אוקסנה ודמיטרי מאחדים כוחות 
  
ביום חמישי הקרוב תעלה אוקסנה יבלונסקיה על במת תיאטרון ירושלים ותככב כסולנית התזמורת הסימפונית ירושלים בקונצרט מיוחד לציון יום הולדתה ה-80. בשונה מקונצרט רגיל שבו הסולן מנגן יצירה אחת בין יצירות תזמורתיות ללא סולן, יבלונסקיה תנגן כסולנית בשלוש יצירות - הקונצ'רטו מס' 2 של שופן, הקונצ'רטו מס' 2 של  צ'ייקובסקי ויצירה חדשה, "פנטזיה לפסנתר ולתזמורת", שחיבר לכבוד האירוע המלחין אלכס וסרמן.
 
על הקונצרט ינצח בנה, דמיטרי יבלונסקי, המוכר גם כצ'לן בעל מוניטין בינלאומיים. חגיגת יום ההולדת תימשך גם ביום שלאחר מכן, כאשר באולם צוקר בתל אביב יתייצבו פסנתרנים מארצות שונות, כולם תלמידיה של יבלונסקיה, לנגינה משותפת של יצירות לארבע ידיים, לשש ידיים ואפילו אחת משעשעת של אלבר לאוויניאק לשמונה ידיים על פסנתר אחד.                                 
 

דמיטרי יבלונסקי תמונת יחסי ציבור

יבלונסקיה נמנית עם צוות המורים של האקדמיה למוזיקה ולמחול ירושלים, אך רוב תלמידיה מגיעים לביתה שבתל אביב: "יש כאן שני פסנתרי כנף בסלון ופסנתר שלישי בחדר נוסף. מי שמגיע לכאן יכול בסוף השיעור להמשיך להתאמן בו", היא מסבירה. "יש לא מעט תלמידים שנשארים ללון אצלי ולמחרת חוזרים לירושלים. הם מרגישים כאן מאד נוח."
 
יש לך זמן לשלב בין הופעות להוראה?
 
"בהחלט. לאחרונה ניגנתי רסיטל במשכנות שאננים בירושלים, לימדתי כיתות אמן ברצף וגם ניגנתי בשלישייה עם בני דמיטרי בצ'לו וכלתי ז'אנה גנדלמן בכינור. לוח ההופעות שלי לא מתרוקן ובכלל, עד שלא הגעתי למערב לא הבנתי שיש חלוקה בין אמן מופיע למורה. ברוסיה הסובייטית שבה גדלתי, רוב האמנים הגדולים היו גם מורים, וההוראה מבחינתם הייתה קודמת להיותם סולנים." 

מפגש של אש וקרח
 
גדלת בבית של מוזיקאים?
 
"לא. אבא אהב מאוד מוזיקה, אבל הוא היה מהנדס שהגיע למוסקבה ועסק גם בגרפיקה ובשחמט. אימא הייתה אחות, ושניהם היו צאצאים של רבנים. אני למדתי פסנתר ואחותי כינור, ושתינו היינו כישרוניות מאוד - למדנו יצירות מהר, כמעט מקריאה ראשונה. אבל הייתי פראית, הרבצתי לילדים השכנים. ההורים שלי, ייאמר לזכותם, נתנו לנו המון אהבה. כשאני רואה היום הורים שדוחפים את הילדים, שולחים אותם להתאמן, לתחרויות, תובעים מהם לשנן יצירות, אני לא מקנאה בהם. הטכנולוגיה החדשה מגבילה אותם עוד יותר, כי הם מאבדים את הסקרנות."
 
איך זה קורה?
 
"תחשוב על ילד  שמנגן מאַיי פּד, או מדף מצולם מספר תווים. הוא לא בודק איזו יצירה מופיעה בספר לפני או אחרי מה שהוא מנגן. יצר הסקרנות שלו דועך."
 
עד כמה חשובה לך הזהות היהודית?
 
"מאוד. אני נצר למשפחות יהודיות ועמדתי על כך שהנכדים שלי, בנו ובתו של דמיטרי, יערכו טקסי  בר-מצווה ובת-מצווה. שיידעו מנין הם באים. ההורים שלי סבלו מאנטישמיות, ולכן גם נתנו לי שם אוקראיני, אוקסנה. אבל זה לא עזר. בית הספר לנגינה שבו למדתי העדיף לשלוח להופעות ילדים פחות מוכשרים ממני שלא היו יהודים. אחת המורות אמרה לי את זה בצורה פשוטה: 'כיהודייה במדינה הזאת, לעולם לא תהיי מספר אחת'. את האמת הזאת למדתי על בשרי. אפילו אחרי שזכיתי בתחרות גדולה בפריז והוזמנתי להופיע בצרפת, נשלחה במקומי פסנתרנית אחרת, בתו של עסקן מפלגתי בכיר. אותי שלחו להופעות במזרח גרמניה, פולין וצ'כוסלובקיה אבל לא לארצות המערב שבהן זכיתי בפרסים. בברית המועצות כן ניגנתי בהרבה מקומות. ונתקלתי לא אחת באנטישמיות." 
  


אוקסנה יבלונסקיה תמונת יחסי ציבור
 
מי מהמורים שלך זכור לך במיוחד?
 
"כל אחד מהם נתן לי משהו. המורה הראשונה שלי נחשבת לממשיכת שושלת מורים שמגיעה עד בטהובן. למדתי גם שש שנים אצל דמיטרי בשקירוב (אביה של אלנה בשקירובה, מנהלת פסטיבל המוזיקה הקאמרית בירושלים, מורה פעיל בן למעלה מ-90, המגיע לישראל מדי שנה ללמד בכיתות האמן תל חי, י"ש). אלה היו שנים של עימותים אמנותיים, כמו מפגש של אש וקרח. הוא חשב שאני מחלטרת, כי אני לא אוהבת לעשות הרבה חזרות.  אני לומדת יצירה במהירות ומאוד נאמנה לטקסט הכתוב. כשאני יושבת בכיתת אמן ומורה מאפשר לתלמיד למשוך צליל במקום שהתווים אומרים אחרת, אני מיד מזנקת ומגיבה."
 
מתי בכל זאת לקחת את עצמך בידיים?
 
"התחלתי להתאמן בצורה רצינית יותר אחרי שנישאתי, וכבר הייתי לאימא של דמיטרי. דווקא המשפחה עזרה לי לארגן את הזמן טוב יותר. הקפדתי על לוח חזרות סדיר. נכון שמה שאני מספיקה לעשות בשעה אחת אחרים לא מצליחים גם בשמונה שעות, אבל כל הזמן הציבו בדרכי מכשולים. כשרציתי לגשת ללימודי דוקטורט בביצוע לא נתנו לי, כי היה כבר יהודי אחד במסלול." 
  
  
ידיים קטנות גדולות  
 
מתי התחלת ללמד?
 
"הרצון היה קיים די מוקדם. בסופו של דבר, לאחר שעבדתי בכל מיני תיאטראות ומועדונים, חזרתי ללמד בבית הספר שבו למדתי. להוראה היה גם צד שלילי, כי לולא לימדתי ייתכן שהייתי מנגנת הרבה יותר."
 
 כשאת מקבלת תלמיד חדש, מה הדבר הראשון שאת בוחנת?
 
"הרבה מורים בודקים את מבנה היד. לי, למשל, יש ידיים קטנות ואני יכולה למתוח את האצבעות רק לאוקטבה אחת, אבל זה לא הפריע לי. נכון שביצירות מסוימות צריך לפתח טכניקה של נגינה שתתאים לדרישות היצירה אבל גודל היד אינו משמעותי. הכלים שאתה צריך הם אוזן להקשיב וחוש קצב. כשאני נבחנתי כילדה קטנה, לצד מאות ילדים אחרים, ביקשו מכולנו לנגן שיר ילדים רוסי, וכולם ניגנו את אותו שיר. כשהגיע תורי ניגנתי ושרתי שיר מתוך סרט שהיה מאוד פופולרי, על הסוורים בנמל אודסה. השופטים צחקו וקיבלו אותי. במהלך המבחן הם בקשו שאנגן את אותה מגינה בסולם אחר, וזו לא הייתה בעיה."  
 
זכית בתחרויות רבות במערב, ובאותן שנים הזוכים בתחרויות בינלאומיות היו כמעט תמיד רוסים. יש הסבר?
 
"כן. יש משהו בשיטה. זה לא כמו היום שאתה מסיים לימודים ואז נרשם לתחרות ומנסה להצליח. במדינה הסובייטית המסלול עד לתחרות בחו"ל כלל הצלחה בתחרויות ובהופעות בכיתה שלך, בשכבת הגיל שלך ובבית הספר שלך. מכאן ניגשת לתחרויות עירוניות, אזוריות ומחוזיות, אחרי כן תחרות מדינתיות - ובברית המועצות היו הרבה מדינות - ולבסוף לתחרות של ברית המועצות כולה.  אחרי מסלול כזה, קשה לא להצליח. לאחר שזכית בתחרות, גורלך נחרץ להיות פסנתרן סולן." 
 



פגישה עם הקג"ב
 
מתי עזבת את רוסיה?
 
"באמצע שנות ה-70. לצורך יציאה אתה צריך מכתב הזמנה להגיע לארץ אחרת, אבל מכתבים כאלה מעולם לא הגיעו אלי, אלא נעצרו אצל השלטונות במשך כשנתיים. בסופו של דבר אחותי, שכבר התגוררה בארה"ב, ארגנה פטיציה למעני ולמען בני שעליה חתמו בין היתר ארתור מילר, אלי ויזל, ליאונרד ברנשטיין, נורמן מיילר, יצחק בשביס-זינגר ועוד רבים. עברנו תהליך של שמונה חודשי השפלה עד שקבלנו את הניירת המתאימה, שבמהלכו סולקנו מהעבודה ומכרנו חפצים, לרבות פסנתר, כדי להתקיים. הייתי צריכה להתייצב לפני משרדי משרד הפנים בשעת בוקר קפואה מוקדמת כדי לזכות בחותמת.
 
"במהלך אותה תקופה זומנתי להתכנסות של יהודים בחורשה שמחוץ למוסקבה. מישהו שלף דגל ישראל ומצאנו את עצמנו מוקפים בטבעת של אנשי משטרה. באותו אירוע השתתף גם נתן שרנסקי שהובל למאסר. הפכתי למוקצה. חברים למקצוע שראו אותי ברחוב עברו למדרכה ממול וצרחו שאני בוגדת. פעם הגעתי ללוויה של יעקב זק, פסנתרן שבשעתו ביקש שאנגן בלוויה שלו. כמובן שלא ניגנתי כי נחשבתי למצורעת, וכשהגעתי כולם זזו הצידה. רק אדם אחד שלא חשש מן הקג"ב ניגש אלי ולחץ את ידי."
 
 
למה הגעת לארה"ב?
 
"אני מרגישה כישראלית ורציתי להגיע לכאן מהתחלה אבל אחותי, שכבר הייתה בארה"ב, שכנעה אותי לבוא. מיד כשהגעתי פגשתי בניו יורק אמרגן מוזיקאים חשוב בשם מקס גרשונוב, שעבד עם סול יורוק. הוא ארגן לי קונצרט באולם אליס טאלי, אחד משני האולמות החשובים בעיר. אחר כך נפגשתי עם ביל ג'ק שניהל את סרקין ופיאטיגורסקי והוא לקח אותי לקרנגי הול בסוף שנות ה-70. בסופו של דבר הגעתי לג'וליארד, שם לימדתי כ-30 שנה עד שהגעתי לישראל." 
  


התזמורת הסימפונית בירושלים (צילום: ששון תירם)

 
"גאה במי שאני"
 
את מכשירה תלמידים להתמחות בסוג מסוים של יצירות בתקופה מסוימת?
 
"לא, אני רוצה שהתלמידים יידעו הכל. אם אחר כך הם רוצים להיות מזוהים עם תקופה מסוימת, למשל מוזיקה גרמנית, בטהובן וברהמס או רק מוזיקה חדישה - זה כבר עניינם. ממני הם ייצאו כשהם יודעים לגשת לכל יצירה בכל תקופה. הם צריכים להתנסות ולדעת. גם אני בעצמי המשכתי לגלות יצירות. עוד ברוסיה חצ'טוריאן ביקש שאלמד יצירה שלו אבל בסוף גיליתי וניגנתי אותה דווקא בארה"ב. את שופן, למשל, לא ניגנתי בעבר. רק לאחרונה התחלתי לנגן את היצירות המיניאטוריות שלו. זה לא שלא אהבתי אותן אבל תהליך ההתבגרות והשינוי מכתיב גם שינוי בטעם המוזיקלי. "
 
מה קורה כשאת יושבת כשופטת בתחרות? מה את מחפשת?
 
"אני מנסה לאתר את הכישרוניים ביותר, ואני אהיה כנה מאוד. כשאני צריכה לדאוג לתלמידים שלי אלחם למענם בכל דרך אפשרית, אבל כשאפגוש במישהו שיותר כישרוני מהם הוא יקבל את היחס המגיע לו." 
 


אוקסנה יבלונסקיה, תמונת יחסי ציבור

בישראל את מופיעה כמעט רק ברסיטלים ובקונצרטים קאמריים. יש לזה סיבה?
 
"כן, כי אני צריכה לרוץ אל מנהלי התזמורות. איש אינו פונה אלי מיוזמתו. כשניסיתי פעמיים בימי חיי לנגן תחת שרביטו של זובין מהטה זה נגמר בעלבון ובמפח נפש. בפעם הראשונה זה היה בניו יורק. באתי מוכנה עם תכנית והוא ביקש יצירות אחרות. ניגנתי אותן והוא אפילו לא התייחס. לאחרונה, ביזמתה של כנרת בפילהרמונית, ניסיתי שוב לנגן לפניו והוא כלל לא הקשיב ואמר "שאת תנגני אתי?" אין לי בעיה שהוא לא יבחר בי לאחר שיקשיב אבל יחס משפיל כזה? אני חושבת למשל על רסטרופוביץ', שלאורך חייו ניגשו אליו אלפי אנשים וכלפי כל אחד מהם, לא משנה מי זה היה, הוא גילה יחס חם או משעשע, אבל תמיד אנושי. איש אינו ראוי ליחס מזלזל כזה.
 
"אז אני מנגנת באירועים אחרים, בפסטיבלים, מלמדת במקומות שונים. בכל מקום שאליו אני מגיעה אני גאה במי שאני. יודעת שקבלתי בשעתי את החינוך הטוב ביותר למוזיקה ואת המסורת הזו אני ממשיכה להעביר."

יום חמישי, 6 בדצמבר 2018 ב-20:00  בתיאטרון ירושלים. מחיר כרטיס: 175-155 ש"ח,  להזמנת כרטיסים: 1-700-70-4000