הביבי הפנימי

"בהפוך על הפוך, המלחמה של מירי רגב באמנים טלטלה אותי וגרמה לי להאמין באמנות", אומרת יעל טל, הבמאית והפרפורמרית  (ולא השחקנית מ"למלא את החלל" הנושאת את אותו שם). "פתאום אני אומרת, אוקי, אם היא כל כך מאמינה בכוח של האמנות שהיא ככה נלחמת בו, אז אני חייבת להאמין ככה גם."

האמונה הזו הובילה את טל ואת אנסמבל "החיפאית" – הקבוצה הצעירה והנשכנית של תיאטרון חיפה -  ליצירת "פאקינג תתעוררו", סאטירה פוליטית בועטת שמחזירה, בין היתר, את הכוח ליצירה ולאמנות, ובוחנת את הגבולות ואת החופש, בתיאטרון ובמציאות.

"זה מופע שהוא גם מאוד קומי, רוויו סאטירי שמזמין את הקהל לחוויה עם הרבה מאוד לב, חוצפה ואומץ, עם שברי זיכרונות מההיסטוריה המשותפת לנו, ועם שברי זיכרונות מהעתיד המדומיין שנדמיין יחד", ממשיכה טל.

 
החיפאית, צילום:  אלון שפרנסקי

מאיזה מקום זה הגיע?

"האמונה הזו בכוח של האמנות פגשה פתאום מקום מאוד לא ציני בתוכנו. מקום שאומר, בואו נאמין בכוח הכישוף הזה של התיאטרון, ונבין שהקהל הוא גם קהילה, ושעצם המפגש וההתכנסות הוא רגע מאוד דרמטי. אני חושבת שהייאוש בארץ בא לידי ביטוי בתחושה הזו שמצבנו רע, ושאין בכלל טעם לדבר. 'מצבנו רע' הוא משפט שחוזר בהצגה כל הזמן. אז השאלה היא איך עושים תרגיל בדמיון, ואיך האמונה פוגשת את הבוז, שקיים קודם כל בינינו לבין עצמנו, לפני שבכלל נגיע לביבי. זה לזהות מה הביבי הפנימי שלנו. הקול הזה כבר עשרים שנה פה, ועשרים שנה יש לך ביבי פנימי. קול של בוז קטן לגבי האמונה העדינה שלנו באנושיות. וזו אמונה כל כך עדינה, שלפעמים, כשאת רוצה להילחם עליה, את יכולה אפילו להרוס אותה. זו עדינות שצריך להבין איך נלחמים עליה בלי המילה 'מלחמה'."
 
קולאז' של תשעה קולות
 
"כל המחשבות האלה באו מתוך התהליך של העבודה על 'פאקינג תתעוררו'. באמת ניסינו להיות הכי כנים, להרגיש מתי אנחנו עושים משהו כדי להראות, ומתי כדי לחוות, ועצם זה שאנחנו באמת שואלים ובאמת מתחייבים, זה מרגש. מרגש שתהליך כזה יכול לקרות."

לאיזו תוצאה בימתית הוא הוביל?

"הדברים שעליהם דיברנו עכשיו נפתחים על הבמה לדיאלוג מסוים עם הקהל. בגדול זו חגיגה של הלכי רוח. יש לנו קולאז' של תשעה קולות, שכל אחד מהם מייצג קול אחר בשיח שאנחנו חיים בו. הקהל יזהה הרבה משפטים שהוא מכיר, משיחות על פוליטיקה בשולחן השבת, או מדיון בפייסבוק. ה'פאקינג תתעוררו' הוא מין הזמנה לבדוק איך אנחנו עושים את המופע הכי מעורר, ולתת הצצה לתהליך שעובר על אמן שבאמת רוצה לעשות יצירה משמעותית.

"אז כל האנסמבל באמת נחשף. הם רוצים לעשות יצירה משמעותית, ונקלעים לתוך הרבה תקווה והרבה ייאוש והרבה אמונה והרבה בוז, ולאט לאט הדבר הזה מקבל איזה דימוי למצב. כי השאלה של האם אפשר לעשות יצירה מטלטלת, היא אותה שאלה של האם אפשר לצאת למהפכה. זה אותו מנגנון. זה דורש את אותו דבר ואת אותה אמונה. זה מצריך אותך לפגוש את הבוז, להבין איך את עובדת עם הבוז, לזהות של מי הקול הזה."

כשאת אומרת "בוז" את מתכוונת לשאלה, "מה הטעם לנסות לשנות"?

"בוז זה 'מה הטעם', ובוז זה 'את חולמנית וילדותית', ובוז זה 'מפחיד לקוות'. המילה 'תקווה' היא מילה שאני ממש חוקרת אותה לאחרונה. לפני כמה ימים תלמידה שלי אמרה לי משפט מצמרר. היא אמרה, 'מסוכן לקוות בישראל'. ואני חושבת שיש בזה את תמצית התחושה שמרוב מצב חירום אנחנו לא מקווים. ואם לא נקווה אז מצב החירום גם לעולם לא ייגמר. זה ייאוש שמשרת את המנגנון."


יעל טל צילום: יאיר מיוחס

"מלחמה היא שלום"

"בדיוק. בעצם, כשאת ערה לשיח הפוליטי, את אומרת, 'מה קורה כאן?'. הימין אומר, 'תיזהרי, יכולה להיות שוב שואה, ואת תסיימי במחנות', והשמאל אומר, 'תיזהרי, יכולה להיות פה שוב שואה ואת תהיי הפעם בתפקיד המקרבן, את הנאצים', אז כך או כך תהיה פה שואה, ולכי תהיי במקום הזה." 
  
"כולם רוצים לחיות כאן"

אז מה התפקיד של ההצגה בעצם?

"התפקיד של ההצגה הוא להפעיל במוח שרירים שעוד לא הפעלנו. היה תרגיל בתהליך העבודה שביקשתי מהשחקנים, 'בואו נדמיין פה עתיד טוב', ורק אז קלטתי שאני עצמי לא הפעלתי את השריר הזה. נורא קל לי לדמיין אפוקליפסה, לדמיין שחיתות, לדמיין קריסה, ואני חושבת שהזו ההצלחה הכי גדולה של ביבי. שאנחנו לא יכולים לדמיין את העתיד הפוליטי בלעדיו.

"מצד שני, עוד דבר מדהים שגילינו בחזרות הוא שכמה שלא ננבא שחורות – כולם רוצים לחיות כאן. כולם אוהבים את המקום המדמם הזה. אוהבים מאוד. אז יש פה סתירה. מצד אחד כמות אהבה מטורפת למקום הזה מכל הצדדים, אבל אף אחד לא משקיע מספיק אנרגיה בלהתחיל לדמיין פה עתיד אחר. אני לא אומרת עתיד טוב או רע, אבל עתיד אחר מההיסטוריה שלנו. אנחנו רק מדמיינים את ההיסטוריה שלנו חוזרת על עצמה."

הבעיה היא שיש בזה משהו שההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה. כשאתה גדל אתה מבין שאין נכון ולא נכון אלא גם וגם

"נכון, וההתעקשות היא לא להסכים לחד ממדיות. יש משפט בהצגה שמישהי אומרת, 'כאן נמצא הייאוש שלי, אבל בגלל זה כאן גם נמצאת כל התקווה שלי'. כל המורכבות הזאת זה התמהיל המשוגע הזה שנקרא ישראל, ופתאום גילינו שאנחנו באמת מאוד אוהבים את המקום הזה ומאוד שייכים אליו. אני רוצה לחיות במקום שבו אני מבינה את כל הסטיקרים. מקום שיש לי בו רפרנסים תרבותיים, שגם זה דבר שאני מגלה עכשיו. אז גם זו עמדה מעניינת, לעשות סאטירה, אבל לדעת כל הזמן שאת אוהבת את המקום הזה."



החיפאית, צילום:  אלון שפרנסקי

זו העמדה היחידה, אני חושבת, שממנה יש ערך אמיתי לסאטירה, לא?

"נכון, אבל אני מתעסקת כבר הרבה שנים בסאטירה, ולפעמים נראה שכדי לעשות סאטירה באמת חריפה צריך, לכאורה, לזעזע, ואז את שואלת איך מזעזעים בתקופה שבה כל אחד יכול לראות כריתת ראש של דאעש. ואני אומרת, הזעזוע היחידי הוא, בעצם, הפיוט. זה יכול לזעזע, כי זה מזכיר לנו. אנחנו צריכים להזכיר משהו. ואני חושבת שלפעמים האמנות הפוליטית יכולה להתבלבל ולרצות להתחרות בכריתת הראש של דאעש. 'בואו נזעזע, בואו נכאיב', אבל בעצם הכאב הכי גדול הוא לפגוש את הלב. להזכיר. שם יש פוטנציאל."

ובכל זאת, יותר מדי זמן המוזות מחרישות, דווקא בתקופה הזו שהיא כל כך משמעותית ושנויה במחלוקת

"אני מסכימה אתך שיש תחרות מאוד קשה בין המציאות לסאטירה. לך תעשה סאטירה כשהמציאות נראית כמו סאטירה. זו, באמת, המצוקה הגדולה של הסאטיריקנים. 'החיפאית' ואני התכנסנו כשברקע חוק הנאמנות, ודיבורים על צנזורה, והבנו שהדבר הכי חזק שאנחנו יכולים לעשות זה קודם כל לשאול את עצמנו איזה צנזורות אנחנו מפעילים על עצמנו."
 
"דבר קרה בעולם התיאטרון"
 
הכתיבה הייתה משותפת, לך ול"חיפאית"?

"בגדול אני כתבתי את המופע, אבל במפגש עם 'החיפאית'. זו באמת קבוצה שאני חושבת שאין מקבילה לה בארץ. דבר קרה בעולם התיאטרון. רוני ברודצקי היא מנהלת הקבוצה הזו, שהיא בעצם מעבדה מאוד נועזת לחידוש התיאטרון, לחיפוש אחרי אמת, לשפה חדשנית, ותעוזה, וצבעוניות, וסקסיות."

אלה תארים שבהם משתמש כל יוצר מעולם הפרינג' שאני מדברת אתו, ופרינג' יש בארץ הרבה. אז למה 'דבר קרה'?

"נכון, אבל קודם כל, זה לא פרינג', זה בתיאטרון הרפרטוארי. זה הקבוצה הצעירה של תיאטרון חיפה. יש פה משהו מאוד מיוחד. זו קבוצה שכבר יש מאחוריה יצירות מסקרנות, צבעוניות, עם חוצפה של שפה תיאטרונית, עם משהו מאוד מתקשר, עם חיפוש. זה באמת מקום לחפש בו. אותי הם בעצם הזמינו לעבודה שהסיפור שלה הוא כתיבה תוך כדי התהליך. זה לא שבאתי עם מחזה כתוב, אלא נתנו לי את הרשות לחקור ביחד איתם.

"יש גם כוח נשי מאוד חזק בפרויקט הזה. קודם כל, רוני ברודצקי, יוצרת נפלאה, המנהלת האמנותית של 'החיפאית' ומי שריכזה ומנהלת ומנהיגה את הקבוצה הזו, בצורה מעוררת השראה. ומי שמאפשר לכל הדבר הזה לקרות זו ניצה בן צבי, מנכ"לית תיאטרון חיפה, יחד עם משה נאור, המנהל האמנותי של התיאטרון. וגם אני נמצאת פה עם אחותי המיתולוגית, שהיא לא באמת אחותי אבל אנחנו עובדות יחד עשר שנים, והזעקתי אותה, כי בלי המוזיקה שלה אין לב להצגה, מבחינתי - זו נעמה רדלר, שנמצאת איתי גם ב'בום! התאהבתי', מופע ספוקן וורד מוזיקלי שאנחנו רצות אתו כבר יותר משנה בתיאטרון תמונע.


נעמה רדלר צילום: יאיר מיוחס

"אז גם הנשיות היא נושא מדובר בהפקה הזו. אם אנחנו מתעסקים בדיכוי ובשחרור, אז הנושא הזה עכשיו הוא הכי בוער שיש, כי הוא מבקש עוד גלגול. מה עוד נשים צריכות לפרוץ פה. וזה גם חיפוש מאוד יפה שהיה לנו בתהליך הזה - מדברים על כיבוש, אבל יש פה דיכוי במקום עוד יותר קרוב, וגם זה בתוך המופע."
 
האנושיות שמתחת לסיסמאות
 
עם כל הכבוד למירי רגב, האמונה של טל (39) בכוחה של האמנות ליצור שינוי, כלשהו, הולכת לא מעט שנים אחורה. מאז שלמדה תיאטרון מחול בסמינר הקיבוצים הבינה שהעניין המרכזי שלה הוא במפגש הישיר עם הקהל, ואחרי הלימודים יצרה באופן עצמאי הצגה סאטירית שנקראה "הבועהלי", עם קבוצת אמנים שקיבצה.

"באותה שנה גם התחלתי לחנך בתיכון הראל", היא מספרת, "ויצאתי לדבר שנקרא 'מסע ישראלי', והייתי פשוט בשוק. זה היה כמו לראות ביומיים את כל האינדוקטרינציות שהחדירו לי לאורך כל שנות החינוך שלי. זה היה כמו הדגמה. ופתאום לא יכולתי שלא לראות את זה יותר. אני לא מכירה, לצערי, מספיק פלשתינאים. אני לא כותבת עליהם. אני מסתכלת על המחיר שאנחנו משלמים. על זה שאנחנו על המשמר. דמות הלוחם מאוד מעסיקה אותי, כדימוי לאיזו ישראליות שאנחנו כל כך מסתכלים עליה כמובן מאליו, אבל יש לה מחיר שהיא משלמת, ואני רוצה להסתכל על זה מהמקום הפשוט של כיווץ הלב שצריך להתקיים בעמדת הלוחם. אני כל הזמן מחפשת את האנושיות שמתחת לסיסמאות."

פאקינג תתעוררו, צילום:  אלון שפרנסקי

המקום הזה של לתקן עולם הולך אתך גם מהילדות?

"כשהייתי בכיתה ג' קיבלתי תעודת הצטיינות על 'משכינת שלום בין חברים'... הייתי ילדה חנפנית גם, כן? בואי, זה לא קדוש. רציתי לקבל 'כל הכבוד', רציתי להיות ילדה טובה. הייתי בבית ספר דתי ביסודי, לימדו אותנו על אהרון, ואז מאוד הרשים אותי שהמחנכת אמרה שהוא רודף שלום, ולקחתי את זה ברצינות. נורא רציתי גם.

"כשעשיתי את הסאטירה הראשונה, 'אבו עלי', הייתה לי באיזשהו מקום קצת אמונה שאחרי הבכורה הם יפסיקו עם הכיבוש, כי הם יבינו שזה רע לנו... הרי הבאתי את כל הדברים. הבאתי את המהלך הרגשי המשכנע. או שפחדתי שאני אירצח, אבל אמרתי, גם אם אני אירצח, לפחות אני בטובים. אני מספרת את זה תמיד עם איזו מידה של אירוניה, אבל אני חושבת שבשביל לעשות תהליך אמיתי אתה חייב להאמין שאתה יכול לשנות, גם אם זה שינוי קטן. אחרת זו יצירה מסורסת."

משתתפים: שירה בליץ, אדר בק, אורי גוב, אוריה יבלונובסקי, ג'רמי אלפאסי, יואל רוזנקיאר, ליאור לב, מאשה שמוליאן ורון ריכטר. מוזיקה: נעמה רדלר, תנועה: טל קון, תאורה: חואן כהן. 

ההצגה עולה ב-9, 10 בדצמבר 2018 בשעה 20:30 בתיאטרון חיפה. להזמנת כרטיסים: 04-8600500