ואז מתחיל השיר
 
"נורית גלרון מגיעה אלינו ללונדון", מספרת סי היימן, "אני בת עשר. משה לוי והיא מגיעים אחרי הטיסה, אבא שלי מכניס אותם לחדר מוזיקה, סוגר את הדלת, והם מתחילים לעבוד על 'סוס מעץ'. פתאום שקט, דממה בבית. אמא שלי אומרת לי, 'שימי ידיים על האוזניים!', ואבא שלי, בצרחות: 'נורית! זה אמור להישמע רוק!!!'. ואני בחדר שינה, גובה דשא, עומדת מול המראה, מחזיקה את מברשת השיער כמו מיקרופון, ולוחשת לעצמי, 'אני רוצה לשיר! אני רוצה לשיר!'. את הסיפור הזה אני מספרת במופע תמיד, ואז מתחיל השיר."

המופע הוא "שירים וסיפורים מבית אבא", שבמהותו ביצועים מחודשים של סי היימן לשירי אביה, נחום (נחצ'ה) היימן, וסיפורי חיים משפחתיים של סי, שהם גם סיפורי החיים המשפחתיים של חלקים גדולים מהארץ הזו. עם המופע מסתובבת היימן בהצלחה גדולה בשנתיים וחצי האחרונות ברחבי הארץ, כשלצדה בשירה ובגיטרה המוזיקאי אלעד שודלר. ב-25 באוקטובר יגיעו השניים לתיאטרון חיפה, שם יצטרף אליהם גם תומר עפרון, בנה של היימן מהמוזיקאי רן עפרון, כאורח מיוחד.

"שירים עד כאן", "אניטה וחואן", "צמח בר", "אילו כל האוהבים", הם חלק זעיר מהשירים שהלחין נחום (נחצ'ה) היימן לפס הקול הישראלי, וכאילו לא מספיק להיוולד לתוך השירים הללו, באה סי והמשיכה את פס הקול הזה לנתיב משלה, כשבנתה פרסונת רוק נשית שלא נראתה בארץ לפניה.
 
לאחרונה הוציאה היימן את האלבום שבעקבות המופע, אותו הפיקו מוזיקלית שודלר ומשה לוי, מי שהפיק מוזיקלית גם את "סי היימן ולהקה מקומית" אלבומה הראשון ופורץ הדרך משנת 87', שהנפיק להיטי ענק כמו "גיבור גדול" (מלחמות כבר לא קורות בחורף), "לא עובדת בשביל אף אחד", ו"תיק תוק". האלבום החדש חושף בפני המאזין צדדים שונים של סי היימן, גם מבחינת השירה וגם בדרך העיבוד וההתייחסות המוזיקלית.   
 



סי היימן, צילום: ליאור קסון

"הבאנו וייב אחר"
 
"האלבום הזה הוא נגיעה בקלאסיקות, אבל בדרך שהיא כל כך אחרת, גם עבורי, אומרת סי. "אחרת גם כמי שגדלה על השירים האלה, אחרת מבחינת הכיוון שאליו לקחו את האלבום משה לוי ואלעד שודלר, ואחרת בווייב סביב העשייה עצמה".

אחרת במה?

"האלבום הזה פוגש אותי כאישה שעברה כמה שנים מאוד ארוכות של שתיקה, ועכשיו אני עומדת, מבחינתי, שוב בקו האש, אבל אש טובה, ואומרת לעולם, כן, אני סי היימן, בת 57, היו לי 15 שנה לא פשוטות, וכן, כמו הרבה נשים שהן אימהות, קרייריסטיות, שיש להן גם את העולם שלהן, אני נדרשתי לבית, וצללתי לשם. וזה לא שלא עשיתי. עשיתי דברים אחרים, אבל כשהגרון כבר נחנק מכמה שלא הייתי מחוברת לעצמי - קרו דברים.

"המוות של אבא והמפגש עם אלעד שודלר, שהוא כיוון אחר מאוד בעשייה המוזיקלית שלי, גרמו לי להישמע כמו שאני נשמעת באלבום. בגלל זה אפילו לי זה שונה. זה לא כי 'רוק', ועכשיו גם נחצ'ה. יש דברים שאתה רגיל לעשות כמו שאתה רגיל לעשות, גם כי הם מצליחים, גם כי אתה מאוד אוהב אותם, וגם כי אתה לא חושב שאפשר לעשות אחרת. לאלבום הזה הגעתי כבר מתוך תקופה שהתחלתי לעשות מסע רוק אקוסטי עם אלעד שודלר, המוזיקאי שהכרתי.

סי היימן ואלעד שודלר, צילום: חיים יוסף


"אלעד כתב לי כמה שירים שדיברו לי מהבטן, 'אין צדק', שמאוד הצליח ברדיו, 'קרקס' ו'בכל מקום'. שלושת השירים האלה פגשו אותי ממש בתקופת הגסיסה של אבא, ובמופע שהתחלתי עם אלעד, הוא מוביל אותי לזה שאפשר לשיר 'גיבור גדול' גם בלי תופים, ותעשי את 'חצי עולם' ו'עובדים בכביש' מאוד אקוסטי, בלי להרגיש שאת פחות עוצמתית, להתמקד במה שיש לך גם ככה. ועברנו, בהקשר של השירים שלי בכלל, תהליך שעשה לי טוב, וכשהגענו למפגש על 'שירים מבית אבא' זה כבר בא ממקום אחר.

"אז זה היה מצד אחד בסוף ימיו של אבא, ומצד שני בתחילת ימיי שלי, כי התחלתי לצאת ממצב של הרבה מאוד שנים שלא הייתי מחוברת מספיק ליוצרת שאני, ויותר לאישה שעוברת דברים. גם בתחום האימהות, גם בזוגיות וגם במלחמת ההישרדות שלה. עברתי שינוי כל כך משמעותי לאורך התקופה הזו. גירושין, מעבר לבית אחר, קטן כזה, שכור, תחושה של אישה שקצת חוזרת להרגיש נערת רוק, ודווקא המוות של אבא זיקק, הוריד, קילף כל כך הרבה קליפות שהיו עליי במשך שנים והפכו להרגל. תקופת הסוף של אבא היה סוג של התחלה אקוסטית יותר, עירומה יותר, נקייה יותר, שלי. כשאבא נפטר למדתי שאני יכולה באותה נשימה לשיר את 'חופים' בדואט עם אלעד, ולהמשיך באותו תדר לשיר את 'עובדים בכביש'."




נחום היימן ז"ל וסי היימן (צילום: מירי נחמיאס)


זיכרונות מבית אבא
 
בשנות ה-80' פרצה היימן עם אלבומים שהביאו להיט אחרי להיט, ביניהם גם ביצוע משלה לאחד השירים הידועים ביותר של נחצ'ה, "צמח בר". ולמרות ההצלחה הגדולה לה זכה הביצוע שלה, היה זה ביצוע מתריס לתקופתו, שהבליט עד כמה שונים הנתיבים המוזיקליים, וגם האישיים, מן הסתם, של השניים.

"היו הרבה שנים שהרגשתי שאבא לא רואה אותי", היא מספרת, "אבל דרך סיפורים שאני שומעת מאנשים אני מבינה שהוא כן ראה אותי, אבל פשוט בדרך שלו. הסיפור שקשור בשיר 'כפל', למשל, שנמצא באלבום החדש.

"אני בת ארבע, אבא שלי הולך לעפולה, כי זה ליד בית אלפא, הקיבוץ שלנו, קונה שני קילו סוכריות טופי כרמית, כאלה שיש בוורוד ובכחול, שמוציאות את השיניים החוצה, מפזר על המחצלת בחדר של הבנות בקבוצת 'אורנים' – ככה קראו לנו – ואומר, 'הבאתי לילדה שלי זמרת אמתית ליומולדת', ולחדר נכנסת חיילת שנראתה לי אז ממש קטנטונת. הייתה לה גיטרה ענקית, ושתי גומות חן גדולות, והיא נכנסה לחדר ואמרה, 'מי זאת הבת של נחצ'ה?' והיא אומרת, 'קוראים לי חוה, אבל אל תנסו להגיד את שם המשפחה שלי.' ואז היא אומרת את שם המשפחה שלה, וכל הבנות, עם הטופי בפה, מנסות להגיד 'אלברשטיין'.... והיא שרה לי את 'כפל'.

"אני שכחתי את הזיכרון הזה. את יודעת מי הזכירה לי את זה? זיוה אורי, הגננת שלי. אחרי שאבא נפטר היא צלצלה ושאלה אותי 'את זוכרת את זה? אני חושבת שחשוב שתזכרי, כי דרך זה את מבינה כמה אבא אהב אותך'. ואני כל כך מצטערת שלא זכרתי את זה כשהוא היה בחיים, אבל ברגע שסיפרו לי את זה התמונות חזרו. נזכרתי שהגיטרה הייתה ענקית, ושהיו לה גומות חן, נזכרתי בטופי שהוא שחרר על הרצפה. זיכרונות חוזרים. תודה לאבא." 



נחום היימן ז"ל וסי היימן (צילום: מירי נחמיאס)


 
"משהו נתקע אצלי"
 
ב"שירים מבית אבא" יצרו היימן ושודלר פרשנות אינטימית ובשלה ל-14 משיריו המופלאים של נחצ'ה, שההאזנה המרוכזת להם ממחישה בעוצמה אדירה איזה מלחין גאון היה האיש הזה, שנפטר לפני כשנתיים בגיל 82, וכמה האלבום הזה הוא שיר אהבה וקבלה אחד ארוך של היימן הבת לאביה.

"יש קלישאה נורא מסוכנת שאפשר ליפול אליה בשירים של אבא שלי, של מיד לעשות את זה מאוד גדול, הרואי, עם מקהלות, ועם מודולציות בכל שיר, אם אפשר לעשות עוד אחת למה לא", היא צוחקת. "ב'שירים עד כאן', בואו חברים, לא מספיק שתי מודולציות, בואו עוד כמה... ואלעד ומשה ואני לקחנו את זה אחרת, פשוט מתוך המופע."

אל המופע הזה והאלבום שבעקבותיו מגיעה היימן אחרי תהליך ארוך ושנים לא קלות הכוללות, בין היתר, התמודדות רפואית עם מפרצת, עם גירושין, עם אובדן אביה, תהליך שהביא אותה למקום מדויק רגשית, שמוצא את ביטויו גם בהצלחת המופע הנוכחי.

"הקשר עם אלעד שודלר התחיל בעצם כי אני לא הצלחתי אז להלחין. משהו היה תקוע בי. לא הצלחתי. חוויתי היילייטס גדולים, כיוצרת ששינתה פה דור, ואז הייתה לי תקופה לא קצרה שהוצאתי אלבומים אבל לא הייתי מחוברת לעצמי. ואת עוברת פיסות חיים, עם גברים, עם מחלות, עם ילדים, ולפעמים את מאבדת בדרך את היוצרת שאת, את הדרך.

"כשחזרתי מהמפרצת כל כך רציתי שזה יקרה, והקהל ינהר ויבוא, אבל זה היה נורא קשה. התעקשתי שאני ממשיכה, אחרי שהתגרשתי, והילדים גדולים, אלעד ואני יצאנו עם המופע 'רוקנרול כחול', רק שנינו, נקי, נטו. זה היה כמו מסך מפוצל שיש בו זמרת, נערה, אישה, אשת רוק שממשיכה בשיא הכוח עם כתיבה ועם עוד מעט אלבום חדש שלם מוכן, אבל רגל אחת שלה נמצאת בצד ההוא, של נחצ'ה - רגל יחפה של השדות של בית אלפא, ורגל שנייה היא נעל רוק כחולה, גבוהה, עקב עם שפיץ. ואז אבא מת, ובשנתיים מאז שהוא נפטר הייתי חייבת לעשות שולם בין שתי הרגליים האלה, אחרת הייתי צולעת. לא הייתי מצליחה ללכת הלאה." 
  

 
תודה לך, אבא
 
"כשצללנו לתוך העשייה הזאת של הופעות והקלטות, אבא הוריש את האקורדיון שלו המיתולוגי, האמיתי, ליהלי, בני הצעיר, שהוא עוד מעט בן 18, קולנוען, ויהלי הסכים לתת לי אותו להקלטות. בהקלטות אני רואה את האצבעות של משה לוי מנגנות עליו, ואני נזכרת איך הוא נכנס אלינו בלונדון כשהוא בא עם נורית גלרון. ופתאום אני פוקחת את העיניים ורואה את אותו משה לוי שלפני 30 שנה הוציא אותי עם 'גיבור גדול' ואמר לי 'תשירי', ועשה איתי דרך בקולנוע דן ופינגווין ואז אני שומעת אותו שר 'אניטה וחואן'. היו לי רגעים שעצמתי את העיניים ולא ידעתי כבר באיזה אולפן אני, ואני אומרת, איזה מפגשים מוזיקה מייצרת. תודה לך אבא, פשוט תודה."

"'אני הולכת אליי', בשבילי הוא הפייבוריט באלבום", אומרת היימן. "ילדתי את תומר, והייתי בת שלושים, תקופת מלחמת המפרץ. אבא שלי מגיע אלינו לבקר, אותי ואת רן עפרון, אבא של תומר, ואומר לי, 'אחרי שכל המלחמה הזאת תיגמר, אני רוצה שתנסי לשיר את 'אני הולכת אליי' של לאה גולדברג ושלי'. ואני אומרת לו, 'אבא, אבל איך אני אשיר מילים כמו 'השנים פרכסו את פניי בזיכרון אהבות, וענדו לראשי חוטי כסף קלים, עד יפיתי מאוד, בעיניי נשקפים הנופים, ודרכים שעברתי ישרו צעדיי עייפים ויפים, אם תראני עכשיו לא תכיר, לא תכיר את תמוליך, אני הולכת אליי, בפנים שביקשת לשווא כשהלכתי אליך'?!'.

"והוא אומר לי, 'כי לפני שתספיקי להגיד ג'ק רובינזון ותסובבי את ראשך, תסובבי אותו בחזרה וכבר יהיו לך חוטי כסף קלים'. ואני עומדת שם בסלון, עם תומר עליי על הידיים, עם מלחמת המפרץ בחוץ, ואני בוכה, ואני אומרת לו 'אני לא רוצה, אני לא רוצה חוטי כסף קלים, אני לא רוצה לחשוב שאני אהיה מבוגרת. אני הזמרת רוק עם השיער חמצן שמחזיקה תינוק ביד וגם את זה כל המדינה לא מצליחה לעכל'. אז הוא אומר לי, 'תשירי אותו!'. הכריח אותי להיכנס לאולפן, והקלטתי אותו בביצוע שלא התחברתי אליו, שאבא שלי הכריח אותי לעשות. עברו 30 שנה, אז עכשיו כבר יש לי חוטי כסף קלים, ואני כבר יודעת מה זה להביט לאחור ולהגיד אם תראני עכשיו לא תכיר את תמוליך, ואני פשוט עפתי על השיר הזה באולפן, ותודה למשה ואלעד על העיבוד שכל כך כל כך דיבר לי מהבטן." 
 



סי היימן, צילום מימין: חיים יוסף, צילום משמאל: ליאור קסון


"הקהל התחיל לנהור"
 
להתמודד עם התעשייה של היום, על כל השוני שיש בה, זו חתיכת התמודדות

"אם תקופות מאוד ארוכות קהל לא הגיע, או היה לי מאוד קשה להביא אותו אליי, פתאום הקהל נוהר. התחלנו לפתוח תיאטראות, ואחרי שנים שאני עושה לבד – יש לי משרד שלי כבר שנים, אני פשוט אחת האינדיות האמיתיות, כבר 15 שנה - עכשיו זה פתאום מתעצם ואני צריכה כבר מישהו שיעזור לי. אבל אני ממשיכה להיות זו שמוכרת, הופעות סלון, וקיבוצים, וועדים, וכל מקום שיש בו מוזיקה, 'רוקנרול כחול' ו'שירים מבית אבא'.

"המופע ב-23 לחודש בבני דרור, למשל, כבר סולד אאוט. זו פעם שישית במהלך שנתיים שאנחנו מגיעים לשם, אבל הפעם בתוך שבוע נעלמו כל הכרטיסים וזה נורא משמח. זה ממלא לי את הלב. אני מרגישה כמו הנערה שהציצה מהחור בקיר של צוותא ואמרה לטמירה ירדני, 'ווי! זה מלא!'. עשינו אז צוותא פעמיים בערב, ואז כנערת רוק, זה היה נראה לי כמו ומבלי. תמיד היה מלא. זה כל כך לא מובן מאליו היום. ועכשיו אני שם. והם באים, כולם, פשוט חוזרים. ומגיעים גם כאלה שאולי לא היו באים פעם, כי הם באים גם בשביל אבא - עכשיו יש לי גם קהל ממש מבוגר, והם מקסימים. הם באים להופעות שאליהן באים גם חבר'ה בני 30, וזה פשוט מדהים. זה כל כך נחמד. לכן אני אומרת תודה, אבא. תודה. זה אנשים שזכיתי בהם עכשיו, תודה שאתה מאפשר לי לעשות אותך בדרך שלי."

"אני שרה את השיר הזה באלבום עם תומר. בדיוק מהמקום הזה של קלישאה שעלולים ליפול אליה, חשבתי בהתחלה לא להכניס את השיר הזה לאלבום, כי אני לא יכולה לחזור למה שקרה עם 'להקה מקומית', וגם אין סיבה. הביצוע ההוא עשה פה מהפכה, כשזמרת רוק יוצרת לקחה קאבר. בואי, אנחנו מדברות על 30 שנה לפני 'כוכב נולד'. פתאום אחרי כל הלהיטים אני פותחת את הפה ושרה 'כמו צמח בר'. ואז אלעד אמר לי, 'אולי נזמין את תומר, שינגן עם גיטרה אקוסטית, כמו שאתם שרים לפעמים כשהוא מתארח במופע'. זה מהבית, את יודעת... וכך זה קרה. בדיוק ככה. זה שיר שתומר יושב בו, מנגן אקוסטית, מסתכל על אמא שלו, היא מסתכלת עליו, ויש בינינו תחושה שיש בינינו בית. ולבית הזה יש שורשים עמוקים מאוד, אפילו אם הוא בית קצת אחר."

תמיד ידעת שאת משפחתית כל כך?

"תמיד. לא רק שידעתי, רציתי, שאפתי, אני תמיד הולכת לשם. ידעתי כל השנים שלפעמים במחיר לא קל, מחיר כבד של עשייה או של קריירה, אני מייצרת לילדים שלי ולי ספר זיכרונות טוב שילווה אותם. זה היה לי מאוד חשוב. אני חושבת שהרבה בגלל מה שלא היה לי, רציתי לתת להם. אז אולי אנחנו לא משפחה סטנדרטית, אבל אנחנו מאוד מאוד משפחה."

"שירים וסיפורים מבית אבא", 23 באוקטובר 2018 ב-20:30 בקפה בכפר, צומת בני דרור, 25 באוקטובר ב-20:30 בתיאטרון חיפה, 29 בנובמבר ב-20:30 בבירה תבור, שדמות דבורה, 18 בדצמבר ב-20:30 בבר גיורא, תל אביב (מופע חגיגי לרגל צאת האלבום).