מה לא אמרו עליה בתחילת דרכה? ״מוזיקולוגית מיובשת שלא צריכה לנגן בפסנתר״, ״היא מדברת כי היא לא יודעת לנגן״ ״היא מנגנת כי היא לא יודעת לדבר״, ״ככה לא מדברים על מוזיקה״, ״למה היא מדברת בטון אישי? בטהובן לא היה אבא שלה״. אבל ההכרה הגיעה, והיום אַסְתְרִית בלצן היא לא פחות ממותג. מפעל קלאסי של אישה אחת עם אלפי מנויים עם מעריצים. עם רפרטואר, עם קונצרטים מוסברים כולל אפילו אחד שמוקדש להימנון שלנו, ״התקווה״-פרויקט חריג שנעשה לבקשתו של אביה, מופע מולטימדיה שעלה כבר 400 פעם על פני חמש יבשות, עשרים מדינות בארבע שפות.
 
שמלת כלה בקונצרטים
  
הכל התחיל אחרי לימודים באקדמיה למוזיקה, בג‘וליארד - סוג של מכה, ודוקטורט במנהטן סקול אוף מיוזיק. בלצן חזרה לארץ ונאבקה על קריירה של פסנתרנית קונצרטים - אבל הרגישה שבמתכונת של הקונצרט המסורתי, היא משתעממת עד מוות, ״השעמום חותך את הקירות״. השעמום הגיע לשיאו בקונצרט אחד במוזיאון חיפה ביום שני בבוקר ב-1987, עם תכנית כבדה שכולה שומאן, למועדון הגמלאים שעצם עיניים, שמט את המקלות ונמנם מיד בהתחלה.
 
למרות העלבון, בלצן שהגיעה חדורת מוטיבציה, עדיין מדממת ועם חזיית הנקה מיד אחרי לידת בתה, המשיכה בכל זאת לנגן ורק עברה לקטע קצת יותר סוער. עדיין שום דבר. כולם ישנו שנת ישרים כאילו רק חיכו למוזיקה הקלאסית המרגיעה שתבוא ותרדים אותם. ״זה לא כבוד גדול לאמנות להיות מרגיעה״ אומרת בלצן ״זה אומר שהיא מאובנת ושטוחה״.

  ד"ר אסתרית בלצן (צילום: יחסי ציבור)

בייאושה, עצרה בלצן אחרי היצירה הראשונה והחלה לספר למאזיניה הרדומים, על שומאן: מי הוא היה ומה הוא היה, על אשתו ושמונת ילדיו, ועל איך הוא כתב את היצירות שלו. על איך הוא המציא כל מיני פסאז׳ים איומים שעד היום כולם מפחדים מהם כי צריך כל הזמן להפעיל את האצבעות הכי חלשות, הרביעית והחמישית. "פתאום כולם התעוררו", היא נזכרת, ”בשוק מזה שהתחלתי בכלל לדבר. ולמרות שהכיסא חרק והפסנתר היה לא מכוון, בסיום, בפעם הראשונה בתולדותיי, התרוממו 40 ראשי השיבה, נקשו במקלותיהם ודרשו לשמוע איך נמשך הסיפור, ומהמארגנת שתזמין אותי מיד לקונצרט נוסף. הם התייחסו לזה כאל טלנובלה. ובו במקום נולדה סדרת הקונצרטים הראשונה שלצדם מלים, סיפורים והארות".
 
תוך חודש נגמרו כל הכרטיסים לסדרה ונפתחה סדרה נוספת, ותוך חצי שנה הועלו ארבע סדרות באולם הקטן, עם הפסנתר השחור והלא מכוון והכיסא שחורק. באותה שנה הוקם מפעל שנקרא ״הקתדרה למוזיקה״ כשבלצן, שלא צפתה את ההצלחה, נאלצה להשתמש בשמלת הכלה שלה במשך חמש שנים לכל הקונצרטים הראשונים.
 
מהר מאוד התברר שהפטנט הזה, של קונצרט הרצאה שמשולבים בו גם סיפורי רקע, סיפורים והתייחסות מילולית למוזיקה ומה שמסביב לה, עונה על צורך של ציבור די גדול, והוא מה שצריכה בלצן לעשות. נעמי שמר, שהיתה מהתומכים הגדולים ביותר של בלצן, קראה לזה ״הפסנתר המדבר״, ואמרה לבלצן שהיא המציאה ז׳אנר. אז, אי שם בשנות ה-90 אף אחד לא הבין מה היא עושה, אבל בהדרגה הקונצרטים המוסברים של בלצן צברו תאוצה והיו ללהיט ענק וסוג של ז׳אנר שנמשך ומתפתח כבר כ-30 שנה, כמעט מאה קונצרטים בעונה, 3000 קונצרטים עד היום. המפעל השלישי הגדול בארץ אחרי התזמורת הפילהרמונית והאופרה הישראלית והיחיד שאיננו נתמך בכספי ציבור באופן עקרוני. 


אריאל צוקרמן (צילום: פליקס ברוידה)
   
"התרבות היא נצחית"
 
בלצן מעדיפה לקרוא לזה "קונצרט אישי" ולא "קונצרט מוסבר". קונצרטים מוסברים היו גם לפניה אבל "הם יועדו לילדים ומעולם לא חרגו מהרפרטואר קונצרטים של 'פטר והזאב' או 'קרנבל החיות' שיש בהן עמדה חינוכית שמניחה שאני, המומחה, יודע משהו שאתה, הקהל, לא יודע ולא מבין. היחיד שאולי חרג בזה היה ליאונרד ברנשטיין שבשנות ה-50 עשה קונצרטים לילדים שבהם הוא דיבר איתם כמו שהוא מדבר עם מבוגרים."
 
את סדרת הקונצרטים שלה, שמשלבת ביצוע של יצירות קלאסיות ושיחה עליהן, היא מכנה "קלאסיקה במימד אישי“ ומבחינתה המוזיקה, הביצוע, הנגינה, חייבים להעניק לקהל משהו שאפשר יהיה לקחת אותו הביתה והוא יישאר אצלו חי בזיכרון. לא רושם כללי אלא משהו ממשי שהם יכולים לחיות לאורו.
 
על איזה צורך שלך ושלנו באה המתכונת הזו של קונצרטים מוסברים לענות?
 
"קודם כל על הצורך בקשר. קשר שקיים ביותר ממימד אחד עם מי שנמצא על הבמה ועם העולם שלו. תמיד הייתי מולטידיסיפלינרית. והתפקיד הזה של פסנתרנית שעולה על הבמה, מסדרת את השמלה ומבלי להגיד שלום מנגנת שעה ומשתחווה ויוצאת, אף פעם לא היה משהו שהתחברתי אליו. הנגינה עצמה היא אהבה גדולה אבל אופן ההופעה תמיד היה חשוד בעיני.
 
"המוזיקה הקלאסית שאנחנו מביאים לקהל חוברה ברובה לפני מאתיים שנה ויותר, העולם היה שונה וככל שאנחנו הולכים ומתרחקים משם, הצורך להנגיש, במובן של לאפשר לגשת, הוא יותר גדול. כשלמדתי באקדמיה למוזיקה, לימדו אותנו להסתכל על המוזיקאים הגדולים מלמטה בהערצה, הם היו אלוהים, ואנחנו היינו עבדים מסורים של כל תו שהם כתבו. חסר לנו שנטעה, וחסר לנו שנמציא את שלנו. זה מקום של המון פוזה. לי היה רע במקום הזה ושנאתי אותו כסטודנטית ושנאתי אותו כמרצה ועזבתי אותו בטריקת דלת. אני לא רוצה להיות לא רלוונטית ולהשתייך לאיזה מוזיאון תרבות. התפקיד שלי הוא להראות שתרבות היא דבר נצחי, שבו הצלילים של בטהובן הם חלק מהתודעה." 
 
"ברנשטיין לא סתם את הפה"
  
למה מוזיקה צריכה התייחסות מילולית?
 
"המילולי הוא לא במקום הקונצרט שמוגש במלואו. אני מוסיפה עוד מימד. אני כן רוצה להכניס את הקהל לתוך היצירה ולתוך העולם שלי עם הפרשנות שלי בתוך היצירה. אפשר לומר שאני בעצם משתפת את הקהל במה שעובר לי בראש בזמן שאני מנגנת את היצירה, ואני לא יכולה לומר אותו בזמן שאני מנגנת. גם ליאונרד ברנשטיין דיבר בקונצרטים שלו. הוא היה מפנה את הראש לקהל ולא סותם את הפה. למה? כי הוא היה צריך ביטוי גם במילים. וזה לא חטא ולא פשע וזה לא במקום. זה בנוסף. ההצלחה של זה רק אומרת שגם לקהל יש צורך בקשר.
 
"למה במשחק כדורגל צריך פרשנים? אי אפשר רק להסתכל על המשחק? למה אני צריכה בראש את הטון הבלתי פוסק של הפרשן? אף אחד לא שואל אותנו. מביאים את זה ישר וכך זה היה מאז ומעולם. ואם עושים את זה אז כנראה צריך את זה שמישהו יגיד לך מי מסר למי ואם היה נבדל. אז למשחק כדורגל צריך פרשן ולסימפוניה של בטהובן לא צריך? כל ביצוע הוא פרשנות, רק שהיא לאו דווקא מילולית."
 
בלצן מתעקשת שבמקרה שלה זה בא מתוכה, והמניעים שלה אף פעם לא היו להשמיע הגיגים פילוסופים על גורל הקונצרט. "עשיתי את זה כי הרגשתי בוודאות, מקונצרט לקונצרט, שאני מעניקה לקהל את התובנות שלקח לי שנים להגיע אליהן. רמת ההקשבה שאני מקבלת אחר כך כשאני מנגנת את היצירה מההתחלה עד הסוף מבלי להגיד אף מילה, היא פי חמש גדולה יותר. פתאום אין רשרוש עטיפות של סוכריות חמוצות, אין שיעולים יבשים, אין טלפונים, דממה. וזה כי נתתי להם המון חומר למחשבה״. 
 

                               לאונרד ברנשטיין יח"צ
 
הגאונות שבפשטות
 
 
"קלאסיקה במימד אישי" היא להיט שנמשך ומתפתח כבר כמעט 30 שנה, האם את מרגישה שמצאת נוסחה או שמשהו השתנה מהסדרה הראשונה?
 
"אני לא מרגישה שמצאתי נוסחה אלא יותר למדתי לשכלל את הז׳אנר. למדתי מכורח ההצלחה ולאורה מה עוד אפשר לדחוס לתוך הז׳אנר הזה ובעיקר איך אני יכולה לשכלל את החוויה ולזכך אותה. והתחלתי לכתוב ראשי פרקים ולתזמן את הדיבור והמוזיקה, לערב קטעים דוקומנטריים ולשתף עוד נגנים ורקדנים ושחקנים. ראיתי שאם אני עורכת את הפורמט נכון אפשר להגיע לעולם ומלואו ובתנאי שאני לוקחת על עצמי להסביר את זה באופן ברור. אני תמיד לוקחת על עצמי את המשפט הזה של אלברט איינשטיין: 'מה שגאוני הוא תמיד פשוט'. רק צריך לחפש את הפשוט, להגיד את הדברים אחרי עריכה ומחיקה באופן הכי ברור ובהיר שאפשר. אני במסע אינסופי שעדיין לא תם וממשיכה לשאול את עצמי מה אני יכולה עוד לעשות - גם ברמת הביצוע וגם ברמת הפרשנות והרבדים שלה - מבלי להיות מייגעת. מה נשאר לך כקהל הוא הדבר שבאמת מעניין אותי. שהתקווה באמת תביא תקווה."
 
איך את מצליחה לשמור על הנאה והתלהבות בעצמך כדי להמשיך ולהעניק משהו חי ואמיתי לקהל?
 
"אני מתייחסת לז'אנר הזה, לקונצרט, כאל יצירה שלי. את הסונטה כתב בטהובן אבל להניח אותה במקום שאני מניחה אותה, לקשר אותה עם מה שאני בוחרת לקשר אותה, ולבצע אותה כמו שאני מבצעת אותה, היא נעשית שלי. אני ממוגנטת אליה בחום הגוף. יחד עם זאת, אני יוצרת שמבינה שלעולם לא אגיע לרמת היופי שיש לי בראש. בחלומותיי זה תמיד יכול להיות יפה יותר. בפעם הבאה זה יהיה יפה יותר. כי זה הסיפור של ביצוע. זו מלאכה שאין לה סוף כי בתוך הפרפורמר קיים היוצר שכתב את היצירה. באיזה שהוא מקום יש בפנים מעיין מתגבר מבעבע של אנרגיה יצירתית שמנסה להבין משהו חדש. אני לא רוצה שאנשים ישלמו מחיר אסטרונומי לכרטיס וירגישו שהם מקבלים שימורים."
 
״קלאסיקה במימד אישי״ היא לא רק כותרת מבחינתך אלא תפיסת עולם. זה מפעל החיים שלך?
 
"היום אני בהחלט יכולה לומר שכן וגם שהצלחתי למצוא ולהמציא."
 
מה סוד הקסם של אמן גדול בעיניך?
 
"זה דבר חמקמק שאין לו נוסחה. זה קשור להשקעה ולעושר רעיוני. אבל כשפוגשים כזה  השמים נפתחים ורגע של חסד מגיע. יש בו שילוב של מתח רגשי שמתפרק, כמו ביקוע גרעיני של חומרים שנאגרו ומתנגשים זה בזה. מלחינים ענקיים יודעים לקחת הרבה חומרים ובעזרת אוזן מפותלת למזג את הריבוי לדבר אחד ואז לסגת ולראות את היופי. להגיע לאותו אור לבן גדול שמכיל את כל צבעי הקשת. בתוך הבעירה יש רגע שצריך בו ללכת אחורה ולהסתכל בחמלה מתוך הזדככות או מֵירוּק."


ד"ר אסתרית בלצן צילום: דניאל בר און
 
ומה סוד כוחך?
 
"חריצות, עבודה ללא לאות וכנות. האהבה שלי למוזיקה היא אותנטית. הדייט הראשון שלי איתה היה בגיל 14 ומאז כולי בוערת באש. ולכן כשאני מדברת בה אני לא מקשקשת, אלא מתחקה אחרי אמת פנימית. לא התעייפתי מלחפש ובגילי אני עדיין מרגישה כמו מתחילה, רודפת אחרי האמת בקנאות, מתקנת עד הרגע האחרון את הפער שבין מה שחולף בראשי בנגינה ומה שנחשף בפועל. אני אוהבת את זה. זכיתי לעשות בדיוק את מה שרציתי לעשות. אני רציתי צלילים ליד מילים. ואנשים מרגישים בזה שזה בא מבפנים. אני לא באה ממרחק ומתפיסה מתנשאת. אין לי פוזה." 

כולם יתאהבו
 
יש יצירה אחת שעיצבה את חייך ?
 
"אין אחת. בלה ברטוק שנחשב מהפכני עד היום תמיד חשוב לי. ברהמס ורחמנינוב הם מלחינים שצרכתי בתקופת הלידות שלי כשנזקקתי לכולסטרול כבד. זה משהו שתלוי מאוד בתקופות בחיי."
 
איזה מלחין חשוב לך שהקהל יאהב? שאין מלבדו?
 
"אני כל הזמן מחוברת לענקי הקלאסיקה: באך, בטהובן, מוצרט ושופן זו הליבה של מוסיקה קלאסית ומשם גזור הכל. חשוב לי שהם יישארו רלוונטיים, ולכן אני משתדלת לעשות עם היצירות שלהם עוד משהו. לדוגמא אם אחינועם ניני שרה באך וזה חי אצלה, היא תפיץ את זה."


דניאל ואלכס גורפינקל (תמונת יחסי ציבור)

 ומה מחכה לנו בעונה הבאה שתפתח בקרוב במוזיאון תל אביב?
 
"הסדרה הפעם מנסה לבדוק את הגבולות שבין העולם הקלאסי למוזיקה עממית, או פופולרית. נדבר על סוד הקסם של מוצרט ועל השילוב המופלא שיש במלחין הענק הזה בין הגאוני לילדותי. ועל משפחות של מוזיקאים, על משפחת גורפינקל: אב ובניו התאומים, שלושה קלרניתנים וירטואוזים ועל דרכו של הקלרינט מאולם הקונצרטים לאולם השמחות היהודי. גם הצד הספרדי שלי, מאמי הבולגרייה, יבוא על סיפוקו הפעם דרך מחול האש היוקדת במוזיקה ספרדית, וחברותם של המשורר לורקה והמלחין דה פאייה במלחמת האזרחים בספרד.
 
"בפעם הראשונה, יהיה רסיטל סביב היצירות הראשונות, אופוס 1, של ענקי המוזיקה, והקשר בין יצירות הביכורים לבין היצירות בהמשך הדרך. יש קונצרט שבו אני מארחת את תלמידי שלומי שבן ובודקת ביחד אתו מה קרה לו ב-30 השנים האחרונות במעבר שעשה מפסנתרן קלאסי לכותב שירים ומבצע פופולרי, ומה קרה לי במעבר ממורה לבמה. מה עברנו בחיפוש הדרך כמה נשאר בנו מהקלאסי.


שלומי שבן, צילום: שלומי פינטו
 
ובעיקר תפתיע את עצמה בלצן עם סונטה לפסנתר בסי מינור אופ של אלבן ברג אותה למדה באקדמיה למוזיקה בגיל 19: "למדתי אותה לבד כי המורה אמר שהיא קשה. אבל לי באותה תקופה התאימה האהבה הנכזבת של ברג. הלכתי לישון איתה וקמתי איתה בבוקר, אבל כשהשנה הסתיימה עזבתי את היצירה ומאז לא ניגנתי אותה במשך 41 שנה. עד שלפני כחצי שנה כשנפגשתי עם המלחין נעם שריף ז"ל ואשתו אלה שהייתה איתי באקדמיה וזכרה את הביצוע. בבת אחת החלטתי שהשנה אנגן אותה וחיפשתי את הנושא סביבה. חשבתי על עצמי בגיל 19, על האהבה הנכזבת ועל הפסנתר שהיה כפסיכיאטר טוב. חזרתי לרגע ההוא."
 
בלצן ממהרת לנטוש את הזיכרון ההוא וממהרת להצהיר שהיא תמיד מתאהבת בתכנית של הסדרה החדשה: "אם אני מתרגשת כולם יתרגשו, אם אני בוכה כולם יבכו, ואם אני צוחקת כולם יצחקו, ויתאהבו."

עונת 2018/19 של סדרת "קלאסיקה במימד אישי" של אסתרית בלצן תתקיים במוזיאון תל אביב, תיאטרון ירושלים ואולם רפפורט בחיפה. להזמנת כרטיסים: 03-6420847 או באתר הקתדרה למוזיקה