נספחת הספרות של המכון הצרפתי ומייסדת פסטיבל "ספרים על הבמה", מביאה את הקומדי פרנסז לישראל ומאמינה בכוחן של המילים לשנות
בראשית היה רעיון. על פניו מוזר: להוציא את מעשה הקריאה מתוך החדר האינטימי ולהביא אותו אל הבמה. שם, תחת אור הזרקורים, ייחשף ויחשוף. למעשה יותר מזה – לאפשר למילים בשפה אחת, לנדוד אל מחוזות מילותיה של שפה אחרת. אבל רעיון, כמו מחשבה, זקוק למישהו שיוליך אותו דרך, יממש את הפוטנציאל הטמון בו כמו פסל שמסתתר בתוך האבן, מחכה למפסלת שתיצור מתוכו צורות חדשות.
בשנת 2011 הצליחה רוזלין דרעי, הנספחת לענייני ספרים וספרות בשגרירות צרפת, לממש רעיון שניקר בה מזה זמן. אם ספר הוא קול, חשבה, למה לא לתת למילים קול? לא צורה או לבוש, שישנו את המילים, אלא קול שיפתח נתיב חדש לקריאה בטקסט קנוני, יהדהד, ייצר קשב ליפי השפה הכתובה, ייקח אותה לטיול במחוזות חדשים.
המילים מדברות את עצמן
ערבי קריאה ומפגשים ספרותיים יש למכביר. באירועים שכאלה, מספקים סופרים או שחקנים טעימות מתוך יצירות חדשות או ישנות. גם שירה ומחזאות זוכים לערבי קריאה משלהם. אז במה שונה פסטיבל "ספרים על הבמה"? אולי בניסיון לשקע בנוף תרבות אחד, נופי תרבות אחרים. אולי ברצון להפוך פניני שפה אחת לשגרירים של רצון טוב בשפה אחרת. אולי הז'אנר, כלומר קריאת פרוזה בקול רם ללא הסברים או ראיונות נלווים או מלווים ובאופן שמאפשר למילים לדבר את עצמן.
"ברגע שאתה מקיים את הקריאה על במת התיאטרון ונותן את הטקסט בידי שחקן, הכתוב הופך למופע", אומרת דרעי בראיון לקראת פתיחת הפסטיבל, שנערך זו השנה השישית. "זה נכון שיש ערבי קריאה שונים שנערכים בישראל אבל, בפרוזה ממעטים לגעת. זה תמיד מלווה בראיונות עם סופרים או רבי שיח סביב נושא. פה הדגש על שפה ומילים כתובות שנאמרות בקול רם. כל הטקסטים מתורגמים ומופיעים עם כתוביות בעברית ובצרפתית מתוך רצון להשתקע בנוף התרבותי בישראל. אנחנו פונים לקהל הישראלי במובן הרחב של המילה, כלומר לישראלים שאוהבים לקרוא, לפרנקופילים ולדוברי צרפתית ויש כאלה לא מעט בישראל".
אם בשנתו הראשונה של הפסטיבל הורכב הקהל בעיקר מעולים חדשים ומדוברי צרפתית, עם השנים הולכת וגדלה גם נוכחותם של ישראלים שאינם דוברי צרפתית. "משמעות הדבר, כמו שאני מבינה אותה, זה שיש רעב לדבר, שהחיבור בין שחקן טוב וטקסט מצוין מאפשר לאנשים להגיע למקומות אחרים בנפש. ספרות וקריאה, בשבילי, זה זמן מתנה, כמו כניסה לקפסולת זמן שבה הזמן עוצר מלכת. בארץ הזו, אנחנו זקוקים לזה כל כך. אנחנו צריכים פסק זמן שיאפשר לנו להיות קשובים יותר".
רוזלין דרעי, צילום: Nellu Cohn
"יש לי אחריות כלפי ישראל"
דרעי עלתה לישראל בשנת 1975, חזרה לצרפת ארבע שנים לאחר מכן לטובת לימודי ספרות עם התמחות ביצירתו של מרסל פרוסט ושבה ארצה, בשנת 1985, הפעם כאשה נשואה. היא התחילה את דרכה בישראל כמורה במכון הצרפתי וכמה שנים לאחר מכן נסללה האפשרות שנתפרה למידותיה, לתפקיד שעניינו עידוד הספרות הצרפתית בארץ. בישראל נולדו שני ילדיה ופה הם גדלים. "אני שייכת לכאן ומרגישה ישראלית לכל דבר", היא אומרת כשאנחנו לכאורה סוטות מן הנושא ומדברות אקטואליה.
כשעזה והדרום בוערים וכותרות העיתונים צועקות על קריסת הממשל, קצת מוזר לדבר על ספרים ואולי דווקא בזה העניין. יש משהו מרגש בעמוד השדרה החזק כל כך של התרבות הצרפתית שכמו אומר: תרבות שוות ערך לכל יתר האספקטים של החיים ואין לנו כל כוונה להתנצל על קיומנו. כלומר, ביטחון זה חשוב, אבל ספרים לא פחות. במקום שבו הולך ואוזל הכוח להילחם או להתעקש על הצבת התרבות במיקום משמעותי בהיררכיה, זה מעורר קנאה.
"זה נכון וזו עוד סיבה שמניעה אותי כאדם, כאשה שחיה בישראל, כאזרחית של מדינת ישראל שבחרה להיות פה, כמי שבאה מהתרבות הצרפתית שמעמידה את הספרות במרכז. בהתחלה כשהעליתי את הרעיון התגובות היו מייאשות. אמרו לי: 'זה טוב לצרפת אבל לא לישראל. את לא מכירה את הישראלים'. אבל האמנתי ברעיון והחלטתי לא לוותר גם בגלל שזו התשוקה שלי, זו אני וזה מה שאני רוצה לעשות, אבל גם כיוון שאני יודעת מה משמעות הדבר ומה השפעתו קדימה. המדינה הזו, שבה הילדים שלי חיים, חשובה לי ואני מאמינה ביותר ממאה אחוז שלתרבות ולספרות יש ערך, שהן מאפשרות לנו להכיר אחד את השני ולהיות אנשים טובים יותר.
בכל תקופה לאורך ההיסטוריה אנשים אמרו: 'הכל נגמר. זה הסוף'. הספידו את הרומן, הספידו את השירה. ובכל זאת הם כאן כי תמיד יהיו אנשים שממשיכים בדרך. גם הפסטיבל הזה, שלא רבים האמינו בו בהתחלה, כולל מו"לים ועורכים ואפילו סופרים, הולך וחודר ומשפיע. בחרתי לגור פה ויש לי אחריות כלפי המקום הזה. זו הסיבה שאני עושה מה שאני עושה".
קלוד מתייה, תמונה באדיבות המכון הצרפתי
לא רק לפרנקופילים
כשהתחלת את הפרויקט מה עמד נגד עינייך?
"העבודה שלי זה לעודד היכרות עם ספרות צרפתית בישראל. זה הבסיס, אבל מהר מאוד הבנתי שבלי דיאלוג עם התרבות שבה אני מצויה, שום דבר לא יקרה. אני חושבת שנקודת המוצא היתה הרצון לומר שספר זו עבודה משותפת בין סופרים, עורכים, מתרגמים, מו"לים וקוראים והייתי מוסיפה ואומרת גם חנויות ספרים. אני שמה דגש מיוחד על מקומם של המתרגמים, שהם למעשה המרכז של כל המפעל הזה. הדיאלוג הבין תרבותי הזה לא יכול להתקיים בלי מתרגמים ותרגום מאפשר לנו להכיר ולבין יותר טוב אחד את השני".
דרעי, שהיתה מבין יוזמי חוק הספרים, אשר מת ונקבר השנה בסיועה של שרת התרבות מירי רגב, קצת אחרי שרוקנה אותו זו מתוכן, נעצרת כדי לחדד נקודה בנוגע לשדה התרגום בישראל. "לא באמת מכירים בארץ בעבודת המתרגם. התנאים בהם עובדים פה מתרגמים נוראיים", היא אומרת ומדגישה: "התשלום למתרגמים מזערי, לשון המעטה, אבל זו בעיה גלובלית. מה שמטריד בעיניי, אלו הזכויות על התרגום שאמורות להיות מעוגנות בחוק. בדיוק כמו שסופר מקבל אחוזים ממהדורות חדשות של ספריו, כך אמור להיות גם בנוגע למתרגמים. בישראל זה לא קיים. למעשה, היום בישראל אין חוק שמאגד באופן כללי את היחסים של המתרגם עם המו"ל על אף שבעיניי עבודת המתרגם חשובה מאין כמוה. אפשר להגדיר אותה כעשייה דיפלומטית".
חוזרים לפסטיבל. השנה יגיעו לישראל לראשונה במסגרת הפסטיבל שלושה משחקני הקומדי פרנסז, מוסד התיאטרון הוותיק בעולם, שהוקם בשנת 1680 ומזוהה כבית להקת התיאטרון של מולייר. זהו התיאטרון הלאומי היחיד שמחזיק, מאז היווסדו ועד היום, להקת שחקנים קבועה. שמו נקשר לאורך כל ההיסטוריה בשמותיהם של גדולי הכותבים והשחקנים הצרפתיים, תו תקן יוקרתי, האליטה של האליטה. את הקומדי פרנסז ייצגו השנה שלושה מאבירי מסדר האמנויות: השחקן, התסריטאי ובמאי הקולנוע גיום גליאן, שמוכר לקהל הישראלי, בין היתר, מהסרטים "איב סן לורן", "מריון", "אני עצמי ואמא"; קלוד מתיה, שחקנית, דרמטורגית ובמאית תיאטרון; ואריק ז'בונז, שחקן ובמאי תיאטרון ואופרה.
"לא כל שחקן תיאטרון מסוגל לדבר טקסט ספרותי. זה דורש כשרון ויכולות מאוד ספציפיות", אומרת דרעי. "שחקני הקומדי פרנסז מתמחים בקריאת טקסטים וזו חוויה יוצאת דופן לשמוע אותם. מדובר באמת בשחקני תיאטרון גדולים. גיום גליאן, למשל, יקרא מתוך 'בעקבות הזמן האבוד' של מרסל פרוסט. זה מדהים לראות איך השחקן הזה עומד על הבמה לבדו וכל גיבורי הספר כאילו עומדים לידו. יש משהו בקריאה שנותן חיים נוספים לטקסט. גם כשאתה מכיר את הטקסט, פתאום זה מעורר חשק לחזור לספר ולקרוא בו שוב. זה פותח חלון אל הספר".
גיום גליאן, תמונה באדיבות המכון הצרפתי
מי קהל היעד של הפסטיבל?
"יש את הקהל הטבעי של ישראלים דוברי צרפתית וצרפתים שחיים פה ואוהבים ספרות. הם מכירים התכנים ויודעים בדיוק למה הם באים. מה שקשה יותר זה לקרב קהלים שאולי מפחדים קצת מספרות, כמו מאמנות פלסטית או מחול. זה עניין של הרגל, כמו שפה, ככל שאתה נחשף יותר כך העולם הזה נפתח בפניך. העבודה שלנו היא לגשר, לעשות את הדרך קלה יותר. זה לא פסטיבל אליטיסטי. אם הוא נתפש ככזה, מבחינתי זהו כשלון. זו חגיגה של ספרות. מסיבה ספרותית".
אחד האירועים המרכזיים בפסטיבל השנה, ערב משוררים שכותרתו "פספורט פואטי", נוגע במקום, שפה וזהות. האירוע, בהשתתפות משוררים ישראלים, ערבים וצרפתים, מתקיים כשיתוף פעולה עם פסטיבל "שער" של הליקון וייערך בתיאטרון היהודי-ערבי ביפו. האירוע, שיכלול קריאות טקסטים ומפגשים עם פילוסופים ויוצרים מתחומים שונים, מבקש לפרק ולחבר מרכיבי זהות שונים ולדבר על הזדהות ובידול.
ז'אן באטיסט אנדריאה, צילום: Vinciane-Lebrun-Verguethen
השירה כמפתח לדו-קיום
זו תקופה לא פשוטה לתיאטרון יפו (המרכז לתיאטרון ערבי-עברי), עם גזרות תקציביות הקשורות באופן ישיר לתכנים שאינם מיישרים קו עם הממשל הנוכחי בישראל. יש אמירה בשיתוף הפעולה הזה שנערך תחת מטריית הפסטיבל?
"תיאטרון יפו לא היה הבחירה שלי אלא של מארגני פסטיבל שער בהליקון שהם הפרטנר שלי, אבל זה לא מקרי. השנה מתקיימת עונת תרבות משולבת עם מאות אירועים בישראל ובצרפת במקביל. היה לי ברור שבמהדורה הנוכחית של 'ספרים על במה' חייבים לתת מקום גם לשירה על אף שהפסטיבל עוסק בפרוזה. מכיוון שמטרת הפסטיבל דיאלוג ובניית דו שיח, טבעי שיהיה בתוכו מקום לאוכלוסייה דוברת ערבית, שהיא 25 אחוז מכלל האוכלוסייה בישראל. יש לנו בישראל ובצרפת הרבה מאוד משוררים וסופרים דוברי ערבית ולהחריג אותם זו פשוט טיפשות. זה פסטיבל שמדבר על שפה וכתיבה, היצירה היא מה שחשוב והשירים שייקראו במסגרת זו תורגמו לשלוש השפות ויופיעו בהמשך בשלוש השפות בכתב עת מאוד יוקרתי בצרפת. אני מאוד מקווה שיהיה לזה המשך, כלומר שמדובר בדיאלוג המשכי בין כל המשוררים המשתתפים. זה לא היה פשוט להתעקש על זה. העונה המשולבת היא שיתוף פעולה בין משרדי החוץ של ישראל וצרפת. וכן, יש כאלה ששירה ערבית מפריעה להם. הסברתי את עמדתי בנוגע לשירה, ליצירה, למילים".
טוב את יודעת, מילים זה עסק מסוכן ועל שירה היו שישבו פה בכלא
"מה שמוביל אותי בבחירה היא קודם כל האותנטיות של הטקסט. אני לא מחפשת פמפלטים פובליציסטיים. לא מעניין אותי פרובוקציה שמטרתה המרכזית לעורר ארגומנטציה. כשאני אומרת 'אותנטיות' אני מדברת על כתיבה יצירתית אמיתית שבה הסופר או המשורר נותן מעצמו. במובן זה, הבחירות שלי מאוד זהירות. חיים גורי כתב שמה שאנחנו צריכים כדי להגיע לשלום זה לקרוא ולהכיר את יצירותיהם של המשוררים הערבים ושהם יקראו את היצירות של המשוררים שלנו. כשזה אמיתי, זה עובד. תקראי את כל היצירה של דרוויש. דרך השירים את יכולה להבין לגמרי את העם".
אריק ז'נובז, צילום: Stephane-Lavoue
אני חייבת לשאול כי זה מתבקש, היית מבין יוזמי חוק הספרים בשנת 2013. בשבוע הספר האחרון מירי רגב תקעה את המסמרים האחרונים בארון הקבורה של החוק שנועד להגן על הספרות והסופרים. מה משמעות הדבר בעינייך? ואיפה זה שם את ישראל באופן יחסי לעולם? זה נעלם ואף אחד לא מדבר על זה וזהו
"נכון. אני חושבת שזה משקף איזושהי עייפות או אדישות. זה כמו מה שקורה עכשיו עם חוק הנאמנות שזו פצצת אטום כל כך מסוכנת שמאיימת על החיים החופשיים פה. האם הרגשת שיש לזה תגובה הולמת? האם שמעת תגובות מהותיות? אני לא. כשרגב התחילה לדבר על ביטול החוק, דברתי עם כל מיני אנשים בתחום והרגשתי שאין פרטנר ישראלי שנרתם כדי להילחם על זה. דיברו המון אבל לא היו חיילים בשטח. זה מייאש ואפשר לראות את זה בהרבה תחומים. יש משהו מאוד פרדוקסלי בישראל ששונה לגמרי מהתרבות הצרפתית. מצד אחד יש כל כך הרבה יצירה אינדיבידואלית בשדה התרבות הישראלי ומצד שני, אלה שהיו צריכים להילחם לא יוצאים למלחמה, מוותרים מראש. זה לא ייאמן. שמונה שנים עבדנו על החוק. שמונה שנים. בסוף הבנתי שאין לי דרך להילחם בזה. אז אמרתי: אוקיי, נחזור לבסיס שזה עבודה קרובה למו"לים, למתרגמים ולסופרים. זה עולם שמאפשר לי להיפגש עם אנשים מבריקים ומקסימים שמבינים מה התרבות ומה חשיבותה".
פסטיבל ספרים על הבמה ה-6, המתקיים במסגרת עונת ישראל-צרפת 2018, ייערך בתאריכים 26-23 בנובמבר 2018 בתיאטרון יפו ובתיאטרון הקאמרי, תל אביב. מחירי כרטיס: 90-40 ₪ (מחירים מיוחדים לידידי המכון הצרפתי בקוד 2343). רכישת כרטיסים 9066*,03-6060900, להזמנת כרטיסים בתיאטרון יפו: 03-5185563. כל המופעים בפסטיבל מלווים בכתוביות תרגום לעברית וצרפתית