מחול המילים המשוגע
זה היה בערך לפני עשור. כחלק מיחסי הציבור לפרס ספיר פניתי לרונית מטלון, שהייתה בעיני ועודנה, גם לאחר מותה, קול רב יופי, מזהיר ביחידותו בשמי הספרות העברית. השאלות היו טריוויאליות. לא שום דבר להתפאר בו. בדרכה האלגנטית, מוקפדת ובהירה, סנטה בי על חלקן. על השאר ענתה בכנות מפתיעה. "אם לא בכתיבה, במה היית עוסקת?", שאלתי. היא ענתה: "אולי במחול. מכל צורות האמנות, חוץ מספרות, זו הצורה שהכי מרגשת אותי. לכתוב בגוף. לאבד את כוח הכבידה. להתרומם, לנסות לעוף, למוסס את המודעות העצמית, את מכונת הכביסה הזאת בתוכי שטוחנת מחשבות יומם ולילה".
אמש, כשיצאתי מהאולם הקטן של החוג לתיאטרון בסמינר הקיבוצים, הדהדה בי תשובתה. משהו בצפייה בהפקה הנהדרת "הנערות ההולכות בשנתן", שיצרה הבמאית גליה פרדקין בשיתוף עם תלמידי החוג, החזיר אותי אחורה בזמן. אולי האופן שבו מילותיה הכתובות של מטלון קיבלו חיים על הבמה והסתחררו כמו בריקוד משוגע בחלל. אולי ההליכה על קצות האצבעות, במובן המילולי והרעיוני, בין מטעני הצד שמנפק המחזה השלם והפרום הזה, טקסט שכולו מעבדת מילים, מערבולת של מחשבות, תיאטרון שמתערבב בכתיבה שמתערבבת בתיאטרון.
רונית מטלון צילום: מאי ברנע
יש לה יכולת פלאית, למטלון, למוסס את המילים כמו כדור אלקה זלצר בטסססס... קולני שמתפזר במימיה העכורים של התודעה. במובן זה, הולכת ההצגה יד ביד עם הטקסט שיש לו דקדוק פנימי ייחודי, תחביר עם חוקים והגיון-איגיון משלו. מעין יקום מקביל פיוטי ומשונה, סהרורי, לכאורה לא פתור אך סוחף כמערבולת. כן, אני חושבת, מה שהוביל אותי למדשאות המוריקות של סמינר הקיבוצים, הייתה ככל הנראה הסקרנות. איך נותנים בכל המילים האלה חיים? איך מממשים-ממחישים-מפרשים את אינספור המפתחות שהיא מפזרת בטקסט, שעבר דרך סוגות כתיבה שונות כדי להגיע לצורתו הנוכחית כמחזה - רומן, נובלה, מסה - לכדי יצירה בימתית קוהרנטית? איך עושים דרמה מזרם התודעה הזה שמפרק ובונה בשנינות מערך יחסים חדש בין כתיבה לתיאטרון שגורם לך לתהות מהו בדיוק זה.
רונית מטלון צילום: מאי ברנע
קורים נפרמים
אתה נכנס אל עולם תמוה, סהרורי כמו חלום או הזיה. אישה ישובה על שולחן מתקתקת על מקלדת. דרך פתח בקיר אחורי נראות דמויות בלבן, טוות קורי צמר אדומים בחלל כמו רשת עכביש. מיהי? מה הן? אישה עטופה אדום, דמות המספר או קול יחיד של מקהלה יוונית, שרה-מדקלמת בתזמור מלא פאתוס הגדרה מילונית של התנהגות סהרורית. קצה חוט – אנחנו בבית מחסה שמתנהל תחת משטר קפדני עם חוקים נוקשים ובלתי סבירים, שנכתבו-נכתבים בספר החוקים על ידי מייסדת המקום-הכותבת – אודט דה ויטו. עיוורת שנתמכת על ידי בנה, דוד. לעיוורון, זה שנשלף מהטרגדיות היווניות, עוד נחזור בהמשך. מערכת היחסים ביניהם סבוכה. הוא המוליך אותה בחושך. היא שתקשור אותו בהמשך למלונת כלב כעבד נרצע. החלש יתברר ככוחני,מניפולטיבי ואכזר. הכל הפוך על הפוך. ובכל זאת מרחף לו איפשהו במרחב התודעתי אדיפוס.
קצת חוט - הלבושות בלבן הן יתומות, נערות בגיל התבגרות שלבושות כילדות. מראית עין של טהורות. אין להן שם, לפחות לא בתחילה, רק אפיונים כלליים, שרשומים על שלטים התלויים על צווארן ולכאורה מחלקים את הנשיות לקטגוריות: צייתניות, ערמומיות, זללניות, יפות תואר, נבונות. דה ויטו – זו שכותבת את המחזה או את הכללים – מנסה לעצור את הזמן. עבורה. עבורן. "לשמר את אוצרות הזהב של הילדות" בכפייה לפני שהנשיות תהרוס אותם. כל האמצעים כשרים בתוך מלכודת הדבש הזו, שמציגה בהפוך על הפוך עולם שנשלט לשם שינוי על ידי אישה מסרסת. הן, שטוו את קורי הצמר האדומים בתחילה פרומות ונסרגות מחדש כדי שוב להיפרם. זהו עולם אחר. זמן אחר. מחוץ לזמן. ויש את עמרם, אב הבית, נכה, ככל הנראה איש צבא לשעבר, שסוחב רגל. גם הנכות היא סמל. גם הוא, המפקח על הנערות, למעשה כפוף גו בעולם הנשי המוזר והאפל הזה שמנוקד בהומור ואירוניה.
רונית מטלון צילום: מאי ברנע
זה הסדר שמשתבש בלילה, כשבזו אחר זו מתחילות הנערות להלך בשנתן, שמפר ומערער על הכללים. שינה וערות, בדיה ומציאות, מתערבבים עד שקשה להבדיל. דבר אחד ברור – הפחד הקמאי מנשיות Full Blast נוכח ומהדהד. לשם כך נקראות המקוננות בכל פעם שאחת הנערות מקבלת את המחזור החודשי. "המחזור החודשי מבשר על תחילת דרכה של הנערה כאישה. הוא בעצם תקופת שבר נוראה ומכאן מצטמצמת הנערה, נסתמת (מלשון סתומה?), מתחנחנת, עושה עצמה יותר טיפשה ממה שהיא. על זה אנחנו בוכות", תשורר האישה באדום. הנקודה הובהרה.
אולי לא. סצנות נכתבות תוך כדי התרחשות. אנחנו בסרט. כמו בסצנה הזו שבה האישה המתקתקת, דה ויטו, לוחצת שוב ושוב על כפתור ה-Delete והבנות מהלכות במהירות של fast backword, לאחור ונבלעות בפתח הפעור אל "המרחב האחר" אחורי הקלעים החשופים-לא-חשופים, עולם של מטה תת קרקעי נסתר, שמתקיים במקביל למה שמדמה אמת רציונלית כשלמעשה זהו מצג שווא, מראית עין של אמת, כאוס.
כמו שעון שוויצרי
זו האישה באדום שמפציעה ונעלמת לאורך המחזה שחושפת בחוצפה מעוררת השתאות וחיוך של מי שנתפס בקלקלתו, את מחשבותיו של הצופה בחיזיון. מה לעזאזל קורה פה? הנה לך, חשבת שאתה מבין אך קצה החוט משתחרר. גם היא, כך נדמה, אותה מספרת שתפקידה המסורתי יודע כל, מנסה לעקוב אחרי אי ההגיון. ככה זה כשחוקי הז'אנר מופרים בכל רגע נתון. התיאטרון משחק בצופה, משטה בו, משבש סדרי עולם, מצטחק על חשבונו של הנרטיב אבל שומר באדיקות על פואטיקה עלית. משהו בין לורקה לבקט.
במילים אחרות, מי שמחפש נרטיב להיאחז בו, דרמה בנויה היטב, לעוסה ומפוענחת, קתרזיס, עדיף שיוותר. מי שאינו מפחד מאתגרים רדיקליים מרחיקי לכת, שמחליפים את הידוע והמוכר בחידתי, המניפולטיבי והמבלבל, הגיע ליעד.
רונית מטלון צילום: מאי ברנע
לכל העושים במלאכה מגיעות תשבחות. גליה פרדקין, הבמאית, על הבחירה, על ההליכה בדרכים לא סלולות, על הליהוק ועל ההולכה של קבוצת השחקנים אל מחוז מבטחים בים הסוער הזה. השחקנים – קבוצה הומוגנית להפתיע בכישרונה – שכל אחד ואחד מהם משהה עליו מבט. זהו אינו מחזה שעניינו יצירת אמפתיה או הזדהות עם דמות כזו או אחרת אלא תצרף מערער של ייצוגים ובכל זאת בתוך כל זה בניית הדמויות והאיזונים הנדרשים כדי לייצב את מאזני המארג כולו עובדים כמו שעון שוויצרי.
כמה רחוק ניתן היה ללכת?
דבורי פישר מרשימה בתפקיד הציר המרכזי - בעלת המעון דה ויטו. את בנה, דוד משחק איתן גנור ונראה שגם הוא בשל לנסיקה. הנערות ההולכות בשנתן – חן אוחיון, נועה טסה, תמר עמית-יוסף, שי קול וויקטוריה רוסובסקי – שובות לב והצלחתן הגדולה במשחק מינורי במובן הטוב והלא מתאמץ של המילה. התכנייה לא מציינת את עיצוב התנועה אבל עבודת הגוף נוכחת מאד לאורך כל העבודה, באופן בולט בקבוצת הנערות שלפרקים קשורות זו לזו בצמותיהן מעשה היו יחידה אחת ובה בעת שפת הגוף מבדלת אותן זו מזו. שיר שאלתיאל, בתפקיד המקוננת, רווית פאתוס כנדרש ובה בעת מגלמת מעין מאמא שנוטעת בכל המארג הכאוטי הזה איזו ליבת הגיון. את אב הבית, עמרם, המפקח על הנערות – תפקיד מצוין גם אם כפוי טובה - מגלמים לחילופין בוגרי בית הספר ארז ביטון ורון גליק.
התפאורה, שעצבה נועה בנדהן, ומיטיבה לסמן עולם שמתבקע לשני חללים שנחצצים ביניהם. גם הבחירה בצביעת העולם שבחזית הבמה בלבן, מול השחור של אותו עולם אחורי נסתר מעין אך מבעבע, מדייקת ובמידה רבה מנפקת אחיזה. התלבושות שעיצבה מאי ברנע מכתימות את הבמה הלבנה בצבעים סימבוליים וכמו בשלטים המאפיינים את הנשיות, הבגד כדימוי עושה את הדמות. ההפקה האקספרימנטלית הזו, שלעולם לא הייתה עולה בתיאטרון הרפרטוארי הזהיר, דורשת אומץ לא מבוטל. למען האמת, משמחת הידיעה שחומר מסוג זה, שליתר דיוק מגדיר סוג משל עצמו, הוא הפלסטלינה שלשים פרחי תיאטרון.
מתסכלת הידיעה שזהו המחזה היחיד של מטלון ולא יהיה לו המשך. קול שכזה עוד לא נשמע במחוזותיה של הבמה העברית ומסקרן כל כך לדעת כמה רחוק אפשר היה ללכת עם אזור הדמדומים הסוריאליסטי, המתוחכם והסורר הזה שכל כולו דמיון לא מאולף ורב יופי, המסרב בתוקף להגדרות.
רונית מטלון צילום: מאי ברנע
ההצגה תתקיים עד ה-7 בנובמבר 2018 בשעה 20:30 (בימי שישי ב-14:00 ובמוצאי שבתות ב-21:00) במכללת סמינר הקיבוצים.
מחיר כרטיס 60 ₪, לסטודנטים/גימלאים 40 ₪.
להזמנת כרטיסים