פעם אחרונה ביחד
 
"מייסרה מסרי ואני, כשותפים למקום העבודה וכחברים טובים, הבנו, לאור המצב, שקיום משותף לא יעבוד כאן, במדינה, ושצריך לשנות את זה," מספרת יוצרת התיאטרון סמדר יערון. "החלטנו שאנחנו צריכים להיפרד, וזה לטובת כולנו. בעיקר לטובת המשטר, לטובת המדינה. ועל מנת לעשות את זה - להיפרד - ולהביא לכך שהרעיון הזה של היפרדות והתנתקות בין העם היהודי לעם הערבי יקרה, אנחנו, שנינו, נעשה את זה ראשונים, וכך נשמש מודל ודוגמה ונסחוף אחרינו את ההמונים.

"היות שכבר מ-2012 אני מלחינה הצעות חוק ושרה אותן בציבור, עם ציבור רחב, ואין לי ספק שהשירה המשותפת של הצעות חוק שהתקבלו בשנים האחרונות עוזרת להן להתקבל מהר יותר ולהשתרש בעם, החלטנו, מייסרה ואני, שנעשה ערב, שיהיה בכורה עולמית של הפעם האחרונה ever שבה קהל יראה אמן פלסטיני או ערבי, ואמנית יהודייה, על במה משותפת, ובערב הזה נכתוב בעצמנו עוד הצעות חוק, ונשיר אותן עם הקהל, וכך בעצם ננסה לעזור למשטר בתהליך ההיפרדות וההתנתקות מהערבים..."

זה, בתמצית, סיפורו של "הערבי האחרון", אירוע תיאטרוני אפוקליפטי של שירה, תפילה והתכוונות משותפת, אליו חברו יוצרים יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל, סביב הנושא היפרדות, הפרדה ופרידה. את האירוע יצרה יערון יחד עם  ד"ר נטלי תורג'מן, והיוצרים המשתתפים לצדה של יערון על הבמה הם מייסרה מסרי, מריה מסרי, ומאסטרו זיוואר בהלול. 


הערבי האחרון, צילום: אושרי כהן


לפני חוק הלאום
 
לפני חמש שנים שוחחתי עם יערון על "שירה בציבור למיטיבי לכת 2013", במסגרתו לקחה את הפורמט הישראלי הידוע, והביאה אותו לכדי שירה בציבור של הצעות חוק שונות ומשונות. את "הערבי האחרון" יצרה לפני כשנה כסוג של המשך ל"שירה בציבור".

"אז זה אירוע מוזיקלי, שיושב על הבסיס של 'שירה בציבור למיטיבי לכת'", ממשיכה יערון, "ואנחנו שרים ביחד הצעות שמציעות התנתקות, הפסקת התבוללות וגירוש, תוך כדי שאנחנו יודעים שזה לא מספיק. זו התחלה. זה לא פותר את הבעיה עד הסוף. אבל זה לפחות מתחיל משהו. זה מקדם. זה עוזר להביא למצב של איזו שהיא הפרדה והתנתקות. מייסרה, כדוגמה אישית, לא יחזור אחרי האירוע הביתה, לעכו. מיד בסוף האירוע מחכה לו בחוץ מונית ובה משפחתו וחברים, והם נוסעים כבר ישר לשדה התעופה ועוזבים את הארץ. זה בעצם הסיפור של ההצגה הזו.

"הבסיס של הסיפור, שבא לידי ביטוי בהצגה עצמה, הוא בסיס אמיתי. אין פה דמויות. אנחנו מופיעים ביצירה בשמותינו האמיתיים, לא בשמות בדויים. זה אנחנו. מייסרה ואני באמת חברים טובים, אנחנו מכירים המון שנים, שנינו חברים במרכז לתיאטרון עכו מאז שהוא נוסד, שנינו באנסמבל, יוצרים יחד, אנחנו שכנים, המשפחות שלנו מכירות, והחלטנו שהגיע הזמן לעשות ביחד עבודה שמתייחסת למה שקורה בארצנו הקטנטונת."

אנחנו כל הזמן "בימים אלה" של רלוונטיות הנושא הזה

"וזו יצירה שנוצרה לפני חוק הלאום, תראי מה זה. זה נושא שלא מפסיק להתעדכן." 
 



שאלת המיליון דולר
 
מאז הושק הערב לפני כשנה, בפסטיבל תמונע האחרון, עלתה ההצגה מספר פעמים בעכו ובתל אביב, וכעת מגיע "הערבי האחרון" לתיאטרון הערבי עברי ביפו, מצד אחד המקום ההולם ביותר לתכני האירוע, מצד שני, מקום בו די ברור שלא ייחשף לאוזניים שתכנים מסוג זה זרים להן.

איזה תגובות אתם מקבלים על "הערבי האחרון"?

"האנשים שמגיעים זה כנראה המשוכנעים. אנשים שבאים בעיקר כדי ליצור קשר עם משהו שמדבר אליהם. ברוב המקרים זה ככה."

וזה לא קצת חוטא למטרה של אירועים כאלה, שרוצים לגרום לאנשים לראות את הדברים קצת אחרת ממה שהם רגילים, כמו כשעשיתם, למשל, את "ארבייט מאכט פריי" (יצירתו של מייסד תיאטרון עכו, דודי מעיין, בכיכובה של יערון, משנת 91, שהייתה פורצת דרך בזמנה, עוררה תגובות עזות והביאה את שמם לקהלים חדשים)?

"זו שאלת מיליון הדולר. אנחנו אף פעם לא יודעים, ולא ידענו גם כשעשינו את 'ארבייט מאכט פריי'. אף פעם אין לדעת מה מהדהד, כמה זה יהדהד וכמה זה ישפיע. זו בדיוק שאלת מיליון הדולר של אמן שהוא קצת אקטיביסט, או קצת רדיקלי, או שהוא לא במיינסטרים, נגיד. שיש לו איזו שהיא אמירה שיכולה להיות קשה, או אחרת. זו שאלה.

"אבל אני עושה את זה כי אני צריכה לנשום, את מבינה, אני צריכה לנשום. כמה מזה עובר, אני לא יודעת, אבל אני עושה את זה כי זה מה שאני יודעת לעשות. אני חייבת לעשות את זה, בשביל עצמי, באופן לגמרי אגואיסטי. זה בשבילי.

"את יודעת מה, כשאני חושבת על זה, זה בשבילי ובשביל העשייה המשותפת שלי עם החברים שלי. כי כשמייסרה, ומריה וזיהאר, כשאנחנו עושים את זה, אנחנו מרגישים אחר כך שעשינו משהו נכון, כולנו, ושעשינו משהו יחד, וזה יותר חשוב מתמיד בעיניי. אנחנו עושים יחד דברים שנים, זה לא חדש לנו, אבל עכשיו נכון להנכיח את זה עוד יותר. וכן, באמת רוב האנשים שמגיעים הם אנשים שמזדהים עם זה, כמעט תמיד. אני לא זוכרת תגובות הפוכות."


הערבי האחרון, צילום: דן בן ארי


"היום אני לא מוכנה לדבר"
 
"ארבייט מאכט פריי" לא הייתה הצגה שעוררה גם תגובות מאוד קשות?

"אז, היה מאוד חזק לאנשים לראות לראשונה על במה שלוקחים את הנרטיב של השואה ושמים אותו, לא עלינו, ליד הנרטיב של הנכבה. ליד. עצם המחשבה הזאת, או הרעיון הזה, היו משהו שאסור לגעת בו. האמת שהיום אסור לגעת בכלום, אבל אז זה היה יותר תמים. עוד דבר שהיה חדש ולא פשוט לאנשים היה הביקורתיות על המיתולוגיזציה של השואה, אבל רוב מי שראה את 'ארבייט' יצא עם הקלה גדולה. סוף סוף אומרים משהו שאני כמעט ולא מעז להגיד אותו, או אפילו לחשוב אותו.

"החלק הראשון של ההצגה היה ב'לוחמי הגטאות', מעוז המיתוס. ואנשי 'לוחמי הגטאות', גם המדריכים, גם עדים, ניצולים שבנו את הקיבוץ, שיתפו אתנו פעולה. הם נתנו לנו עדויות, נתנו לנו לעשות הדרכות, הם באו להצגה. אותי זה מאוד הפתיע. אני גם לא הבנתי איך זה שכולם מתאהבים בניצולת השואה הזו שבעצם אמרה דברים אפיקורסיים לגמרי, אבל כנראה שברגע שזו ניצולת שואה שמדברת, מותר לה להגיד הכל... הרי אני אמרתי שם דברים מאוד קשים."


מייסרה מסרי וסמדר יערון, צילום: אושרי כהן

והיום, את אומרת, אנחנו באקלים תרבותי שמרני בהרבה

"היום, מבחינה קהלית לא השתנה הרבה, כי הקהל שמגיע זה הקהל שזקוק לחומר הזה, אבל היום אנחנו במקום שיש פחות ופחות מוכנות לשמוע כל דבר. מרגישים את זה, הרי, בחוק הלאום. יש כאן התגברות של צרות אופקים, של פשיזציה, של חוסר סובלנות כלפי השונה, של גזענות. זה קלישאות להגיד את זה, אבל את השמרנות הזו מרגישים ברחוב. את יודעת שאני, בנסיבות חברתיות מסוימות, ואפילו בנסיבות משפחתיות רחבות, אני לא מדברת. אני לא נכנסת לזה. אני לא מוכנה לומר את דעתי בעניינים חברתיים ופוליטיים כי אני במיעוט. אני לא במיעוט עם החברים הקרובים שלי, אבל אני חווה את עצמי הולכת ונהיית מיעוט. חלק גדול משעות היום אני עוסקת בהתאפקות." 
 

הערבי האחרון, צילום: אושרי כהן



"זה צורך בלתי נשלט"
 
העובדה שאת חוזרת ועושה את זה לאורך זמן, בלי לאבד כוחות ואמונה, מעידה מן הסתם, שאת מאמינה בתפקיד החברתי והפוליטי של האמן לייצר שינוי במציאות

"לאו דווקא. זה עוד סוג של פרדוקס, כי זה לא קשור לאמונה או לא. זה צורך כמעט בלתי נשלט להביא משהו לידי ביטוי, כי אני חיה כאן. למיטב הבנתי, שינוי יקרה כשיהיה שינוי תודעתי במסה קריטית בעולם. לא רק פה. תסתכלי על העולם שלנו. הוא נראה לך ציוויליזציה? הרי אנחנו בתחתית הסולם. מה שמפעיל אותנו, גם כפרטים וגם כקבוצות וגם כמדינות זה אגו, זה כוח, והתוצאה של זה זו אלימות, תוקפנות, זה מה שמפעיל אותנו. אנחנו מאוד רחוקים מלהיות תרבות. כדי שזה ישתנה צריך שינוי לא נקודתי, ואני חושבת שלזה מתכוונים כשמדברים על המשיח.

"לא משנה יהדות, נצרות, משיח זה מצב תודעה אחר, שהוא הפוך מהחיים שלנו היום כאן. 'מצב משיח' זה מצב שבו שרשרת המזון כבר לא בתוקף. 'וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ'. אין יותר מצב שבו כדי לחיות ולשרוד אתה צריך לבוא על חשבון משהו אחר שחי. זה 'מצב משיח'. שיש בו סובלנות, קבלה, חופש בחירה, שלא פוגעים זה בזה, שכל אחד יכול להיות כמו שהוא, כמובן, בתנאי שזה לא פוגע באחר.

"גם את זה אפשר לפתוח, כמובן, כמו שהיום אנשים דתיים אומרים שמאוד פוגע בהם שאני הולכת עם חולצה חשופה. אין סוף לדמגוגיה שאפשר לקחת עם זה, אבל אני חושבת שהכוונה שלי די ברורה. אני מדברת על דברים מאוד בסיסיים שהם אלף בית של חברה דמוקרטית וסובלנית, אבל באמת, לא רק כסיסמאות. אז כדי שזה יקרה, צריכה להיות קפיצה קוונטית בתודעה של העולם הזה, של בני האדם. איך ומתי? אלוהים יודע. בינתיים יש בועות קטנות של שפיות, פה ושם, אבל בסך הכל אנחנו מאוד רחוקים משם."

אז התפקיד שלך, כאמן, הוא להיות חלק מאותן בועות קטנות של שפיות?

"ככה אני רואה את התפקיד שלי, כן. כל יוצר חופשי, מהמקום של חופש הבחירה, ליצור על הקנבס שלו את מה שבא לו, אבל בעיניי, התפקיד של היוצר הוא ללכת למקומות של 'לעשות את הטוב בעיניו'. אני נתלית באילנות גבוהים. 'לעשות את הטוב בעיניו להתברך', ציטוט מהתנ"ך. זו שאלה גדולה. בחוויה שלי, אם אני עושה את זה, אני עושה את הטוב בעיניו, בקריטריונים שלי. לעשות למען הטוב. להרבות טוב בעולם." 


הערבי האחרון, צילום: אלי כץ

"הערבי האחרון", יום רביעי, 15 באוגוסט 2018 בשעה 20:30 בתיאטרון יפו.  לרכישת כרטיסים: 04-9914222. לאתר המרכז לתיאטרון עכו