בחירה אמיצה
 
"אני חושב שהתיאטראות, בעיקר המרכזיים, לא מרבים בשנתיים האחרונות להעלות הצגות שעוסקות בסיפור הישראלי-פלסטיני," אומר הבמאי אילן רונן, ערב לאחר עליית ההצגה החדשה שביים לתיאטרון בית ליסין, "אוסלו". "לבית ליסין, שרכשו את הזכויות למחזה והחליטו להעלות את ההצגה באווירה הקיימת היום, עם אותו חוק נאמנות שכן הולך להתקיים או לא הולך להתקיים, בהחלט מגיעות מחמאות על הבחירה האמיצה", הוא קובע.  

"במחזה יש משפט שאבו עלא אומר לאורי סביר", ממשיך רונן. "הוא אומר, 'תשמע, שני העמים שלנו לכודים אחד בתוך השני, ולא נראה לי שאחד מאתנו ייעלם, ולכן אין לנו ברירה, למען הילדים והנכדים, להמשיך ולנהל דיאלוג עד אשר יימצא פתרון כזה או אחר'. אני חושב שזה ההיגד הכי משמעותי, איכשהו, במציאות שאנו נמצאים בה היום, ומעניין שאנחנו כבר מתקרבים ל-25 שנה מאז הסכם אוסלו ולא נכתב, בעצם, אף מחזה בנושא הזה על ידי מחזאי ישראלי. זה די מעורר סימני שאלה."


אוסלו צילום: רדי רובינשטיין

את "אוסלו" כתב, אם כן, המחזאי האמריקאי ג'יי. טי. רוג'רס, לאחר פגישה מקרית בינו לבין הדיפלומט הנורבגי טרז'ה רוד לרסן, שביחד עם רעייתו, שגרירת נורבגיה, מונה ג'ול, הניעו תהליך שבאופן בלתי צפוי הצליח להגיע רחוק מהמשוער, יחסית לתקופה בה התקיים.
"זו הצגה שהצליחה על הבמות היוקרתיות ביותר, גם בניו יורק, גם בלונדון", מספר רונן, "זכתה ב-13 פרסים, ביניהם פרס הטוני בניו יורק, הייתה מועמדת לפרס על שם לורנס אוליבייה בלונדון, בקיצור, הצגה שבהחלט עוררה עניין תקשורתי ואמנותי בתיאטרונים ברחבי העולם, ועד כמה שידוע לי, אנחנו התיאטרון הראשון שבו ההצגה מתורגמת לשפה שהיא לא אנגלית, וכמובן שזה, מן הסתם, הסיפור שהכי קרוב לנו."

"מנקודת מבט מאוד ייחודית של שתי דמויות שרוב הציבור פחות מכיר. זוג נורבגים, היא עובדת משרד החוץ שאפילו הייתה שגרירה פה באזור, והוא מנהל מכון מחקר סוציולוגי כלכלי. ביוזמה אישית הם מחליטים לנסות לפתוח ערוץ חשאי, שמתקיים במקביל לערוץ הרשמי שהיה באותה התקופה, שאותו ניהלו האמריקאים בוועידות שלום נוסח מדריד, לונדון, וושינגטון, אבל אף פעם לא היה בהן מפגש ישיר בין פלסטינים לישראלים. המשא ומתן הרשמי היה תקוע. זה תמיד היה בתיווך של ירדנים ושל גורמים נוספים, וכמובן של האמריקאים. ופה, לפחות על פי המחזה, הם פונים ליוסי ביילין עם הרעיון שישלח נציגים לאוסלו, והם ידאגו למקום סודי שבו הם יוכלו להיפגש עם נציגים פלסטינים. ביילין אומר, אני מחכה שבכלל יאושר החוק שמותר לדבר עם אש"ף.

"זה היה בשנת 92, ביילין הוא אחד המועמדים לתפקיד שר החוץ במידה שמפלגת העבודה תזכה בבחירות, והוא שולח את יאיר הירשפלד ורון פונדק כנציגים. אלה שני אנשים שאינם עובדי ממשלה, לא נציגי משרד החוץ, והמשימה שהוא מטיל עליהם היא רק להקשיב למה שיש לפלסטינים לומר. כל הניסיון הזה נראה בעל סיכויים מאד נמוכים שמשהו יצליח, ולהפתעתם העסק מתחיל להתקדם במהירות לא צפויה.


אוסלו צילום: רדי רובינשטיין

"במחזה אנחנו בעצם עדים לאחורי הקלעים של המשא ומתן, שמה שייחד אותו, לפחות על פי המחזה, זה שהזוג הנורבגי התעקש על שני דברים. על חדר ישיבות, ששם יש לכם את המקום לריב, להתווכח, ועל חדר שני שהוא חדר אירוח כזה, שבו עושים הפסקות, אוכלים, שותים, מדברים אחד עם השני, ובעצם מייצרים מערכות יחסים אישיות. לומדים להכיר אחד את השני מתוך הבנה לחשיבות שהקשר האישי ילך ויתחזק. ואכן זה קרה. בין אורי סביר ואבו עלא יש עד היום קשר, ביניהם ובין בני המשפחות של שני הצדדים. זו, אולי, הדוגמה הכי משמעותית. וכך נוצרו שם קשרים, לצד רגעים של ויכוחים מאד נוקבים וקשים, אפילו עד כדי כמעט הגעה לאלימות."

איך, בכל זאת, הופכים את הדבר הזה מכתבה חדשותית למשהו שעומד בזכות עצמו כמחזה?
"המחזה בנוי כמין מחזה מתח, וזה ייאמר לזכותו של המחזאי, כי אחרת, באמת, לעשות ישיבות ופגישות זה לא בדיוק נושא מרתק. אבל הצורה שבה הוא כתב את זה היא מאד מניפולטיבית על הקהל. כל פעם נדמה לך שמשהו עומד להתפתח לטובה, וכל פעם בא אירוע חיצוני וכולם כמעט והולכים הביתה. ואז יש יום של אופוריה, ויום אחרי זה הכל מתמוטט. התחושה היא שכל הזמן אין ביטחון לגבי לאן הדברים ילכו, וזה איכשהו הולך ומתקדם, עד לנוסחה שהביאה לחתימה על שלב א' בהסכם אוסלו, בבית הלבן. על זה, בעצם, המחזה, מבחינת הסיפור שלו."


                         אילן רונן תמונת יח"צ
 
"הקהל לא נותן לשחקנים ללכת"
 
כל כך מוזר שהנושא הזה כאילו נשאב החוצה מהדיבור הציבורי בשנים האחרונות

"כשחשבנו על המחזה, ציפי פינס ואני, תהינו אם הנושא הזה עוד מעניין, אם זה נמצא בשיח הציבורי, ובינתיים קרו שני דברים. הראשון, 'עסקת המאה' שטראמפ מדבר עליה, הולכת, כמו שזה נשמע, להיות מוצגת, אם לא בסוף השנה הזו אז בתחילת השנה הבאה, וזה יעמיד את שני הצדדים, מן הסתם, מול איזה אתגר. ויכול להיות שמשהו שאנחנו לא יודעים מתנהל מאחורי הקלעים, לכי תדעי. אנחנו יודעים, הרי, שאמריקאים מסתובבים פה, באים והולכים. הדבר השני זה מה שקורה בגבול העזתי כבר כמה חודשים, שהחזיר את עזה למרכז החדשות עם ההתפטרות של ליברמן. בסופו של דבר זה נושא כל כך לא חשוב, הנושא הישראלי-פלסטיני, עד כדי כך שהוא הולך, אולי, להפיל עוד מעט את הממשלה...

"המסקנה שלי היא שאת הנושא הזה אי אפשר לטאטא, ואנחנו, כאנשי תיאטרון, כשנוצרת לנו הזדמנות להעלות מחזה כזה, זו החלטה חשובה ונכונה. ואחרון חביב ומפתיע זה הקהל. כי מן הסתם חששנו שלא ירצו לבוא לראות את זה, שלא כל כך מעוניינים - וכל ההצגות מלאות, והתגובה בסוף היא מדהימה. לא נותנים לשחקנים לרדת.

"ביוזמה של ציפי פינס ביחד עם נעם סמל, המנכ"ל לשעבר של תיאטרון הקאמרי, מתקיים דיון צמוד מיד עם תום ההצגה, ורוב הקהל נשאר. וזה מרתק לראות את הסקרנות ואת העניין ואת הרצון, פשוט לקיים שיח. ההצגה גם לא מציגה עמדה ימנית או שמאלית, שאומרת 'אנחנו מקבלים את הנוסחה הזו או הזו'. היא מדברת על הצורך של שני הצדדים, ועל הרצון לחפש פתרון - כמובן בצמוד לעובדות שקשורות לסיפור הזה, עם דמיונו היצירתי של המחזאי שלקח לעצמו את החופש על מנת להפוך את זה למחזה ולא לשיעור היסטוריה."
 


אוסלו צילום: רדי רובינשטיין

זוג נורבגים במזרח התיכון
 
לאורך השיחה אמרת לא פעם: "על פי המחזה", וזו באמת שאלה, עד כמה המחזאי נאמן קודם כל למקור, או קודם כל לדרמה התיאטרונית

"תראי, מחזה טוב חייב להיות קודם כל מחזה. לכן אולי לא כתבו קודם את המחזה הזה, כי אתה צריך ליצור סיטואציה דרמטית, שתניע את המתח, והומור, שהוא מכניס לא מעט. קומיק ריליף זה נורא חשוב פה, וליצור מערכות יחסים משניות בין הדמויות, כי אחרת זה יכול להיות דבר נורא משמים. המחזאי גם הגיע לזה בצורה מעניינת. הבמאי שעשה את ההצגה הכיר לו את הגיבור הנורבגי, לרסן, שסיפר לו את כל הסיפור, ונורא עניין את המחזאי לבוא לזה מנקודה לא צפויה.

"יש משהו נאיבי בזוג הזה, זוג נורבגי שמגיע למזרח התיכון, כמו האירופאים שאנחנו מכירים, שמתרגשים מהשמש, ומהחוף, ומבקרים גם ברמאללה, והביקור שלהם בעזה - בזמן תקרית שקורית שם - מביאה אותם להחלטה שהם רוצים לתרום, כל אחד מניסיונו. היא כעובדת משרד החוץ הנורבגי, והוא כמרצה שמפתח תיאוריה על איך צריך לקיים משא ומתן. הקשר הזה מוליד אחר כך את היוזמה המשותפת שלהם, ומתחיל מסע שיכול היה להסתיים מאד מהר, אבל איכשהו הם הצליחו לרקום יחד עם הישראלים והפלסטינים תכנית פעולה שכמו כדור שלג, להפתעת כולם, התחיל לקבל תאוצה.

"זה מחזאי שרוב המחזות שלו בעבר, אגב, היו גם פוליטיים, והוא באמת עסק באיך מייצרים דרמה בימתית, ומהבחינה הזו אני מרגיש שהקהל מאד קשוב. שורר באולם שקט, אלא אם כן הקהל צוחק באיזו אתנחתא קומית, אבל הוא מאד דרוך לראות איך הדברים מתפתחים, ולמרות שהסוף ידוע, הסיום מאד מרגש."

זה באמת מחזה שההמשך המציאותי שלו פחות אופטימי

"אין התעלמות ממה שקרה מאז ההסכם ועד היום. יש בהצגה רגע כזה, והוא רגע מאד עוצמתי, ואני חושב שזה גם מביא את הקהל להתרגשות כזו גדולה ולמחיאות כפיים כל כך חזקות בסוף, לא רק כביטוי לעבודת השחקנים ולעבודה שלי, אלא בעיקר, אני מרגיש, אפילו תודה לתיאטרון שהוא מעמיד את זה על במה מרכזית, ומדבר על הדברים, ונותן לעצמנו אפשרות לדבר על זה. כי המציאות הזאת חייבת להשתנות. והשיחות שאחרי ההצגות הופכות להיות כמעט המשך להצגה באיזו שהיא וריאציה."


אוסלו צילום: יוסי צבקר

 
"נוצר דיאלוג בין השחקנים הערבים ליהודים"
 
שחקני ההצגה, לימור גולדשטיין, לירון ברנס, דב נבון, אילן דר, גסאן עבאס, חי מאור, נמרוד ברגמן, שהיר כבהא, עופר רוטנברג, עדי גילת, ישראל קוז'ינסקי, ואורי שילה, מגלמים בעצמם את הקונפליקט שאנחנו חיים בתוכו

"זה באמת אחד הדברים המעניינים. בתוך ההפקה עצמה קרה דיאלוג מעניין בין השחקנים הערבים והיהודים והתקיימה שם דינמיקה של מין חזון אחרית הימים שקצת הזכירה את ההצגה. התמודדות של קבוצה עם הצורך להביא תוצאה, כשברקע הנושא של המחזה, והאירועים בעזה. זה לא תמיד פשוט, אז זה מחלחל פנימה לתוך החזרות, אבל זה היה מאד מאתגר."

כשהדמויות על הבמה הן דמויות כמו רבין, פרס, ביילין, אבו עלא וכולי, השחקנים אמורים לנסות ליצור מין חיקויים?

"גם פה ההפקות בלונדון מאד עזרו לנו, כי הם ממש לא ניסו לעשות את זה. אצלנו זה אמנם יותר מורכב, אבל עדיין, הדומיננטיות של השחקנים היא השלטת. הביילין שלנו הוא מאד דב נבון, למרות שבאיפור הוא דומה לביילין, אבל הוא מאוד הטמפרמנט של דב נבון. אילן דר שעושה את פרס זה שילוב פרס אילן דרי כזה, וכך גם גסאן עבאס שהאישיות שלו כל כך דומיננטית ואבו עלא שלו הוא איש חם, עם הומור, שיודע להיאבק על העמדות שלו ויכול להיות גם מאד קשה לפעמים. גסאן משקיע את נשמתו, ואתה מקבל, שוב, אבו עלא גסאן."


אוסלו צילום רדי רובינשטיין

לא לגמרי הבנתי אם אתה, כבמאי ההצגה, יוצא ממנה פסימי או אופטימי כלפי ההמשך

"אני לא יודע אם זה דבר שייפתר, אבל אני חושב שאין מנוס מלהשקיע מאמץ, אנרגיה ומשאבים בלפתור את זה, ואני כן חושב שאנחנו בתהליך הזה. יכול להיות שזה תהליך ממושך, ובסופו של דבר זה גם מבחן מנהיגות. בגין ורבין הם שתי דוגמאות של מנהיגים שהצליחו להביא למהלכים נגד זרמים שהלכו נגדם, ואני רוצה לקוות ולהאמין שלשם המחזה הזה שולח אותנו.

"אבל קודם כל אני חושב שהשיח לא התקיים, וזה מה שהיה יותר חמור בעיניי. אני חושב שהנושא הזה צריך להיות על סדר היום שלנו. אני יודע שהיו היסוסים בתיאטרונים אחרים אם להעלות את המחזה או לא בגלל שהנושא נפיץ, אבל אני איש תיאטרון, וזה כלי העבודה שלי. נוצרה הזדמנות למחזה שגם הוכיח את עצמו במקומות אחרים, וזה אבסורד אם הוא לא היה עולה בארץ.

"השלב הראשון של הסכם אוסלו מעולם לא בוטל על ידי אף ממשלה", מוסיף רונן. "מאריק שרון ועד ביבי היום, לא החזירו את הממשל הצבאי לרמאללה, או שכם, או ג'נין, או יריחו. לא חזרנו לעזה מאז, הרשות הפלסטינית עדיין קיימת ואף ראש ממשלה לא ניסה לפרק אותה. זאת אומרת שהשלב הזה בהסכם קוים, והוא בעצם מזמין את המנהיגים הבאים ללכת לצעד הבא.

"אני מסתכל על האירים. הייתה תקופה שזה נראה חסר סיכוי שאי פעם יצליחו לפתור את זה, והנה פתרו. או יוגוסלביה, או מקומות אחרים שזה נורא מה שקרה שם. אחרי מאה שנה חייבים לקום המנהיגים הבאים שיפתרו את זה למען הדורות הבאים. אני חושב שזה המסר המרכזי שההצגה הזאת צריכה לומר. אין סיבה שנהיה שקועים בסיטואציה של 'לנהל את הסכסוך כי הסכסוך הוא נצחי'. אני חושב שזאת האמירה המרכזית שיוצאת מההצגה. והאמת שאת המציאות של היום, אפילו המשא ומתן עם החמאס שאנחנו לא יודעים עליו פרטים, הוא סוג של ניצוץ של תקווה שאולי ההכרה של המנהיגים של הפלסטינים והישראלים מתחילים להבין שהשימוש בכוח הוא לא הפתרון האולטימטיבי."
 
"אוסלו", מאת ג'יי. טי. רוג'רס. בימוי: אילן רונן, תרגום: אבישי מילשטיין, תפאורה ווידיאו: ניב מנור, תלבושות: אורן דר, מוזיקה: אלברטו שוורץ, תאורה: זיו וולושין. שחקנים: לימור גולדשטיין, לירון ברנס, דב נבון, אילן דר, גסאן עבאס, חי מאור, נמרוד ברגמן, שהיר כבהא, עופר רוטנברג, עדי גילת, ישראל קוז'ינסקי, אורי שילה

ההצגה עולה ב-27 בנובמבר 2018 ב-20:00, ב-6 בדצמבר ב-20:00, ב-7 בדצמבר ב-12:00 ו-21:30, ב-8 בדצמבר ב-18:00 ו-21:00, ב-14 בדצמבר ב-21:30 וב-15 בדצמבר ב-18:00 ו-21:00 בבית ליסין במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. להזמנת כרטיסים: 03-7255333.

לרכישת כרטיסים