהים, הפנטזיות מתקיימות ומקומן מרכזי, ואולי הפתרונות או דרכי ההתמודדות שונות, אבל בשכבות העומק אין שום הבדל. הדת, וההלכה בעיקר, היא שכבה חיצונית יחסית בחיי הנפש אבל תחתיה רוחשות כמעין לבה רותחת החוויה הגופנית-סומטית והעולם הרגשי שקודמים לכל קוד תרבותי או דתי.  החרדי בתרבות שלנו חרד לדבר ה', אבל הרבה מאוד אנשים, ובכללן גם הדמויות ב'ביאות ראשונות', חרדים בראש ובראשונה לגורל האינטימיות שלהם ומוכנים לעשות הרבה מאוד כדי להישאר בקשר.

"בסוף, ראש הממשלה ושלומי, גיבור המחזה, עשויים להתמודד עם בעיות מאוד דומות בחיי הזוגיות שלהם – ביבי ושרה חיים בזוגיות שבינה לבין העולם יש קיר אטום, אבל דליפות מאותה זוגיות מרמזות לזה, שכמו בזוגיות שמתוארת ב'ביאות ראשונות' וההחלטות שנלקחות על ידי בני הזוג על הבמה, גם ההחלטות הקיומיות והרחבות שנלקחות על ידי ראש ממשלה מכהן, מושפעות באופן כלשהו על ידי העוצמת הרגשיות המתלוות למאבק שלו ושל אשתו על האינטימיות שלהם.

"צרכי התלות בקשר הזוגי, והעוצמות שהתלות מעוררת באנשים, יכולים לבנות ולהחריב עולמות. מהזווית הזאת, העיסוק האובססיבי, שלא לומר הפרוורטי, בזוגיות של הזוג נתניהו, שבסך הכול מתמודד עם קשיים שהרבה מאוד זוגות מתמודדים אתם, מעורר בי סלידה."
 
חוויה מיסטית
 
ניצן, חבר הסגל האקדמי בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב ובוגר בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, העלה עד היום מספר מחזות, ביניהם "הימים של עאדל" ו"ליצני החצר" בתיאטרון פסיק בירושלים, "עזיז אפנדי – הסוד של שבתאי צבי" בתיאטרון המרתף, "בייבי-בום" בפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא ועוד. על המשיכה לעולם התיאטרון הוא מספר: "תמיד הוקסמתי מהתרחשות דרמטית בהתהוות, נוכחות חיה של אנשים, והחד פעמיות שבתיאטרון - אין הצגה שדומה לחברתה."

זה לא קצת פאסה, בעולם שנשלט על ידי "האח הגדול" ודומיו?

"כמה שזה אולי בנאלי, בתרבות של מסכים והתבוננות בלתי פוסקת על חיים של אנשים אחרים בריאליטי הטלוויזיוני, יש משהו במפגש הבלתי אמצעי עם הדמויות על הבמה (ועם הצופים מסביב), בקשר העין והמיקוד הזה שמתפתח בחשכת אולם התיאטרון, שמייצר חוויה אנושית מיוחדת ומעניק לאנשים משהו שקשה לקבל היום במקומות אחרים.

"כילד, הייתי מכין מסלולי 'אש לילה' דרמטיים לאחים ולבני דודים שלי ועד היום אני נהנה לעשות את זה לילדים ולאחיינים שלי. אני מגלה שוב ושוב שהם מוכנים לוותר מיידית על כל המסכים והמסיחים בסביבה כדי לפגוש את עצמם, ואת הפחדים שלהם במסלול החשוך שהוכן עבורם. 

"התיאטרון בעיניי הוא טקס, והדימוי שעולה לי בראש להתרחשות על הבמה הוא המיסה הנוצרית – בטקס האוכריסטיה הכומר נותן למאמין לחם ויין, והאמונה היא שברגע הזה מתרחש איחוד - בשרו של ישו הופך חלק מבשר המאמין ודמו של ישו לחלק מדמו. באופן דומה, בהצגה אפקטיבית מתרחשת התמזגות בין השחקן לצופה, הטקסט נמהל בדם של הצופה, מפגיש אותו באופן חריף עם תחושות ורגשות שנשכחו, מרחיב במשהו את החוויה והמרחב הפנימי, ופועל על הצופה באופן מיסטי כמעט."


ד"ר אורי ניצן, תמונת יחסי ציבור


פוטנציאל נפיץ ונפלא

שני העיסוקים שלך, פסיכיאטריה וכתיבה, משפיעים זה על זה?

"יש מן המשותף לשני העיסוקים האלה, כיוון שבשני המקומות מוקד העיסוק הוא בנפש האדם ובתהליכים הנפשיים. הקצב של התהליכים האלה הוא לרוב איטי, ונסתר מהעין. השינויים מגיעים בחלחול, בטפטוף, וכשהם מכריזים על עצמם, בין אם זה בטיפול ובין אם זו דמות על במה, הרגע נטען ביופי והתרגשות שאין שניים להם. הכתיבה לשתי דמויות קשה באופן מיוחד, אבל אני מוצא שאני מסוקרן ומאותגר דווקא על ידי הסיטואציה הזאת, שמוכרת לי גם מהעבודה הקלינית.  

"בהצגה, כמו במרחב טיפולי, מתרחש מאבק על קירבה, שתי דמויות שכמהות לגעת זו בזו, אבל מתמודדות עם עוצמות רגשיות והיסטוריה שמקשות על ההתקרבות. אין להן לאן לברוח, וכל מה שיש להן על הבמה זה אחד את השני ואת עצמם. כניסה של השלישי - החבר\ה, המאהב\ת, הטלפון הנייד וכולי - למרחב מחלישה את הסיטואציה הדרמטית, והופכת אותה לפרוזאית יותר, צפויה יותר, וקלה יותר לעיכול. כולנו נולדים אל תוך האינטימיות של קשר בין שניים, שם נולדים הכאבים והשאיפות שלנו, ובמובן מסוים 'ביאות ראשונות'  עוסק בפוטנציאל הנפלא והנפיץ של הקשר הזה."


ביאות ראשונות, צילום: אייל לנדסמן


עד כמה היית מעורב בתהליך הבימוי של ההצגה?

"תהליך העיבור התרחש כשהסוכן שלי, אריק קנלר, שלח את המחזה למשה נאור, המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, והוא וניצה בן-צבי מנכ"לית התיאטרון הטילו את כובד משקלם על ההצגה גם ברמה האמנותית וגם ברמת ההפקה. בשלב ראשון נכנסתי עם הבמאי עמיר קליגר, דרמטורג הבית של התיאטרון, לתהליך ארוך ומרתק של עבודה דרמטורגית על הטקסט, וכשהבשילו התנאים עמיר, שיש לו היכרות עמוקה מאוד עם המחזה, גם בחר לביים את ההצגה."

והתוצאה תואמת את החזון שלך?

"אני מאוד שמח ומתרגש מהצגה כפי שהיא, אלה הפרופורציות והקולות שדמיינתי, וכבר קשה לי לדמיין אותה אחרת. עמיר התמסר כל כולו לעניין, בסבלנות רבה ובהקפדה בלתי רגילה. אני יודע שגם ישי גולן ולירון בן שלוש, השחקנים הנפלאים שמשחקים בהצגה, עברו תהליך ארוך מול הטקסט ומול עמיר. הייתי שותף לחלק קטן מהחזרות, אבל חשתי שמתרחש מולי מאבק איטי, עקבי, ובלתי מתפשר על כנות ועל יופי."     

 
עמיר קליגר, צילום: אלון שפרנסקי


מאת: אורי ניצן, בימוי: עמיר קליגר, תפאורה: זוהר שואף, תאורה: פליס רוס, מוזיקה וסאונד: גיא שרף, הדרכת גוף: אופיר דגן, תלבושות: רונה משעול, בהשתתפות: לירון בן שלוש, ישי גולן. 
 
ההצגה "ביאות ראשונות" תעלה ב-18 באוגוסט 2018, בשעה 21:00, ב-20 באוגוסט בשעה 20:30 בתיאטרון חיפה ובהמשך ספטמבר. עירום חלקי בהצגה. פרטים נוספים בטלפון: 04-8600555, או באתר תיאטרון חיפה