חשיפה ראשונה

לפעמים אתה פוחד להכיר את היוצר, או לדעת את הפרטים מאחורי היצירה שאתה אוהב. עד עכשיו היא הייתה שלך, נצבעה בצבעים שצובעה בהם בעבורך, נשמעה בקול שייחסת לו את התכונות שאתה צריך בחבר הכי טוב שלך. והנה, פתאום, מופיעה המציאות, עד כמה שיש אחת כזו, ומנתצת לך את החבר הזה, ואין לך יותר.

זוהי, כנראה, הסיבה שבגללה עדיין לא ניגשתי לראות את הסרט "לבדיתי", הפרק בסדרה "העברים" המוקדש למשוררת מרים ילן שטקליס, שבובותיה בובותיי, וחמלתה על אלישבע הפכה לרחמיי - במיוחד לאור המשבר הזמני שפקד את היחסים של יונה וולך ושלי (הייתי מתה) אחרי "שבעת הסלילים של יונה וולך". אבל בינתיים הרווחתי את אבות ישורון.

בְּבֵית קָפֶה, מִצַּּד הָרְחוֹב. 
מִי שֶהָיוּ פּה - אֵינָם. 
מִי שֶחָשׁוּב כְּמֵת 
וּמִי שֶחָשׁוּב כְּנָם. 
רַק סַדְּרָן זָקן מִן הַקּוֹלְנוֹעַ 
עִם לָבָן זָקֵן מִן "הַבִּימָה". 
וְהַדֻּבָּה הַגְדוֹלָה עַל הַגַג 
מְצִיצָה אֵלֶיהָ פְּּנִימָה. 
מְשַׂחֲקִים שַח. הַבַּיִת 
קָפֶה מָלֵא דֶּצֶמְבֶּר. 
שׁוֹמְעִים ג'וֹן בַּאֶז 
שָׁרָה אַי רִימֶמְבֶּר.
 
("1 ינואר, לילה", אבות ישורון) 
 



אבות ישורון, דימוי באדיבות הפקת הסרט "ישורון: 6 פרקי אבות"

ב-15 לחודש יתקיים במרכז התרבות נווה שכטר בתל אביב הערב "טוב שהעולם גדול", המוקדש לאבות ישורון, ומתבסס על הפרק המוקדש לו בסדרת הסרטים התיעודיים "העברים" שיזם ומפיק יאיר קדר. לצד הקרנת הסרט, שביים עמיחי חסון, תוצג תערוכת כתבי יד מקוריים של ישורון, הנחשפים לראשונה באדיבות בתו, המתרגמת והעורכת הלית ישורון.

לאחר ההקרנה יעלו המוזיקאים ערן וייץ, שי צברי וכרמי זיסאפל – שהיא גם נכדת אחיו של ישורון – במופע מחווה ליצירתו, עם שירים מתוך האלבום "טוב שהעולם גדול" שהוציאו לפני כארבע שנים, המוקדש ליצירתו של אבות. 



צילום: גדי דגון
 

שברים מרהיבים
 
"הוא היה המשורר החשוב של דורו", מעיד בסרט חוקר הספרות מנחם פרי. "הרבה יותר חשוב מאלתרמן, משלונסקי, מכולם". "שירתו צופנת בתוכה את הסוד הטראומטי של הקיום היהודי במאה העשרים", מוסיף פרופ' מיכאל גלוזמן.

"ישורון זה סרט שהוא לא רק על משורר אלא גם על שירה", מספר יאיר קדר. "כמו משוררים אחרים בסדרה, המשורר הזה פעל בשנים שבהן השירה הייתה האמנות המשמעותית והמשפיעה ביותר."

יאיר קדר, תמונת יחסי ציבור


והחשיבות שלה כל כך בולטת שכשהוא מעז לחשוב ולהגיד בלי מעצורים בשנות ה-50 דברים שרק היום אנחנו יכולים לעכל, מבחינה פוליטית, למשל, הוא זוכה לחרם ב"כסית"

"ואני מאוד מתפלא באמת שהסרט הזה עבר בשקט, אבל כן. אבות עושה את כל תנועות המטוטלת של הישראלים במאה ה-20. ממש מטוטלת. מצד אחד אומרים עליו 'שוברים שתיקה', ומצד שני הוא חוזר לאלוהים, ועושה את כל המעגלים האלה. יש בו כל הזמן את השברים הנהדרים האלה, ממש שברים מרהיבים, וכל הזמן הוא חצוי. כל הזמן הוא נע מפה לשם, כל הזמן הוא בתנועת נגד, והוא אחד מהאנשים הבודדים שהם מאה ועשר אחוז שירה. הוא חי שירה, הוא מדבר שירה, הוא פולט שירה. איפה יש אנשים כאלה, אלוהים אדירים. הם נגמרו.

"אומרים שהמשוררים הגדולים האחרונים היו בשנות ה-80, כי אז התחיל עיתון 'העיר' והכתיבה מהסוג הזה שבו היו עושים פורטרטים ברזולוציה מאד גבוהה של משוררים, ומראים אותם בצורה יותר מדי אנושית, והם הפסיקו להיות דמויות מיתולוגיות, כי התקשורת חשפה יותר מדי את החולשות שלהם ואת האנושיות שלהם. במילים אחרות, לעגה להם.

"וכל זה קורה אחרי יונה וולך, שמתה בדיוק לפני שהתחיל סוג התקשורת הזה. אז כל הדמויות האלה, כשמכירים אותן, מפסיקות להיות מיתולוגיות. הבעיה היא שאפשר גם במהלך העבודה להפסיק לחבב את הדמות שעושים עליה את הסרט."

זה קרה לך?

"זה קרה לי עם ביאליק, אבל אחר כך זה השתנה. היו לי יחסים מורכבים עם ביאליק. היה לי קשה להבין אם אני אוהב את הבנאדם, אם אני אוהב את הוויברציה שלו, האם זה בנאדם שהייתי רוצה לבלות איתו. לא יודע. קשה לדעת. או יונה וולך. עד כמה היה שם טירוף, עד כמה לא, במה אני מתעסק, במי אני מתעסק."

זה באמת מסוכן קצת, לפעמים, להכיר את היוצר, ולא רק את היצירה. זה עלול לדפוק את ההזדהות שלך עם הקול שמדבר שם

"אני מוצא שזו דרך מאד מעניינת להיכנס פנימה, וכשנכנסים פנימה מרגישים רגשות אנושיים של דחייה, של משיכה, וזה מתהפך, אבל עדיין, בסוף התהליך, יונה וולך זו אישה שהייתי רוצה לבלות איתה."

לי לקח קצת זמן אחרי  "שבעת הסלילים" למצוא את המקום החדש ממנו אני יכולה להזדהות איתה ולתת לה לדבר בשמי

"היו אנשים שיצאו באמצע ההקרנה של הסרט הזה, כי היה שם משהו מטריד מדי, אבל אני חושב שבמקרה של וולך זה דווקא חיזק את הסטאר-פאואר. הוא לא נעלם לה. יונה מאוד לא נעימה שם, מאוד אלימה, והלית ישורון בהתחלה לא יכולה לסבול אותה. באיזשהו שלב משהו מתלכד שם, וזה תהליך שקורה איפה שהוא בסרט, בגלל שהיא בודקת את הגבולות שלנו, ואת איך אנחנו מתייחסים לאנשים, שפויים או לא שפויים.

"זה כמו שפרויד אמר שהדבר הראשון שאנחנו רואים בבן אדם זה אם הוא גבר או אישה. אנחנו כל הזמן חושדים בוולך שהיא לא שפויה, והיא מעוררת רגשות, אבל אז אנחנו יוצאים מתוך האיום שלה כלפינו, ויכולים להתחבר אליה בתור אישה. הקונפליקט הזה, המאבק שלה כל השנים עם הצל הזה, עם השד הזה, קיים אצלה יותר מאשר אצלנו, ותוך כדי כך היא כותבת את השירים האלה, אז אי אפשר שלא לחשוב כמה היא מדהימה." 
 


אבות ישורון, תמונת יח"צ

"אלה גיבורי הילדות שלי"
 
מה הוביל אותך ליצירת "העברים"?

"אלה גיבורי הילדות שלי. אני למדתי ספרות, לא קולנוע. במשך שנים רציתי לעשות סרטים, התחלתי לעשות סרטים בגיל מאוחר, ולפני עשר שנים בערך, במקביל לסרט הראשון שעשיתי, 'הזמן הוורוד', התחלתי לעשות את הסדרה הזו, מתוך המחשבה שסיפורי החיים של הסופרים והמשוררים הם סיפורים מצוינים שאנשים מחמיצים אותם. חשבתי שיש פה פוטנציאל דרמטי, פוטנציאל דוקומנטרי, פוטנציאל סיפורי מצוין, ושאני יכול לנסות לפחות להרים את הכפפה הזו ולספר את הסיפור של היוצר, כשאני מחבר את הביוגרפיה שלו ליצירה שלו."

לאה גולדברג, יונה וולך, ביאליק, ברנר, זלדה, ר' דוד בוזגלו, הם חלק מ-14 הסרטים הראשונים בסדרה. מה ניהל את יצירת הרשימה הזו?

"זו רשימה שמשתנה כל הזמן. הגרעין היה האנשים שאני חושב שהם המשמעותיים ביותר בתרבות העברית. ואז יש אנשים שלא שנויים במחלוקת, כמו ביאליק, או לאה גולדברג, אבל אחר כך בחרתי באנשים שהם יותר שוליים."

ולא את כולם ביימת

"את מה שאני הכי אוהב לקחתי, יש לי פריווילגיות..."

אז איך ויתרת על אבות ישורון?!

"מלכתחילה לא רציתי לעשות את כל הסרטים. עשיתי סרט על לאה גולדברג, וסרט על וולך, ועל ביאליק, ואז הצלחתי לגייס כסף לסדרה של חמישה סרטים, והיו שלושה במאים נוספים בשביל זה. אם הייתי מביים, הייתי צריך לעשות פחות סרטים. זה התחיל בתור סדרה של 15 פרקים, שה-14 מתוכה יוצא בדצמבר, אבל זה לא נגמר. אני לא יודע כמה יהיו בסוף.

"את 'ישורון' עשה הבמאי הכי צעיר שנמצא ב'העברים', עמיחי חסון. הוא היה סטודנט בסם שפיגל כשהוא דיבר איתי על לעשות את הסרט הזה, ולא הרבה שנים עברו והוא יצא למסע לאבות שלו. המרחב הזה של הכותבים זו קשת כל כך עשירה, שיש בה טיפוסים כל כך הפוכים. מצד אחד אנשים שבאמת יש להם סטאר-פאואר באזור אחד של הקאנון, כמו לאה גולדברג, או יונה וולך, לעומת אנשים כמו שטקליס שהם באזורים אחרים, ומה שמדהים אותי זה שאני מצליח להביא לפרויקט הזה במאים שעושים פה משהו שהם לא עשו בעבר." 
 



"השירה לא נעלמה, היא חוזרת"
 
אתה מעורב גם בסרטים שלא אתה מביים? איזה ישורון, למשל, יש לך בלב היום, לעומת ישורון שהיה לך לפני הסרט?

"מעורבות של כל יום. ישורון של תחילת המסע היה דמות יותר פראית ומיתולוגית עבורי. הדברים האלה נעלמו במהלך ההיכרות איתו. זה לא השתנה, אלא זו מטמורפוזה מוחלטת. זה שתי דמויות. אבל בסדר, אני חי עם זה בסדר. זה כבר 14 סרטים, אז אני רגיל להשתנות הזו.
"בשנות ה-80 'העיר' באמת פירק את כל הכותבים האלה, ואני חושב שצריך לפרק אותם ולבנות אותם מחדש - לא בצורה של פורצלן, אלא כאנשים מורכבים, שהאתגרים הנפשיים שלהם הם גם אתגרים שאנחנו יכולים להכיר. לאה גולדברג היא דוגמה טובה. כל דור מוצא בה את הערכים של עצמו, כל פעם מחדש. היא ממש דמות שמוליכים עליה תמיד את העניינים של התקופה. היום היא נחשבת לאישה עצמאית שחיה לבד בברלין ועשתה לבד את הקריירה שלה. כל דור מוצא בה ערכים אחרים שממשיכים את הכוכבות שלה."

ברגע שיצטרכו אותם הם יהיו. אתה באמת חושב שעידן המשוררים הגדולים נגמר?

"הוא נגמר, אבל הוא מתחיל לחזור. יש את המטוטלת הזו, והיא תחזור. תראי את הלהט שבו מתעסקים בסופי השבוע בעיתונות במלחמות של שירה ותרבות, כמו התנועה של ערס פואטיקה, נגיד. אני חושב שזה לובש צורות אחרות, אבל, בטריטוריות של השירה, באמני המילים האלה ובתפקידים האלה בתרבות. יש אנרגיות חדשות שבאות ומציפות מדי פעם."

ויש ספוקן וורד. הצורה הכי רלוונטית היום, לדעתי. הלבוש הכי חדש שמחזיר את השירה למקום המקורי שלה, הפועם

"ושם, לבושתי, אני ממש לא צורך מספיק ולא מכיר מספיק, אז אני לוקח לי לקח מהשיחה הזאת ללכת ולעשות שם ריפרש. עושה רושם שיש את זה, שזה קורה. תוסס שם. ברחבי הסדרה אני מתעסק גם בשירה, אבל גם בפרוזה, בעברית, בשפות האחרות שנכתבות פה, המרחב הוא יותר גדול. שירה זה הברבור, ויש את הספרות, שזה הברווז, לא יודע מה שאר החיות אבל יש כמה יצורים שמסתובבים שם.

"זה מרחב גדול. עשינו בעונה החדשה שני סרטים על שבזי ועל ר' דוד בוזגלו, שזה בכלל פיוט, זו שירה עברית דתית, וזה משהו אחר לגמרי, אבל גם מאוד דומה מצד שני. כל זה קיים בתוך המרחב של הכותבים, שהוא באמת בלתי נדלה. עוד איזה מאה סרטים ונעצור."