פרודקשן מטורף
 
"כשעשיתי את 'עלובי החיים'", מספרת חנה לסלאו, "ישבנו בחדר אחד בהבימה, אני ומיי פיינגולד, שהחליפה את מירי מסיקה בתפקיד אפונין. ולמיי יש ילדה בת חמש או שש, מאוד מוכשרת, ומיי סיפרה לי שהילדה רצתה לראות את 'סינדרלה' ב-VOD. אני שיחקתי את האמא החורגת בסינדרלה, ומיי אמרה שהיא לא מסכימה שהילדה תראה את זה, כי היו שם לפעמים מילים שלא התאימו בעיניה לילדים. כשהילדה שאלה למה, מיי ענתה לה, 'כי זו הצגה זולה'. אז הילדה אמרה: 'זה לא יכול להיות זול. חנה לסלאו משחקת שם!', שזו המחמאה הכי גדולה שקיבלתי בחיים שלי."

אז בחנוכה הקרוב תוכלו להתענג על לסלאו בתפקיד המכשפה בגרסת המחזמר החדשה של "עמי ותמי", הסיפור הידוע מאת האחים גרים, בבימויו של עומר זימרי. מיכל הקטנה וטל מוסרי יככבו לצדה של המכשפה הרעה הטובה מכולן, חנה לסלאו, בעלת האנרגיה המתפרצת בעוצמה שחורכת את הטלפון ומגיעה עד אליי לסלון דרך הסלולרי.

חנה לסלאו ומיכל הקטנה, צילום: אלעד גוטמן




"מיכל היא כוכבת ילדים ענקית היום", ממשיכה לסלאו, "וטל מוסרי הוא פיטר פן, ילד נצחי שמגדל פה דור של ילדים, אבל ההורים הם אלה שקונים את הכרטיסים. אז כשלוקחים אותי לקאסט כנראה שגם זה שיקול, כי כשרואים שאני משחקת בהפקה, זה סוג של ערובה לאיכות מסוימת. כי אני לא עשיתי 'דרעק מיט פפר'. אני לא אעשה דבר לא טוב. אני עומדת מאחורי כל דבר שאני עושה, מהצגת ילדים ועד חלטורה שאני עושה, חשוב לי שזה יהיה מצוין, שתהיה תמורה לאגרה. זה שם שאתה בונה כל כך הרבה שנים, ואתה רוצה לשמור עליו.

"מי שמפיק את ההצגה זה מאור מיימון, שהפיק את 'היירספריי' ואת 'אנני', וזה פרודקשן מטרף. בית מרהיב של ממתקים, ותלבושות של אלה קולסניק, בגדים משוגעים ממש, וגם ריקודים משגעים - עומר, הבמאי, התחיל ככוריאוגרף - ויש הרבה מאוד הומור בחלק הראשון. המכשפה בחלק השני, אז החלק הראשון לא מפחיד, ומי שמפחד ילך הביתה בחלק השני...", היא צוחקת. 
 


מימין: טל מוסרי, חנה לסלאו ומיכל הקטנה, צילום: אלעד גוטמן


"מכשפה אמורה להפחיד"

כשהקטנה שלי הייתה בגיל שבו מקריאים לה ספרים, הקראנו לה, כמובן, גם את "עמי ותמי" בסדרת הספרים שכל הילדים מכירים. תוך כדי הקראה מצאנו את עצמנו, אמא שלי ואני, נחרדות ביחד עם הקטנה מול הציור בו מנסה המכשפה להכניס את תמי בכוח לתנור, ואז שמעתי את אמא שלי, במצוקתה כי רבה, מסבירה לקטנטנה במאור פנים שהמכשפה הטובה מנסה להזיז את תמי מהתנור, כי היא קרובה מדי אל האש. "היא רק שומרת על תמי!", הסבירה לבתי. "אז למה עמי בתוך כלוב?!", דרשה הקטנה במפגיע לדעת. "אה, זה פשוט", המשיכה אמי בתיאוריה החיובית, "עמי אוכל יותר מדי ממתקים, והמכשפה דואגת שהשיניים שלו ייהרסו. היא חייבת למצוא דרך להרחיק אותו מהממתקים." וכך הפכה גרסת הסבתא לגרסה המשפחתית הרשמית של הסיפור, עד שפעוטות הבית למדו לקרוא.

"אלה סיפורים מאוד מפחידים", מסכימה איתי לסלאו, "האחים גרים הם הרי גרמנים, והאמת היא, שבכל האגדות הגרמניות בזמנו, מקס ומוריץ, למשל, העולם היה נורא מפחיד. הקתולים בכלל. אצל הקתולים תמיד הענישו עונשים נוראיים וגיהינומיים וזה, אז זה קשור גם לכתיבה, אבל נשאר המוטיב של ילדים שלא מקשיבים להורים והולכים לצד האפל. אתה יכול לתת לזה כל מיני השלכות.

"אבל אנחנו קצת מרככים. כיוון שזה לקטנטנים כבר קיבלתי הערות שהמכשפה תהיה פחות מפחידה, אבל אני אומרת, זה תפקידה של המכשפה, להפחיד!", היא צוחקת. "ופחד זה חלק מהרגשות שאנחנו אוהבים להרגיש. אתה אוהב לפחד. כשאתה יותר גדול, אתה רואה סרטי אימה. זה כיף להוציא את הרגש של הפחד. להצגה יש שלושה במאים: התסריט, הבמאי והקהל. אז אתה פוגש את הקהל, ואם אני אראה שהם מפחדים... והיא גם מפחידה מצחיקה, אני לא מוותרת אף פעם על ההומור, אבל די מפחידה. היא לא נראית, אגב. היא נראית יפה וטובה..."

שזה הכי מפחיד, כשלא רואים שהיא מפחידה

"בדיוק! זה שהיא יפה, ולא נראית רעה, אבל המפלצת יוצאת לה כל פעם, בורחת לה החוצה", היא מספרת, "'סליחה, אדוני, אני יכולה לקבל בבקשה ארוחת ילדים עם קולה וצעצוע ותגדיל לי את זה בשקל תשעים?', היא מתענגת על הדמות. "היא מצחיקה! 'אני אשים אותה בתנור עם בטטה...' . בטטה זה מילה שנורא מצחיקה ילדים", מתגלגלת לסלאו מצחוק. "'ואני אעשה מזה סכינה' (חמין מרוקאי – ט.ג.), "הרי יש גם את ההורים, צריך להתחשב גם בהורים... אלה דמויות רעות שאתה אוהב לשנוא אותן."
 
"כיף לשחק את הרעה"
 
כשאת מדברת, שומעים את ההתענגות שלך על הדמות של הרעה

"אני נורא נהנית לעשות את זה, כי זה כיף. זה כיף לשחק את הרע. לשחק את הטוב זה לא מעניין. שואלים אותי, למה את משחקת תמיד את הרעות? אני אומרת, אני נורא טובה בלהיות רעה, אני טובה בזה! אם ראית את נעמי שחר, בזמנו (תפקידה של לסלאו ב"השיר שלנו"), או את ניצה אגסי שאני עושה ב'נבסו', היא אישה נוראית! נוראית! תראי, הרעים לא יודעים שהם רעים. אתה לא משחק תוצאה. כשאני ניגשת לדמות רעה אני לא משחקת רעה, אני לא משחקת תוצאה. יש לה את החשיבה שלה, לדמות."

ההיגיון הפנימי

"ההיגיון הפנימי, הסיבות. ניצה מ'נבסו' מתכוונת, מבחינתה, לטוב, אבל הכוונות הטובות שלה מובילות את בעלה לגיהנום. אתה לא יכול לשחק תוצאה של רע. רע זה תוצאה של המצב, ואני נמצאת במצב וניגשת לזה בדיוק כמו שאני ניגשת לכל מצב."

כלומר את לא משחקת אחרת כשאת בהצגה לילדים

"אני ניגשת להצגת ילדים באותה רצינות כמו שאני ניגשת לבנות דמות של בוגרים. בדיוק כמו שאני בונה את הדמות ב'עלובי החיים' או ב'אמא מאוהבת'. ב'עמי ותמי' אני המכשפה, אז יש המון בשר, יש איפה לנעוץ את השיניים. אני לא עובדת שונה. אני לא מתיילדת. אני בונה לגמרי דמות. אני לאט לאט יוצרת יחסים עם הדמות, יש תהליך. אנחנו עובדים על זה כבר שלושה שבועות, ולאט לאט אתה לומד להכיר את הדמות, את היציבה שלה, צחוקים מסוימים, חשיבה.

"אבל אני מתאהבת בדמות. אתה חייב לאהוב אותה כדי לעשות אותה, ואני מתחילה להבין את צורת ההליכה שלה. אחר כך מגיע בגד, אז זה נתון, והבגד צריך לשרת אותך ולא להפך, אז ביקשתי, למשל, שיעשו לי את הגלימה מבד יותר רך, יותר גמיש. נעליים אני תמיד מביאה מהבית, נעל שמתאימה לדמות אבל מאוד נוחה לי, כי חשוב שיהיה לך נוח." 
 


חנה לסלאו, צילום: אלעד גוטמן


דינמו של אישה אחת
 
בעצם, לא למדת משחק מעולם באופן רשמי?

"מעולם לא. אבל אני כבר 45 שנים במקצוע. כשהייתי בקאמרי, בשנת 77', וכבר עשיתי כמה הצגות, חנן שניר ושמואל בונים, ז"ל, יעצו לי לא ללכת ללמוד. חנן אמר, יש לך אינסטינקטים טבעיים וטובים, ובבתי ספר למשחק הנטייה היא להרוס הכל ולבנות מחדש, ופה זה פשוט יהרוס המון דברים. 'פשוט תפקחי עיניים ואוזניים, תעשי פיתוח קול', הוא אמר לי, ואני עדיין עושה את זה, ומתחזקת את הקול עם רחל הוכמן, המורה שלי.

"אנשים שוכחים מה אתה עושה כשאתה עושה כל כך הרבה דברים אבל אני משחקת גם במחזות זמר, אני שרה גם, וכמובן, פקחתי עיניים ואוזניים. ואז עוד לא היה את גוגל. היום אתה פותח הכל בגוגל. עשיתי את 'בית ברנרדה אלבה' של לורקה, אתה צריך לורקה, פותח גוגל וקורא. והיום גם יש לך פרשנויות לכל הדברים. העולם נעשה יותר קל.

"אבל עדיין, אם היית סקרן – וזה מה שמניע אותי, במקצוע ובחיים – אני עדיין סקרנית מאוד, וניגשת לכל תפקיד עם הרבה מאוד התלהבות. עומר, הבמאי, אומר לי, 'לסלאו, תני פחות, תני חצי כוח'. אבל אני לא יודעת לתת חצי כוח, במיוחד כשאני מחפשת את התפקיד. אני חייבת לעשות את זה מלא כדי למצוא אותה. וזה לא מלאכותי. אני באמת אוהבת את מה שאני עושה. ביום שאני אפסיק להתלהב אני אעזוב את המקצוע."

ואת שמחה על ההחלטה לא ללמוד או שיש חסרים מסוימים?

"חסר? חורים בהשכלה. השחקן טל קלאי, שהוא חבר קרוב ושכן, הנין של תלמה ילין שלמד גם בתלמה וגם ביורם לוינשטיין, וכשאנחנו משוחחים, יש לו ידע תיאורטי שאין לי, על שקספיר, על תולדות התיאטרון. אבל בינתיים, סו פאר, סו גוד. אני רואה הרבה תיאטרון והרבה קולנוע, כמעט כל יום. אני מתה על קולנוע. גם הסדרות של HBO ברמה מאוד גבוהה. אני קוף. אני לומדת הרבה מהסתכלות - מסרטים, מסדרות, וגם קיבלתי כנראה איזו שהיא מתת מלמעלה. אז אתה הולך ומפתח את זה."

ומה עם ללמד, או לביים?

"בזמנו, גרי (גרי בילו, "בית צבי" – ט.ג.), כשהיה חי, צלצל וביקש שאבוא ללמד, ואמרתי לו, גרי, קטונתי, מי שם אותי? והוא ענה, 'תראי, כל שיעור שלך יהיה הרבה יותר מרתק, הרבה יותר מעניין והרבה יותר משעשע משיעור של מורה שיודע הכל'", היא מחקה את גרי במבטא כבד. "אז לימדתי שניים שלושה שיעורים ב'בית צבי', ודעי לך שזה לא פשוט! זה הופעה! אתה צריך להכין את עצמך, לדעת את החומר, להכין עוגנים, גם זה סוג של מופע.

"אז אמרתי, לא תודה, וכרגע גם אין לי זמן כי אני כל הזמן עסוקה, אבל עם השנים אני בהחלט אשמח לכוון, בעיקר בקומדיה. למרות שקשה מאוד ללמד טיימינג. אבל אפשר לכוון. כשאני עובדת עם אנשים צעירים אני מרשה לעצמי לכוון. לא להעיר, אבל לכוון. אבל במידה, כי יש במאי, וגם אני מקשיבה לבמאי. צריך את העין השלישית הנוספת שתדע לראות ולכוון." 
 


מימין: טל מוסרי, מיכל הקטנה וחנה לסלאו , צילום: אלעד גוטמן



"אני מאמינה בכוחות צעירים"
 
את עובדת פה עם חבר'ה צעירים על הבימוי והיצירה

"תמיד עבדתי עם אנשים צעירים. לא הרבה יודעים שאת הצגת היחיד הראשונה שלי ביים יוסי בנאי, את השנייה פולי מהגשש, בשלישית כבר לקחתי בחור צעיר בשם עמי דיין, ולהצגת היחיד הרביעית לקחתי את שי בן עטר, שהיה אז בן 23. אחרי כאלה במאים גדולים לקחתי במאי שראיתי הצגה שלו ונדהמתי מהכישרון שלו. היום הוא מביים אותי ב'נבסו', הוא כותב ומביים את 'חברות', הוא מאוד מצליח. אז אני מאמינה בלעבוד עם צעירים.

"דפנה זילברג ביימה את 'אמא מאוהבת' שאני משחקת עכשיו, והיא הנכדה של יואל זילברג, שהיה הבמאי הראשון שלי כשיצאתי מהלהקה הצבאית. נכדתו, תארי לך! מוכשרת מאוד. עבדתי איתה בתיאטרון ביידיש, עשינו את 'אדיפוס שמדיפוס', ולקחתי אותה לביים הצגה. אני מאוד מאמינה בכוחות צעירים."

לא מעט שחקנים ממשיכים הלאה גם לבימוי. גם אצלך זה על הפרק?

"זה יבוא, אבל אין לי זמן. אני בת 65 וחצי, אבל אני מאמינה שאולי ב-70 כן. לא יודעת. למרות שתראי את ליא קניג, בת 89, בועטת, נושכת ומשחקת. ראיתי אותה ב'משהו טוב' בהבימה, ואמרתי, 'היא מחזיקה את ההצגה', ואז מישהו אמר לי דבר נפלא, הוא אמר, 'כן, אבל ההצגה גם מחזיקה אותה'. אז אני גם אביים בשלב מסוים, אבל עוד יש לי מה לשחק. אפשר לעשות את שני הדברים ביחד, אבל אני טוטלית. אני אסיים את חנוכה, בעזרת השם בלי נדר זה רק ארבע הצגות ביום הפעם... ואז אני חוזרת ל'אמא מאוהבת' שמשחק 15 הצגות בחודש, ויש לי גם נכד! הוא בחו"ל, ואני צריכה לנסוע אליו מדי פעם, ובסוף חנוכה הוא יבוא ונחגוג לו שנה - זה הבן של רומי אבולעפיה ושל הבן שלי, בן." 
 



מימין: חנה לסלאו, מתניה שוורץ, מיכל הקטנה וטל מוסרי, צילום: אלעד גוטמן


"זה לא מקצוע, זו אהבה"
 
אצלנו בבית "עמי ותמי" היה סיפור בהסתייגות. לך הקריאו אותו ההורים כמו שהוא?

"ההורים לא הקריאו. קראתי. הייתי ילדה מאוד נבונה ואינטליגנטית, אני דוברת חמש שפות, אגב, ואני אוטודידקט, יש לי כישרון פונטי יוצא מן הכלל. ההורים היו ניצולי שואה שדיברו עברית אבל לא מזהרת, אז אנחנו קראנו בעצמנו. הייתי מנויה לספריה וגמעתי ספרים. גומרת שיעורים ורצה מהר להחליף ספר. ברגע שאתה קורא ספרים אתה משייט בעולם. כבר לא הרגשתי שאני פרובינציאלית, או שאני מיפו. זה האוצר הכי גדול, שאתה יכול לקרוא ולשייט בעולם. והיינו קוראים אז הרבה יותר, בהחלט."

גם אז, כילדה, ידעת שתהיי שחקנית? זה מה שרצית להיות כשתהיי גדולה?

"ידעתי בפנים, אבל לא נתנו לי תמיכה, ולא האמינו. אבא שלי אמר, 'תעשי את הבגרות ואחרי זה נראה'. את הבגרות לא עשיתי עד היום... כי הם עשו לי דווקא. רציתי ללכת ל'רננים' - אז לא היה 'תלמה ילין' - והם לא נתנו לי. בשטייטל שחקנים היו מופיעים בשמחות, בחתונות, בר מצוות, היו רעבים כל היום ואוכלים בשמחה, והכסף היה מעשר שנותנים להם כמו למוהל. אז לאבא שלי זה לא נראה מקצוע, וזה נכון. זה לא מקצוע, זו אהבה."

ההורים שלך כעסו כשהם הבינו שזה מה שאת הולכת להיות?

"הם לא כעסו, כי הייתי ילדה עצמאית שעושה כרצונה. היה להם קשה ללכת נגדי. נלחמתי על כל צעד ושעל, וזכיתי, אבל זה לא בדיוק הרשים אותם. 'זה טוב, מה שאת עושה שם?', 'כן', 'יופי, אז תעבירי את המלח'. זה לא היה עניין. גם כשהתפרסמתי. אבא שלי, שהיה חולה ב- ALS,  התחיל להעריך את זה רק כשדוקטור וכטל אמר, 'הבת שלך זו חנה לסלאו?! אוי, היא שחקנית...'. רק אז קיבלתי את הכבוד, כשדוקטור וכטל אמר... אבל תשמעי, זה לא היה דור של 'כוכב נולד'. זה לא נחשב אז מקצוע. בינינו, יש בזה משהו. זה לא מקצוע נורמטיבי, מסודר, אבל זו אהבה גדולה. ויש מחיר לאהבה."

מה המחיר?

"לא הצלחתי לסדר את המשפחה שלי, את הנישואים שלי, את האהבה, שזה היה ערך עליון בשבילי. אצל אשה מאוד מצליחה וקרייריסטית זה קצת בעייתי, עדיין. יש מחיר. גם קשה להכיל אותי."

ואם לא היית שחקנית?

"אולי הייתי גננת. רציתי להיות גננת או אחות. אני טובה. אני אמנם משחקת רעות, אבל אני נורא טובה, ואני אוהבת לעזור."
 
מחזה: מיכל קליין, מוזיקה: גיא הדרי, בימוי וכוריאוגרפיה: עומר זימרי, עיבודים והפקה מוזיקלית: אביב קורן, תפאורה: בתיה סגל, תלבושות: אלה קולסניק, תאורה: קרן גרנק. 

המחזמר עמי ותמי, צילום: עמי ותמי


המחזמר "עמי ותמי" יתקיים במהלך חנוכה, בין התאריכים 22-2 בדצמבר 2018 בתל אביב, באר שבע, קריית מוצקין, הרצליה, מודיעין, יבנה, אשדוד, קיבוץ יגור, אור עקיבא, כרמיאל, נתניה, קיבוץ גבעת ברנר. להזמנת כרטיסים: 8780*

לרכישת כרטיסים